א', ש' וגם ש' השני היו נסערים.
"בטח שיש שם משהו", חזרו ואמרו, מתנשפים אחרי הספרינט הארוך.
הם חזרו מתצפית שערכו על הצריף המבודד בפאתי הקיבוץ, זה שהיה בקצה שכונת הצריפים הישנה.
ישבנו, ילדי בית היתומים, מכונסים בדשא הגדול, מקשיבים לשלושתם.
לקראת סוף הסבנטיז, יום שמש והשלושה שפתחו לעצמם מה שנקרא אז "מחבוא", קרי מאורה בה אפשר לרבוץ מבלי שאיש יציק, חזרו
במהירות כדי לדווח לנו על הפעילות שמתבצעת בצריף הבודד.
"מה יש שם?", הקשינו בחוסר סבלנות, נרגשים ואדישים כאחד, כדרכם של בני 10.
הם מפרטים ואט אט מתפוגגת ההתרגשות. מודה ומתוודה שבגיל 10 הדברים לא נשמעו לי מעניינים.
זה הכל?" אנחנו מתאכזבים כשהם מספרים מה ראו שם בעת התצפית.
אחרי שאנחנו לא קונים את הסחורה, הם הולכים למדריך שלנו.
שלושה ימים אחר כך פושטת המשטרה על חוות גידול הקנאביס שהם איתרו. הקיבוץ כמרקחה במשך כעשור.
באותם ימים הכרתי את חסמב"ה ומיד עלה הדמיון - ילדים שמתעסקים בדברים מסעירים שגדולים עושים בדרך כלל.
היו לי את כל העותקים המרופטים והייתי חוזר עליהם שוב ושוב, מסעיר את דמיוני מעבר לגבולות, בקצה גבול היכולת.
רק בשנים מאוחרות הרבה יותר הבנתי את הגזענות, העדתיות, השוביניזם, חד-המימדיות והמסרים הלאומניים והאנטישמיים.
ועדיין, הסדרה הזו היא מאבני המסד עליהם מתבססת ילדות בישראל, כלומר ישראל בה ילדים היו קוראים ספרים
ולא קורעים את הריאות של חבריהם בסכינים.
