הספר הראשון נחמד אבל לא יותר (קראתי אותו בפעם הראשונה לפני ארבע שנים ולפני חצי שנה שוב).. לעומת זאת שני הספרים הבאים בסדרה עוררו בי הרבה יותר עניין ומתח.

די זאת כזאת סדרה טובה.
יכול להיות שתעצרו בראשון, אבל השני ממש ממש טוב גם אז לא לוותרר

ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לומר על הספר והסדרה בכלל.
הספר סחף אותי, התפנית הייתה מאוד לא צפויה- לפחות מבחינתי.
הסוף היה קצת יותר מידי שמח לדעתי. וקצת ביאס אותי שהשאירו את הטרילוגיה עם סוף פתוח.

באופן כללי על הסדרה - הכתיבה הייתה ממש טובה, טרילוגיה נהדרת, נותנת טעם לאולד סקול- לדעתי.
ממליצה בחום :)

אזעקת ספויילר (אם מישהו מעניין אותו)
כאילו מה קורה עכשיו עם שאר הילדים "ששוקמו" כביכול. מספרים לטורי את האמת?
מה עם סיימון? היכולות שלהם משתפרות?

אם מישהו מכיר פאנפיק בנושא אשמח לשיתוף (^-^)

ספר מעולה, כמו הקודם הכתיבה לא מאכזבת :)
לא מצליחה להשתחרר מההרגשה שקראתי אותו בעבר O.o
בכל אופן, ממליצה בחום :)

אגב זאת רק אני או שממש דוחפים אותנו לבחור בדרק?
אבל לא אכפת לי, אני עדיין מעדיפה אותו על סימון (^-^)

ספר מעולה, הרבה זמן שלא קראתי ספר פנטזיה,
קצת אולד סקול לטעמי אבל ממש חמוד.
כתוב בצורה מעולה!!
ממליצה :)

קלואי סונדרס רואה אנשים מתים. כן, כמו בסרטים. אלא שבחיים האמיתיים ההודאה שאת רואה אנשים מתים מקנה לך כרטיס בכיוון אחד למחלקה הפסיכיאטרית. ובגיל 15, כל מה שקלואי רוצה הוא להשתלב בבית הספר ואולי שאחד הנערים יבחין בה. אבל כשרוח רפאים אלימה במיוחד רודפת אחריה, אכן מבחינים בה, אבל מכל הסיבות הלא נכונות. התנהגותה המטורפת לכאורה מזכה אותה לביקור בבית לייל , מרכז לנערים מופרעים

בהתחלה קלואי נחושה לישמור על פרופיל נמוך. אבל אז שותפתה לחדר נעלמת לאחר שהיא מתוודה שיש בתוכה שד . כמה מהחולים הנוספים מפגינים אף הם התנהגות על - טבעית . האם ייתכן שזהו רק צירוף מקרים ? או שמא בית לייל אינו כפי שהוא ניראה לעין ? קלואי מבינה שאם היא לא תחשוף את האמת, היא נדונה לבלות את המשך חייה בבית חולים פסיכיאטרי . ואולי הגורל שלה עלול להיות אף גרוע יותר ...
גאד זה ספר מושלםםםם

אני שונאת להשאיל ספרים מאנשים ואז לשכוח שהשאלתי אותם, והם נתקעים חצי שנה אצלי.
זה בערך מה שקרה עם הספר הזה. השאלתי אותו מחברה, והתכוונתי לקרוא אותו מיד. כנראה קיבלתי ספרים אחרים וקצת שחכתי ממנו.
אז יום אחד היא פשוט נזכרה בו והאיצה בי שאו שאני אתחיל איתו או שאני פשוט אחזיר לה אותו.

אז התחלתי לקרוא אותו די מהר, ונזכרתי שכבר קראתי את הכמה פרקים הראשונים שלו פעם.
הספר בסדר, יש לו הומר פנימי נחמד הדמיות אמינות, בניות די טוב. אבל הדבר היחידי שמקורי בו זה המוסד הפסיכיאטרי.
כל דבר חוץ מזה נחרשו באלימות על ידי אלפי ספרים אחרים. והוא פשוט לא הצליח לעורר בי שום רגש של הזדהות או עניין.
כל הקריאה שלו בו נשארתי אדישה לחלוטין.
הדמות הראשית לא מעניינת בכלל. הדמיות האחרות מדי פעם מבליחות איזה עניין אבל גם הוא מתפוגג במהרה...
אני מניחה שאולי פשוט קצת מאסתי מפנטזיה. או שפשוט לא נתקלתי באף ספר פנטזיה טוב בזמן האחרון.

כבר מהכריכה ידעתי, אבל לא רציתי לשפוט את הקנקן לפני שהצצתי פנימה. חברה התעקשה שאקרא, וקראתי. זה היה קרינג’. קרינג’ ברמת ציפורניים-על-לוח, בעיקר הכתיבה האינפנטילית. דמויות שטוחות יותר מהנייר עליו הן כתובות, עלילה שסובבת סביב נערה בעיצומו של משבר הורמונלי. מקבלת על עצמי את התואר "מזוכיסטית" מאז שהמשכתי לקרוא, אחרי שאמרה לי שזה ישתפר. זה לא.

אני חושבת שהספר ממש טוב ,ושחבל שלא תרגמו את המשך הסדרה.