שמתי את הספר ברשימת "מותחנים טובים", לא יודעת כבר מתי ולמה, ואז לא כתבתי סקירה על הספר הזה, על אף שחשבתי שהוא מותחן טוב. ואף אחד אחר גם לא טרח לכתוב סקירה על הספר הזה, מה שמוזר אם חושבים שהוא טוב, ואולי אני היחידה שחושבת את זה. תעתועי ספריות בימי קורונה גלגלו את הספר הזה שוב הביתה וכך יכולתי להעמיד אותו בבחינה מחודשת.

על שלושה עמודים בנוי מותחן בלשי - על הגיבור הבלש, על העלילה, ועל איכות הכתיבה של הסופר.

הבלש של פיי קלרמן הוא פיטר דקר, סמל במשטרה, בשנות הארבעים לחייו, בן מאומץ להוריו. המאפיין הגדול ביותר של דקר הוא חברתו ואז אשתו השניה, ששמה רינה והיא צעירה ממנו בשתים עשרה שנים. דקר ורינה נפגשו באחת החקירות שבה הוא חקר את הרצח של בעלה הראשון של רינה. הם מתאהבים, הוא מתגייר והופך להיות יהודי אורתודוקסי (ובלשון חבריו לצוות "רבי") והם מתחתנים, מגדלים את הבת שלו מנישואיו הראשונים, שני הבנים של רינה מנישואיה הראשונים וילדה משותפת בשם חנה. חוץ מזה דקר מסור לעבודתו, ישר ו...זהו. לא הצלחתי לבנות דמות מלאה ושלמה של הבלש הזה. הוא לא שנון במיוחד, לא אלוף במשחקי כוחות, לא מסתדר עם פוליטיקה פנים ארגונית, לא נופל בשתיה או במחלות אחרות של גיבורים-בלשים אחרים. הוא משמש את הסופרת בעיקר כדי לתאר אלמנטים בשמירת המצוות על פי הדת היהודית - לתאר תפילה, שמירת כשרות, שולחן שבת וכדומה. בספר הנוכחי עושה המחברת עיקוף עלילתי די גדול כדי לגרום לרינה לתאר את שיא האינטימיות - הלכות טהרת המשפחה. למה זה טוב, מלבד מענה על חוש מציצנות של הקוראים? לא ברור.

העלילה. שעת צהרים נינוחה במסעדה סופר יוקרתית נהרסת בברוטליות כאשר אדם במקטורן ירוק מוציא רובה אוטומטי ומרסס לכל עבר ואז מתאבד. מה שנראה כמו תיק סוגר לחלוטין, שכן הגופה של הרוצח נמצאת במקום, הופך להיות סיפור מורכב יותר המערב סכסוכי ירושה, ביטוחים, סמים, פוליטיקה, עבריינות נוער, טניס נכים ומה שעוד נרצה. ואת הכל פותר כמובן דקר. ואנשי צוותו. וגם המשפחה שלו איכשהו משתלבת ומצטרפת. אני לא יודעת למה חשבתי פעם שזה מותחן טוב. שום דבר בעלילה הזאת לא נראה הגיוני ומסתרר.

איכות הכתיבה: כתיבת בלש היא אומנות של איזון עדין בין הסתרה וגילוי. מצד אחד צריך לספק לקורא תעלומה וגם פיתרון ושזה ייראה הגיוני. מן הצד השני צריך לפזר מספיק רמזים כדי שהקורא יגיע אל הפתרון צעד אחד לפני הבלש. כך יישאר המתח הנדרש בקריאה, אבל הקורא ירגיש טוב עם עצמו ובעיקר חכם בגלל שהצליח לפענח את הפשע. במקרה הזה קורא עם קצת רקע ספרותי בכתבי שייקספיר מקבל רמז עבה כבר בשם הספר, אז חדוות הנאת הפיענוח קצת נהרסת.

ואולי זה מכוון. אולי הכוונה היא לעסוק במערכות יחסים. בין אב לביתו, בין אב לבניו החורגים, בין מפקד ופקודים, וכמובן בין בני זוג הנדרשים לגשר על פערי גיל, רקע משפחתי ודת. אולי העלילה והכתיבה היא רק הקנוואס שעליו מצוירים כל אלה. ואם כך - זה לא מספיק. אני ממש לא יודעת למה קטלגתי את הספר הזה במותחנים טובים. אפשר בהחלט לוותר.

סגן פיטר דקר חוקר מקרה רצח של רופא מנתח לב וממציא תרופה חדשנית. מתברר כי רינה אשתו הכירה את בנו הכומר של הנרצח, בראם. אברהם היה ידידו הטוב של בעלה הראשון של רינה וטיפל ביצחק עד למותו. כששתי גופות נוספות מתגלות החקירה מתקרבת לסיומה.