מהי תרבות?
בר בתי, רוקדת בלהקת מחול מקצועית, שוקדת כעת עם חבריה על השקת מופע חדש, המפרש את משמעות "האדם הוויטרובי", של לאנרדו דה וינצ'י, הגבר העירום המוקף בריבוע ועגול, המדגים פרופורציות אנושיות, ומהווה אחד מהאייקוני תרבות המערב, כמבטא את רוח מהפכת הרנסנס בו האדם הפך להיות מרכז ההוויה האנושית, ועירום אנושי, למייצג הרמוניה וסימטריה כפסגת היופי.
בר הייתה נסערת כשנודע לה מחבריה הרקדנים, כי מרי רגב החליטה, לא לתקצב מופעי מחול בהם קיים עירום. מעבר לעניין המשעשע, בו מירי רגב מציבה את עצמה מול הוגי הדעות של הרנסנאס, בדרך שהיא מפרשת בצורה פרובוקטיבית, את העירום כפגיעה בערכי הדמוקרטיה והאדם, צריך לקחת את מירי ברצינות, באופן שבו היא, מנסחת מחדש ערכים; כחופש הביטוי, דמוקרטיה, או מהי אמנות, ומה ראוי לתקצוב ציבורי.
באופן פרדוקסלי, יש במירי גם משהו חיובי, בעצם העובדה שהיא כאשת ציבור יוצרת ויכוח על ערכי התרבות. ויכוח המעלה לדיון ציבורי, אם כי לא באופן אקדמי, שאלות יסוד אמתיות, מהם ערכי התרבות שלנו, כיצד הם מעוצבים בתודעה האנושית, איך הם באים לביטוי בחיינו היום יומיים, ולמי בעצם יש מנדט להגדיר תרבות מהי?
השאלות האלה, גרמו לי לקרוא את הספר מהפכות, נקודות מפנה שעיצבו את עולמנו, דרך משונה לחיפוש תשובות לתופעות לא תרבותיות.
הספר הוא מסדרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, ההוצאה לאור של משרד הביטחון ומודן. עורך הספר הוא יובל גלעד, לו תפקיד משמעותי. סידרת האוניברסיטה המשודרת, היא דוגמה נפלאה, לאופן שבו ניתן לקחת נושאים אקדמיים, חלקם מורכבים, ולהנגיש אותם לציבור הרחב.
בספר קובץ הרצאות, על מהפכות ששינו את עולמנו, ונכתבו על ידי אנשי אקדמיה ידועים, יובל נח הררי, יולי תמיר, מריו ליבו, חיים שפירא ואחרים. אחד עשר מרצים, כל אחד מהם מציג נושא אחד, או שניים, במספר עמודים מוגבל (עד - 13), בהם הוא נדרש להציג באופן ברור, ומעל לכול בצורה מעניינת, אתגר לפרויקט הבוחן כל מהפכה בזכות עצמה ואת ההקשר שקיים בין המהפכות השונות.
הספר הזה לא עוסק במהפכות פוליטיות, כמו המהפכה הצרפתית, או האמריקאית, אלא בחר להתמקד במהפכות שליבתן היא, רעיון אנושי, או תגלית מדעית, ששינו את פניה של האנושות.
נח הררי פותח במהפכה ההומניסטית. על פי התפיסה הזאת האדם הוא שקובע מה טוב לו, וכחלק מכך מהו הטעם האמנתי המועדף עליו. אם כך מירי רגב לכאורה פוגעת באחד מעקרונות התפיסה ההומניסטית והליברלית.
הביקורת שלי למהפכה ההומניסטית כפי שהיא מוצגת על ידי הררי, היא לרעיון הבחירה האישית שהוא חמקמק, ולא ברור בביטויו הקונקרטי. אמנות מאז ומתמיד, היא לא בחירה של הפרט, אלא של אוליגרכיות תרבות, אוצרים, ועדות ממשלתיות, מבקרי אמנות, ועוד יודעי סוד. חלקם מדברים אל עצמם, ומנציחים אמנות לא מונגשת. מירי רגב, בהחלט זיהתה חולשה, באופן שבהם מוסדות התרבות מגדירים תרבות ובוחרים את מה שאמור להיות נכון עבורנו. אך במקום להציע מענה דמוקרטי, היא מבקשת להעביר לעצמה את הפריבילגיה להגדרת מושגי התרבות, ובכך גם לקבוע את הטעם האמנותי לציבור. מה שמזכיר משטרים בזמנים ומקומות אחרים.
נח הררי יוצר קשר בין רעיון האדם ההומני במרכז ההוויה, לרעיון לפיו האדם המודרני במהפכת המידע, מאבד את סמכותו להחליט עבור עצמו. תאוריה מעניינת, אך לא מחדשת בייחס לשני ספריו. נח הררי מאפשר לקיים דיאלוג בין רעיונות התרבות האנושית לרלוונטיות שלהם, כפי שהם באים לביטוי בקונפליקטים עכשוויים.
חלקם של המאמרים מעניינים, כמאמרו המבריק של ניר אביאלי על מהפכת הסוכר, או מאמרה של יולי תמיר על מהפכת המדידה במערכת החינוך. חלקם האחר לא מעניין, כאמריו של מריו ליבו על המהפכה הדרוויניסטית והמהפכה הפיזיקלית של אלברט איינשטיין, שלא נוגעים בהשפעת התאוריות על האנושות. המאמר של דניאל דור על מהפכת השפה, מעורר פיהוק. הספר חסר לטעמי שתי מהפכות הנוגעות לנו, המהפכה החילוניות, האם היא מהפכה? והמהפכה הציונית. נראה שהספר מבקש לא לגעת בנושאים מעוררי מחלוקת, הנוגעים בהווייתנו. הוא מתאר מעט את האופן שבו המהפכות קשורות ביניהן, ולא מתאר מספיק את השפעתן על התרבות האנושית והישראלית.
המאמר על מהפכת הרוק של דייויד גרייבס, הסוגר את הספר, הוא הטוב ביותר באופן שהוא מסביר את השינוי שמהפכת זאת יצרה בתרבות. תארו לכם, צעיר שנכח בפסטיבל המוזיקה של מונטרי, ביוני 1967, ששמע את להקת האימהות והאבות שרה קליפורניה חולמת, או את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז, וחווה צלילם שמימיים, את קולה האחר של התקופה, מה שגרם לו ולמיליוני צעירים לעצב תרבות ומודעות אחרת, מורדת ואנטי ממסדית. מעניין מה מירי רגב הייתה אומרת על כך באותה עת.
