Crises in the republic
1972
, היה ספרה האחרון של חנה ארנדט. הספר דן אודות משבר הדמוקרטיה האמריקאית, מסמכי הפנטגון, תנועת המחאה סביב מלחמת וייטנאם והמחאות באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה.
הספר דן בשלושה סוגיות- לשקר בפוליטיקה – השקרים של פוליטיקאים ובכירי הממשל סביב וייטנאם וסוגיות אזרחיות כולל ציטוט לאזרחים פרטיים כמו המלשינים בבריה"מ. כול הפרק בנוי ממסמכי הפנטגון, שתועדו ע"י בכירי הממשל והתפרסמו ב
NEW YORK TIMES
וחוללו סערה, למרות שלא חשפו משהו שלא נכתב בעיתונים עד אז.
הפרק השני- אי ציות אזרחי- דן במרי אזרחי ואיך הוא שונה מפעולה של עבריין מצוי. ארנדט מפרקת את המחאה האזרחית לגורמים- מחאה לא אלימה , מרי, שביטה, התאספות וחוזה נכונה שבעתיד אי ציות אזרחי יהיה נפוץ יותר.
הפרק השלישי דן באלימות- כבפרק הגורם ארנדט מפרקת אל נושא האלימות לגורמים- ביניהם כוח המצוי אצל פוליטיקאים וממונים מטעם הציבור ואלימות עצמה, המופיעה במקום שאין כוח בכדי לכפות או לבטא רחשים של קבוצה או אזרח אלים.
בסוף הספר פירוט על הערות שוליים מרכזיות וראיון מאיר עיניים סביב הסוגיות בספר עם ארנדט.
במבוא- 'שהאמת תיאמר, גם אם ייחרב העולם'- ע"פ העמירה הלטינית, הכותב מיקי זר, מביא פתח דבר על ספר והוגה שמאלית ליבראלית מפי ישראלי שמאלן ליבראלי, שהיה די טפל.
ההוצאה בארץ ב 2023 מצאה גרדום לחרוט בה סביב סערת הרפורמות במערכת המשפט, שנראית היום כהיסטוריה מנחמת רחוקה. היום זה כבר עסקת חבילה- להעיף את ביבי, להחזיר את החטופים ולשמור על מערכת המשפט, כמובן שכול הרפורמה הזאת הלכה לפח בדיון בבית- המשפט, וכעונש הממשלה הנוכחית לא ממנה שופטים ויו"ש לבג"צ לאחרונה, היום שמעתי ברדיושחסרים בבג"צ 2 שופטים.
במבוא ארנדט אומרת שהעולם יכול להתקיים ללא שיוויון וצדק, אבל ללא אמת ייחרב העולם.
בלשר בפוליטיקה אומרת שהאמת הפכה לעניין של דעה , אבסורדי ככול שישמע. היכולת לשקר אפשרה את וייטנאם והפכה את הפוליטיקה למה שהיא. במסה השנייה, המבוססת על נאום מ 1970 סביב "האם החוק מת?"- יחס האזרח בחברת הסכמה והיכולת להביא מורת רוח והתנגדות למוסדות המדינה. המסה השלישית על אלימות מבוססת על מרד הסטודנטים בקמפוסים בסוף שנות ה 60, והיא חושבת שמשבר הרפובליקה האמריקאית נובע ממפח הנפש של האזרחים בנבחרי הציבור לו נותנים לו את הכוח, והיכולת שלהם בשקרים בוטים ואחיזת עיניים.
מסה ראשונה- לשקר בפוליטיקה, הרהורים על מסמכי הפנטגון-
47 הכרכים שהזמין רובובר ס מקנמארה ביחס לקבלת החלטות בנוגע למדיניות בווייטנאם, הושלמו ב 1968 ופורסמו ב 1971. בפרק זמן זה 'צוות מוחות' ופוליטיקאים עברו לבסס את החלטותיהם בתרחישים ע"פ תורת המשחקים וסטטיסטיקה של מחשב במקום על חשיבה רציונלית. אייזנהואר לא פלש לווייטנאם כי לא יכול היה לתרץ לסנאט, כך לינדון ג'ונסון בהחלטת מפרץ טונקין, המציא התקפה שלא הייתה של וייטנאמיים בספינות אמריקאיות והסנאט אישר בדיעבד את מלחמת וייטנאם. לשקר לעם לאחר מכן בה מיחסי ציבור ושקרים של מדיניות שקרית מפי מיופי הכוח. מי שמקבל החלטה רציונלית פחות מכולם הוא נשיא ארה"ב המוקף יועצים מטומטמים, ולוביסטים אומרת ארנדט.
מלחמת וייאטנאם נועדה למנוע את התפשטות סין, לעזור לתושבי דרום וייאטנאם ולהילחם בקומוניסטים. גם אם זה אומר להפציץ ללא ערף, ולהילחם בארגון הויאטקונג הגדול בהרבה באנשיו ונלחם בנשק אמריקאי.
המטרה העיקרית אחרי 1965, שהמסקנה שאי אפשר לנצח הייתה להימנע מתבוסה משפילה (70% מהמטרות, ראו ע"מ 47).
מישהו בשם אלסברג שאל- "איך הם יכלו", על אותם מדינאיים שהובילו לפיאסקו.
ארנדט אומרת שייתכן מהונאה לציבור בשל הונאה עצמית של הפוליטיקאים שלא חשבו מעבר למה ש'פותרי הבעיו' האכילו אותם על סמך מודלים למדיניות הרצויה.
מסה שנייה- אי ציות אזרחי-
'חוק לא יכול להצדיק הפרת חוק', בה לא יבחינו השלטונות במרי אזרחי, למרות שמרי זה, פרי של קבוצות מאורגנות בעקרון בסיסי מאוגדת בהכרזת העצמאות האמריקאית.
האזרח הטוב, בניגוד לאדם הטוב הבולט לעיתים נדירות ורק במצבי חירום, חייב לציית לחוק הרוב באשר הוא. ארנדט מחלקת את המרי האזרחי למול השלטונות כדי להחליף ולשנות אותו, למול התנגדות מצפונית, שמסכימה על המדיניות, רק לא רוצה לבצע אותה.
הסיכוי באותה תקופה לתפוס ולהאשים עבריין פלילי היו כ 10%, מה שאומר שהפשע משתלם, בניגוד למרי אזרחי ששולח לכלא.
"רק 21.7% מכלל הפשעים מסתיימים במעצר, ומיתוכם 75% הגיעו לבתי המשפט, שם רק 60% מהנאשמים נמצאו אשמים (ע"מ 227-226).
אם המשטרה והרשויות היו מכניסות את מרבית הפושעים לכלא, מערכת המשפט והכלא היו קורסות היא אומרת.
"אי- ציות אזרחי מופיע כאשר מספיק אזרחים משתכנעים בכך שאפיקי השינוי הרגילים אינם מתפקדים יותר ושתאונות לא יישמעו ולא יטופלו, או לעומת זאת שהממשלה עומדת להתחלף ושהיא מתחילה וממשיכה להשתמש בדרכי פעולה שחוקיותן מוטלת בספק כבד" (ע"מ 100).
- לדוגמא נשיא ארה"ב הקודם- דונאלד טראמפ מינה שמרן לבית המשפט העליון, שהוביל לרוב ושינוי החוק , שהוציא מהחוק הפעלה בהריון. נשים הן אינדיווידואליות ואישה לאישה זאב, מה שלא מאפשר להם לשנות את גזרת הגורל דרך מרי של נשים באמריקה, ושאין דוגמא ספציפית לכזאת התאגדות מאז רק מדגישה את הדבר.
יש שלוש סוגי הסכמות בחברה ע"פ המאה ה-17- הברית המקראית בין האדם לאלוהיו, הזן ההובסיאני- לפיו הפרט מגיע להסכם עם הרשויות ומקבל את כוחם לאחר שהפקיעה את כוחו, השלישית- האמנה החברתית של לוק- לפיו כול הפרטים בחברה קובעים ממשל, לאחר שכבלו עצמם הדדית.
ארנדט שוללת את שלושתם ומעדיפה את לוק, או בניסוח שלה מרחב ציבורי בו מובטחת חירות לכולם, ואומרת שאמריקה מתמוטטת עקב החזרה מהסכמה של הממשל בסנט ובבית המשפט והציבור בהליכים הוגנים ובכל שרוב האמריקאים שוללים באופן גורף מרחב ציבורי עם חירות לכולם.
היא עוד אומרת שהתרחבות אי הציות העתידית מצביע על שבירת הכוח והתמותות המדינה ומוסודותיה.
מסה שלישית ואחרונה, "על האלימות"-
מדינה על שלל מוסדותיה, נסמכת על אלימות, עצמה וכוח כדי לבסס את אחיזתה באזרחים, ובין ארץ אחת על ארץ אחרת.
הגדרתו של מקס ובר את המדינה- "כשלטונם של אנשים על אנשים בהתבסס על אמצעים של אלימות לגיטימית, כלומר לגיטימית לכאורה".
ארנדט מפרקת את ההגדרות- כוח- הוא שליטה, מה שמתבטא בהענקת הכוח של האזרחים, לא כך המקרה ב טוטליטרית שבה הרודן מכסל את תומכיו ובשלטון בירוקראטי של פקידים, שהוא למעשה שלטון של אף אחד.
עוצמה- נתונה בידי מישהו ולא בידי אנשים אחרים, ובמתבטא בכוחו נגד אחרים.
חוזק יד- מילה נרדפת לאלימות, במיוחד זו הכפויה.
סמכות- הכרה ללא עוררין מאלה המתבקשים לציית. הנשק הטוב נגדה הוא בוז.
אלימות מופיע במקום שהכוח נעלם- כוח הזרוע או במכשיריו השונים לכפות רצון או דעה על קורבנותיו. אף חברה לא תוכל להתקיים בלעדיו.
במקום שמתפורר הכוח יכולה לבוא מהפכה. אף חברה לא יכולה לפעול ללא כוח ורק על אלימות.
בהמשך המסה מביאה ארנדט את האינטגרציה הכושלת של שחורים באמריקה, שהרסה מוסדות ציבוריים כמו בתי ספר. היא הייתה גזענית, והניסיון בספר להסוות זאת בעמצאות הערות שוליים בהם סייגה את דבריה, רק גורמת לעכבר להפוך לפיל.
בסוף הספר באים הרחבות להערות השוליים, והספר מסתיים בראיון מאיר עיניים סביב סוגיות הספר בין אדלברט רייף לחנה ארנדט. הראיון מאוד מעניין, שכן נשאלות שאלות ישירות על טיב התאוריה כאן, ועל השלכותיה הרחבות על העולם.
גלגלתי עיניים בכול פעם שארנדט נאחזה בקרל מארקס,פרדריך אנגלו נועם חומסקי. היא תקפה את הקפיטליזם, הסוציאליזם וצידדה בקורפורטיביים המבטיחים במזרח גרמניה וביוגוסלביה.
החלום שלה היה התמוטטות המדינה, ומעבר למועצות בפדרציות רב לאומיות, בה האנשים הקטנים יהיו במועצה והכוח יתגלגל מלמטה למעלה (על "מועצות", שמעתי בגלעד של סיפורה של שפחה).
"משברי הרפובליקה" עשיר בטענות ותובנות, שאת חלקן הבאתי ויש הרבה שלא ומה לקרוא, למרות חוות הדעת הארוכה, וספר 'זורם' למרות הנושאים הכבדים.
תודה לנינה שהוסיפה את הספר
"צורת הכוח הקיצונית ביותר היא כולם נגד אחד. צורת האלימות הקיצונית ביותר היא אחד נגד כולם"
מומלץ למי מאלו שרוצים להבין את יסודות החברות המאורגנות בעולם,
על תצפו לראות את חנה ארנדט בערוץ 14.
