דיוני שכל

"כולם לשמוע", ביקש גדי מבני משפחתו בערב שבת, "עוד מעט תבוא לכאן החברה החדשה שלי, רותי. אני מתחנן, אל תהיו עצמכם. תעמידו פנים שאתם נורמלים". "אני מכירה מישהי בשם רותי", גילתה אמא, "אולי זאת היא?". "אני בספק", פסל גדי, "זה שם די נפוץ. השם המלא שלה הוא רותי דר". "דר?", התפלאה אמא, "השם הזה מוכר לי". "כי זה שם המשפחה שלנו!", הפתיע גדי. "אז אם תתחתנו, יקראו לה רותי דר-דר?", תהתה אמא. "הגיע הזמן שתהיה לך חברה", שמח דורי בשביל אחיו, "עד היום היה לך חבר רע. אני בטוח שיש ביניכם אהבת אמת, כי היא לא יכולה לאהוב אותך בזכות היופי או הכסף שלך". צלצול נשמע בדלת. הייתה זו חברתו של גדי, שכמובן נאלצה להגיע בכוחות עצמה. "תשחקו אותה כאילו אנחנו מנהלים שיחה אינטלקטואלית", הפציר בהם גדי, וניגש לפתוח את הדלת. רותי נכנסה, ומיד ניגשה ללחוץ את ידה של האמא. "נעים מאוד, רותי", הציגה את עצמה. "אני לא רותי", מיהרה האם לסתור. "תכירי את ההורים שלי, ארנון ועופרה", הציג גדי. "היי", בירכה רותי, "שמעתי עליכם הרבה". "אני מכחיש הכל!", צעק ארנון. "אני מתכוונת ששמעתי עליכם דברים טובים", הבהירה רותי. "אה, הבנתי", נרגע אבא, ולחש לאמא: "איזה דברים טובים?"... "תכירי את הילדים שלי", הרגישה אמא צורך להתערב, "זה גדי". "אותי היא כבר מכירה", חידש גדי. "ואלה שאר הילדים שלי", המשיכה בהצגה, "דורי, בשמת, בשמת, דורי". "את מכירה בין דורי לבשמת?...", הופתע גדי. "כן, אני מכירה את שניהם", ענתה, ונכנסה למטבח. "עופרה, מה דעתך על איזה קפה?", הציע בעלהּ. "לא, תודה", סירבה בנימוס. "התכוונתי שתכיני לנו קפה", הסביר. "למה שאני יכין לכם קפה?", תמהה. "לנו! לי ולך! לא לי ולהם!", זעם אבא. "אולי גם רותי רוצה?", התפרץ גדי. "גדי!", קראה אמא מהמטבח, "תשאל את החברה שלך אם טורקי שחור אונס חזק". "מה?!", נבהלה רותי. "איזה קפה תשתי?", הסבירה אמא, "טורקי, שחור או נס חזק?". "אההה", רגעה רותי, "אני רוצה נס". "מי שיוצאת עם גדי, חייבת נס", קבע דורי, "כי היא כבר בבוץ". "כמה סוכר?", התעניינה אמא. "בבית אני שותה כפית אחת", שיתפה רותי, "אבל בחוץ אני מרשה לעצמי שלוש כפיות". "תרגישי בבית", חייכה אמא. "אגב", ניסה גדי כוחו בהלצה, "לאדים של הקפה קוראים Coffee ענן". "גדי", פנתה אמא, "רוצה קפה עם הל?". "לא, תודה", ויתר גדי, "כל החיים שלי הם hell". "הנה הנס שלך", הגישה אמא את הספל הרותח לרותי, "שמתי שתי כפיות סוכר. אם את רוצה פחות, את יכולה לשפוך כפית אחת החוצה". "רותי", פנה החבר, "הגעת בדיוק בזמן השיחה המשפחתית שלנו. בימי שישי בערב, כל אחד מאיתנו מדבר על הדברים שעברו עליו השבוע, ומביע את דעותיו. אנחנו קוראים לזה 'דיוני שכל'. אבא שלי דיבר עכשיו על "מעמד האישה", ולא על הבלאטה שלפני הכיור". "אה, כן...", גמגם אבא במבוכה, "לדעתי, הנשים צריכות לצאת מהמטבח! יש גם כביסה לעשות!". "הוא סתם צוחק", כיסתה עליו אמא, "הוא יודע שנשים רק משתבחות עם הזמן". "אני אומר שנשים הן כמו יין", המשיך אבא, "צריך לנעול אותן במרתף!". "רותי", פנה אליה גדי, "ראית איזה אבא מצחיק יש לי?". "מה מצחיק?", נכשל אבא להבין. "ארנון, אתה כזה שוביניסט!", כעסה אמא. "להפך", הגן על עצמו, "אני דוגל בשיוויון, אני שווי-ניסט". "אז גם אני רוצה לדבר על משהו שמפריע לי", נטלה אמא את רשות הדיבור. "אוי, לא", מלמל גדי. "מה זה השלט הזה 'זהירות, כלב נושך'?", התפלאה, "למה מה אני כבר יעשה לו?". "אני רואה שאתם משפחה של בדרנים", ציינה רותי, "אתם שנונים כמו גדי שלי". "למרות שהם לא מתכוונים להצחיק", הרגיע גדי, "זה פשוט יוצא להם ככה". לפתע, נשמעה אזעקת הרכב המשפחתי, וגדי נאלץ לרדת עם אביו לחנייה. גדי לקח את אימו לצד, ואמר לה בזו הלשון: "אמא, מה שלא יהיה, אל תדברי איתה. הקשר הזה יותר מדי חשוב לי". "אתה יכול לסמוך עליי", ענתה. "מזה חששתי", התוודה, וירד עם אבא. "אז מה ככה, קרן?", פנתה אמא לרותי. "רותי, לא קרן", תיקנה רותי. "זה מה שאמרתי, קרן", אמרה אמא, "אז במה את עובדת?". "אני לא עובדת כרגע", הודיעה. "אז את צריכה לחפש עבודה. אי אפשר תמיד לחיות על חשבון ההורים", הסבירה אמא, "עבודה זה לא רק בשביל כסף, זה גם עניין בחיים. בואי אני יספר לך משהו שקרה לי בעבודה. לקוח אחד התקשר לבדוק את המצב פוליסה שלו...". אמא קדחה לרותי במוח במשך עשר דקות, ולבסוף סיכמה: "ובסוף הוא לא קיבל תשואה, אלא רק את הקרן!". "לא קרן! רותי!", איבדה את שלוותהּ. כשחזר גדי, לקחה אותו רותי הצידה, והחלה לגמגם. "אה... גדי... תשמע... זה לא ילך בינינו... זאת לא אני, זה אתה... אני כבר מבולבלת לגמרי... שיהיה לך בהצלחה... ביי", נפרדה, ושמה פעמיה לעבר הדלת. "אז להתקשר אלייך יותר מאוחר?", בירר גדי. "נהיה בשקר... אה... בקשר...", מלמלה, ויצאה. "אמא!!!", זעק גדי, "שוב עשית לי את זה!".

פורומים›סיפור שכתבתי›דיוני שכל