סיפור - הראיתם את נעליו של מתיו הזקן/כרמית רינצלר
היו היה איש זקן, מאד מכובד קראו לו מתיו הזקן. מתיו היה בדרך-כלל אדם מבוגר אך רוחו הייתה קלה, צעירה. ותמיד טובה הייתה עליו - איתי הילד היה פוגש אותו בדרך אל היער; הוא שאל אותו: "מה קרה מתיו למה קדרו פנייך?" הוא הביט באיתי במבט חודר, עמוק ורב- משמעות - כהרגלו היה תמיד נועץ באיתי את עיניו הדובשניות, איתי כילד אהב שבריר של שנייה את זיק המבט, לעיתים היה שומר לו את המבט הזה, ככה תמיד בתוך הלב שלו. היה בלב מין שק כזה מוזר שהיה דמוי ביצה. מעוין אלכסוני שהיה מפנים את שברי הרגע והיה אומר לו :"אל תבכה ילד!" מתיו אהב מאד את היער, הוא בדרך-כלל הלך תמיד בודד - ערירי וטייל בעובי היער.
שם שכנו עצים צפופי-מגע, כאלה שהקרבה ביניהם הייתה עניין של מה בכך. ואיתי הילד תמה מדוע ולמה מתיו זקן כזה מוזר ותימהוני גזר אליו חיים כאלה. כאילו הוא יצא מתוך עלון או מילון מיסטיקאי כזה שמאמין בכל מיני דברים מוזרים. אחרים גם תמהו שהתימהון והתום הם מנת חלקו, והאופל הוא קיומו, מחייתו והוא במחיצתם.
כשאיתי חשב לעיתים בינו לבין עצמו - אמר לעצמו: "למה... למה מתיו מתנהג כך?" ופתע עלו לו מחשבות של ילד תמים, על דמיונו וארץ אפלתו של המוח המבוגר שחושב במונחים מאד פרימיטיביים שאולי מתאימים למוח הקדום ופעם בשיעורי טבע הוא למד על מבנה המוח - ושם פתאום גילה איתי במחשבה של ילד שהמוח מחולק לחלקים רבים, והחלקים הכי מרכזיים הם שלושה: המוח הקדום, הוא המוח האחורי והוא נמצא בחלק המופקד על הצבעים. ואילו המוח הקדמי המחולק לשניים: המופקד על החשיבה, התפיסה. והצד הימני נותן פקודות לצד השמאלי כלומר, יש במוח אונות שגורמות לתפקוד התקין של הגוף. איתי לא הבין למה הוא חושב במונחים כאלה... כי הוא רצה באופן ריאלי לדעת למה קיימים בעולם אנשים שונים וכמספר האנשים כך גדלה והולכת שונותם ומוזרותם... אכן, לא טעה איתי - מתיו היה חיה אנושית מסוימת ונדירה, כמו נשלפה מתוך עותק של תקופת האדם הקדמון, אתם יודעים ילדים מה קרה למתיו - הוא פשוט הלך ביער, ואמר לעצמו: כמה חם. ישב תחת עץ עם רטיות צל גדולות, כי העלים היו עלוות פתוחות הנושקים לשמיים. והוא נרדם - שנת ישרים .... וכעבור עשרים שנה הוא התעורר ולעצמו אמר: "כמה קר?" כמה קר... הנה, ארץ חדשה עמדה לה בכיכר. גרונו ניחר וכשנרדם היה חם. מה זה... באיזו תקופה אנו חיים?! למה קר?
מתיו... מתיו זעקו קולות מן היער, הם הפכו למין הד יערי, הדר מדברי. הד היער המוזר כשחיותיו הם אבניו. הדממה היא חיקו. ביתו... ומה לו למתיו מקום בו?!
הקולות שבו אליו כמו הד רחוק.. מתיו הלך... הלך לבוש גלימה לבנה עוטה על פניו זקן לבן וארוך, שפם לבן וארוך וחזות מעורטלת-מעורפלת, אף מוזרה ותימהונית.
כשראו פניו נבהלו כל רואיו.. היו בזעזוע לא טבעי, שיגרתי. מתיו הגיע לקיוסק, היה צמא עד מאד - הוא תחב את ידיו המיובשות בכיסיו, פוכר בהם - ממשש את מטבעותיו... הו הנה, אמר לעצמו, הנה... שולף דולי קטנה מזיכרונו של זמן שהתייתם. מושיט יד למוכרת אלמונית (שנבהלה ממראהו, זזה הצידה.. סליחה, אדוני אמרה לו) והיא ברוב חסד והתחשבות שאלה: "מה רצונך?" והוא ברוב גדלות השיב, באורך רוח או סבלנות מתונה ומתוחה ענה לה: "צמא אנוכי, צמא עד מאד, מבקש השיקי נא לי אישה טובה כוסית, אך מעט לשתות". והיא ממול ענתה: אתן לך נכבדי ברצון, אך אדוני מטבעות אילו שאתה מושיט לי חלפו מן התקופה...הידעת?!
מה את אומרת ? בעצב כבד כאשר דמעות נקוו בעיניו... שאל : אני מבקש להגיע למבנה בין שמונה קומות שבו תהיה מעלית. יש שם סוד שמור שעלי לגלות אותו, כי כתוב בו צופן שאני תוהה על מובנו. הוא גבוה מתפיסתה של תבונה אנושית ומה שיקלוט... יקלוט?
הנה, שם ... שם המבנה, הצביעה והורתה לו הדרך.
מתיו עלה, עלה ועלה.. כמו אל הר האלוקים וכשהגיע למבנה שחיפש הנה, אורו עיניו: " אוי, תודה לך אלי הטוב" אמר. והאלוקים הטוב נתן לו כתובת לא ברורה -תובעת פענוח, צופן החיים, כן אלה חיינו שאבדו. חלפו מהתקופה ואינם, הוא התחיל לחשוב על תחיית המתים, אם היו הם חיים... או מופיעים שוב בעולמותינו.
איך היו רואים את התקופה שחלפה, איך היו מסתדרים עם מציאות חדשה? דומה הדבר למי שזיכרונו אבד לו והוא שרוי בין כאן לשם. וכאילו נמצא בחיפוש חוליות מקשרות - קיומיות, מחייתיות שאבדו לו. איתי לא הבין את דמותו של מתיו הזקן... כי הייתה דמותו בעיני ילד תמים ועולמו גם קטן ומסתורי, דמות עלומה, דמות אגדית ודמיונית - מתיו היה מרחף בין עולם האמת להזיה, בין העולם הזה לעולם הבא!!!
כרמיתי.
היו היה איש זקן, מאד מכובד קראו לו מתיו הזקן. מתיו היה בדרך-כלל אדם מבוגר אך רוחו הייתה קלה, צעירה. ותמיד טובה הייתה עליו - איתי הילד היה פוגש אותו בדרך אל היער; הוא שאל אותו: "מה קרה מתיו למה קדרו פנייך?" הוא הביט באיתי במבט חודר, עמוק ורב- משמעות - כהרגלו היה תמיד נועץ באיתי את עיניו הדובשניות, איתי כילד אהב שבריר של שנייה את זיק המבט, לעיתים היה שומר לו את המבט הזה, ככה תמיד בתוך הלב שלו. היה בלב מין שק כזה מוזר שהיה דמוי ביצה. מעוין אלכסוני שהיה מפנים את שברי הרגע והיה אומר לו :"אל תבכה ילד!" מתיו אהב מאד את היער, הוא בדרך-כלל הלך תמיד בודד - ערירי וטייל בעובי היער.
שם שכנו עצים צפופי-מגע, כאלה שהקרבה ביניהם הייתה עניין של מה בכך. ואיתי הילד תמה מדוע ולמה מתיו זקן כזה מוזר ותימהוני גזר אליו חיים כאלה. כאילו הוא יצא מתוך עלון או מילון מיסטיקאי כזה שמאמין בכל מיני דברים מוזרים. אחרים גם תמהו שהתימהון והתום הם מנת חלקו, והאופל הוא קיומו, מחייתו והוא במחיצתם.
כשאיתי חשב לעיתים בינו לבין עצמו - אמר לעצמו: "למה... למה מתיו מתנהג כך?" ופתע עלו לו מחשבות של ילד תמים, על דמיונו וארץ אפלתו של המוח המבוגר שחושב במונחים מאד פרימיטיביים שאולי מתאימים למוח הקדום ופעם בשיעורי טבע הוא למד על מבנה המוח - ושם פתאום גילה איתי במחשבה של ילד שהמוח מחולק לחלקים רבים, והחלקים הכי מרכזיים הם שלושה: המוח הקדום, הוא המוח האחורי והוא נמצא בחלק המופקד על הצבעים. ואילו המוח הקדמי המחולק לשניים: המופקד על החשיבה, התפיסה. והצד הימני נותן פקודות לצד השמאלי כלומר, יש במוח אונות שגורמות לתפקוד התקין של הגוף. איתי לא הבין למה הוא חושב במונחים כאלה... כי הוא רצה באופן ריאלי לדעת למה קיימים בעולם אנשים שונים וכמספר האנשים כך גדלה והולכת שונותם ומוזרותם... אכן, לא טעה איתי - מתיו היה חיה אנושית מסוימת ונדירה, כמו נשלפה מתוך עותק של תקופת האדם הקדמון, אתם יודעים ילדים מה קרה למתיו - הוא פשוט הלך ביער, ואמר לעצמו: כמה חם. ישב תחת עץ עם רטיות צל גדולות, כי העלים היו עלוות פתוחות הנושקים לשמיים. והוא נרדם - שנת ישרים .... וכעבור עשרים שנה הוא התעורר ולעצמו אמר: "כמה קר?" כמה קר... הנה, ארץ חדשה עמדה לה בכיכר. גרונו ניחר וכשנרדם היה חם. מה זה... באיזו תקופה אנו חיים?! למה קר?
מתיו... מתיו זעקו קולות מן היער, הם הפכו למין הד יערי, הדר מדברי. הד היער המוזר כשחיותיו הם אבניו. הדממה היא חיקו. ביתו... ומה לו למתיו מקום בו?!
הקולות שבו אליו כמו הד רחוק.. מתיו הלך... הלך לבוש גלימה לבנה עוטה על פניו זקן לבן וארוך, שפם לבן וארוך וחזות מעורטלת-מעורפלת, אף מוזרה ותימהונית.
כשראו פניו נבהלו כל רואיו.. היו בזעזוע לא טבעי, שיגרתי. מתיו הגיע לקיוסק, היה צמא עד מאד - הוא תחב את ידיו המיובשות בכיסיו, פוכר בהם - ממשש את מטבעותיו... הו הנה, אמר לעצמו, הנה... שולף דולי קטנה מזיכרונו של זמן שהתייתם. מושיט יד למוכרת אלמונית (שנבהלה ממראהו, זזה הצידה.. סליחה, אדוני אמרה לו) והיא ברוב חסד והתחשבות שאלה: "מה רצונך?" והוא ברוב גדלות השיב, באורך רוח או סבלנות מתונה ומתוחה ענה לה: "צמא אנוכי, צמא עד מאד, מבקש השיקי נא לי אישה טובה כוסית, אך מעט לשתות". והיא ממול ענתה: אתן לך נכבדי ברצון, אך אדוני מטבעות אילו שאתה מושיט לי חלפו מן התקופה...הידעת?!
מה את אומרת ? בעצב כבד כאשר דמעות נקוו בעיניו... שאל : אני מבקש להגיע למבנה בין שמונה קומות שבו תהיה מעלית. יש שם סוד שמור שעלי לגלות אותו, כי כתוב בו צופן שאני תוהה על מובנו. הוא גבוה מתפיסתה של תבונה אנושית ומה שיקלוט... יקלוט?
הנה, שם ... שם המבנה, הצביעה והורתה לו הדרך.
מתיו עלה, עלה ועלה.. כמו אל הר האלוקים וכשהגיע למבנה שחיפש הנה, אורו עיניו: " אוי, תודה לך אלי הטוב" אמר. והאלוקים הטוב נתן לו כתובת לא ברורה -תובעת פענוח, צופן החיים, כן אלה חיינו שאבדו. חלפו מהתקופה ואינם, הוא התחיל לחשוב על תחיית המתים, אם היו הם חיים... או מופיעים שוב בעולמותינו.
איך היו רואים את התקופה שחלפה, איך היו מסתדרים עם מציאות חדשה? דומה הדבר למי שזיכרונו אבד לו והוא שרוי בין כאן לשם. וכאילו נמצא בחיפוש חוליות מקשרות - קיומיות, מחייתיות שאבדו לו. איתי לא הבין את דמותו של מתיו הזקן... כי הייתה דמותו בעיני ילד תמים ועולמו גם קטן ומסתורי, דמות עלומה, דמות אגדית ודמיונית - מתיו היה מרחף בין עולם האמת להזיה, בין העולם הזה לעולם הבא!!!
כרמיתי.