"אבן ואהבות אחרות", על הספר. מאת: עודד פלד
"גוונים", 2010, 112 עמ' ל-"עיתון 77"
כבר בספר שיריו הראשון מוכיח דודי בן-עמי, שהחל לכתוב בגיל מבוגר יחסית, שהוא אינו מושפע מן הזרם המרכזי ומאפנות חולפות. יש לו קול משלו. קול מקורי, ייחודי, צלול וברור. ויתרה מזו, הוא אינו עושה הנחות לקורא ואינו קורץ לו. כמי שמסתת כלי אבן-צור, כמי שקשור אל האבן בכל נימי נפשו, הוא חוצב בה מילים בישירות, ביושר, במחוספסוּת ובעדנה גם יחד, ואינו מקל על הקורא בתחביר המורכב שלו ובמרקם השפה הגבוהה. בקובץ זה, "אבן ואהבות אחרות", שוטח המשורר לפני הקורא את אהבתו לאבן, את אהבת האדם שלו, את אהבתו לנוף הארץ ישראלי. כך, למשל, בשיר הנושא את שם הקובץ:
"יֵש לִי שֵׁמוֹת לָאֶבֶן פְּרָטִיִּים/ אֲפִלּוּ שְׁמוֹת חִבָּה/ לַחֹמֶר הֶחָלָק-נֶחְשָׂף שֶׁלִּי/ לִצְלִיל בִּקּוּעַ רַךְ וְחַד שֶׁל לַהַב צֹר...// שִׁיר אֶצְבָּעוֹת וּמַקָּבוֹת לָנוּ/ בְּעַל-שָׂפָה שֶׁל נְתָזִים חַדִּים/ גַּל יַחַד עִם צֹר-גֶּלֶם וְעוֹנֶה/ לַמְּנַצֵּח שִׁיר לִלְמוּדֵי הוֹוֶה."; ובהמשך השיר נגלות האהבות האחרות: " מִלְּבַד הָאֶבֶן יֵשׁ עוֹד אֲהָבוֹת/ חֶלְקָן הָהָר הַנַּחַל גַּם אוֹתָם לָטְשׁוּ סְלָעִים ...// הָאֲחֵרוֹת יָסַד בָּשָׂר/ שֶׁלֹּא כַּאֲבָנִים הַיֵּצֶר הַמַּכֶּה מִמַּאֲרָב/ מֵאֲחוֹרֵי הַדַּעַת אֶל אִשָּה/ הִרְקִיד אוֹתְךָ כַּהֹגֶן רַצְתֶּם אָז בַּגֶּשֶׁם צוֹחֲקִים/ אַחַר כָּךְ אָב כַּפֶּלֶא הַנּוֹסֵק יָפֶה עַד בֶּכִי/ תִּינוֹק: רִתּוּךְ תְּמִימוּת בְּאֵשׁ-תָּמִיד// גַּם יְצִירָה מַה שֶּׁנּוֹטֵל אוֹתִי אֶל הָאַחֵר/ אַרְבַּע תְּרוּעוֹת שֶׁל קֶרֶן-יַעַר/ פַּסְטֶל בְּאוֹכְרָה עַל כָּחֹל אוּלְטְרָה-מָרִין/ אוֹ רַעְיוֹן/ בְּמַעֲלֵה הַחֹמֶר שֶׁבִּבְסִיס חוּשַׁי/ וְאָז בּוֹחֵן עַצְמִי אִם יֵשׁ דְּבַר מָה/ מַקְבִּיל/ אוֹ שֵׁם נִרְדָּף לְאַהֲבַת אֱלֹהַּ" [עמ' 18-19].
האהבה לאבן מלווה רבים משירי הקובץ הזה. דומה שהמשורר מדבר על האבן באינטימיות של מי שמדבר על אשת חיקו או על רעו הטוב ביותר. כך בשיר "המסע", המתאר את שעובר על חלוקי נחל: "חֶמְלָה בְּחַלּוּקֵי הַנַּחַל/ סְגַלְגַּלָּה/ הָיְתָה פִּנּוֹת וְזָוִיּוֹת לִפְנֵי הַמֶּשִׁי שֶׁנִּמְרַט/ חָצָץ מַכֶּה וְנָע מֻכֶּה וְנָע/ הִתְנַגְּשֻׁיּוֹת הַרְבֵּה קְשׁוּחָה גַּם בְּתוֹכָהּ...// אֶבֶן שֶׁלִּי/ רַק מְלַטֶּפֶת חֲמִימָה וּמִתְמַסֶּרֶת/ הַכֹּל שׁוֹחֵק/ גַּם בָּהּ יֵש זִכְרוֹנוֹת שֶל מְחֻסְפָּס/ פֶּסֶק מִקְרִי לוֹטֵשׁ אוֹתָהּ בְּחוֹל/ מַפָּל בַּשִּׁטָּפוֹן/ בְּהִתְרַגְּשׁוּת// רָאִיתִי/ אֵיךְ שְׁקִיעָה עוֹשָׂה בְּחַלּוּקִים/ צִפּוֹר קְטַנָּה מֵאֵשׁ/ עַל צֶלַע שֶל לִטּוּף..." כמה יפה, כמה אצילי, כמה לירי. ובהמשך מגיע המסע אל קצו: "כְּשֶׁהֶחְשִׁיךְ/ פִּלְחֵי קְשִׁי-קִמּוּרֶיהָ נִרְטְבוּ בַּגֶּשֶׁם/ חַיֵּי בְּשָׂרִים זִרְמֵי חֲלַקְלַקּוֹת/ קְשָׁיִים הַרְבֵּה זָרְמוּ לַנַּחַל וְאִתּוֹ/ וְכָל אֶחָד יַגִּיעַ אֶל מִקְוֶה סוֹפוֹ/ אֲפִלּוּ אֶבֶן" [עמ' 16-17]. בשיר "תלת-שיר של סתת", המתאר את תהליך העבודה באבן, חושף דודי בן-עמי את הזדהותו עם האדם הפרה-היסטורי שבכליו הוא מסתת: "... אַנְשֵׁי חֲלוֹמִי הַפְּרִיכִים מַבָּטָם/ מִקַּצְווֹת שֵׁם אָדָם/ חוֹתְמִים קְצֵה יוֹמָם סְבִיב קִסְמֵי מְדוּרָה/ אִמּוֹתַי אֲבוֹתַי/ אַנְשֵׁי צַיִד וְלֶקֶט שֶׁלִּי/ חָלְמוּ בִּשְׁנָתָם אָהֲבוּ לֶאֱהֹב/ לִמְזֹג תְּשׁוּקָתָם לְבֵית פִּרְיוֹן רֶחֶם"; ובבית השני של השיר הוא מכה בכליו: "... אֶפְשָׁר/ אֶזְכֹּר גַּם בַּחֹמֶר הַיֵּצֶר/ מִסֶּלַע וָקֶרֶן לוֹקֵחַ שָׁלָל/ בַּשְּׁנִיּוּת הַגְּמִישָׁה/ מִמֶּתַח הַשֶּׁכֶם לְהֶרֶף הַיָּד הַמּוּנֶפֶת// הַךְ. עֵץ עַל מַקָּב/...//כָּךְ./ בִּקּוּעַ בַּצֹּר וְשִׁירוֹ/ אֵיךְ אָשִׁיר אֶת חֶדְוַת הַמְּדֻיָּק הַנִּלְכָּד לְהָבִים בְּכַפִּי"; ובחלק השלישי של השיר הוא חושף את הפנים הנשי של האבן, שהוא לב השיר, כגבר החושף גוף אשה. ובסופו של הבית הוא מגיע אל תמציות התהליך החותמת את השיר: "אֶפְשָׁר אֲנִי תָּר לְגַלּוֹת אַבְנִיּוּת טְהוֹרָה/ אֶל סְרִיגֵי הַגָּבִישׁ/ לַהֲלֹם/ לְבַקֵּעַ לְלַהַב אָדָם " [עמ' 12-14].
מרגשים לא פחות הם שירי האהבה לנופים הארץ ישראליים ושירי זכרונות המתייחסים לדמויות בחייו של המשורר. חזק ומפעים במיוחד הוא השיר "אבא צועק בלילה", המוקדש לזכרו של אבי המשורר. כאן משכיל דודי בן-עמי לתאר בנגיעות מכחול מדויקות, בריאליזם מפוכח ונוקב, את סיוטי הלילות של אביו: "אַבָּא צוֹעֵק בַּלַּיְלָה/ פִּיתוֹם שֶׁל חֲרָדוֹת זָרוֹת/ עוֹרְבֵי צְלָלִים טָסִים מִפֶּה מֻרְעַד סִיּוּט/ צָרִיךְ לָגַעַת/ בְּלֵיל חַמְסִין לְהַחְזִיר אֶת אַבָּא מִמִּרְדָּף/ מַזִּיעַ שְׂדוֹת שְׁלָגִים// לְהָשִׁיבוֹ מֵאֶרֶץ "שָׁם"/ מִזְּאֵבִים הַמַּבִּיטִים עַל הַנָּהָר עַל יְעָרוֹת/ עַל עִיר אַחֶרֶת שֶׁעָזַב עָלָה/ עַתָּה/ מוּשָׁב טוֹרֵף בִּבְשַׂר עַצְמוֹ"; בית ילדותו של האב קורס מדי לילה, משפחתו אינה קיימת עוד ושכניו חוגגים מול בורות האש. האב אינו יודע תפילה. הוא אינו יודע, כן יודע, הוא צועק בשנתו המיוסרת: "אַבָּא צוֹעֵק בַּלֵּילוֹת גּוֹעֶה בְּמִטָּה לְבָנָה/ עַל סְדִינִים מֻכְתְּמֵי חֲשֵׁכָה/ קוֹרֵא מְעֻרְפָּל לְאִמִּי... // אֵין אֵל מָלֵא רַחֲמִים אֶלָּא בְּאֶצְבְּעוֹת אִמִּי/ עַל שֶׁכֶם מְיֻסָּר כְּשֶׁאָבִי צוֹעֵק בַּלַּיְלָה" [עמ' 59-60].
עודד פלד
נכתב לעיתון 77
"גוונים", 2010, 112 עמ' ל-"עיתון 77"
כבר בספר שיריו הראשון מוכיח דודי בן-עמי, שהחל לכתוב בגיל מבוגר יחסית, שהוא אינו מושפע מן הזרם המרכזי ומאפנות חולפות. יש לו קול משלו. קול מקורי, ייחודי, צלול וברור. ויתרה מזו, הוא אינו עושה הנחות לקורא ואינו קורץ לו. כמי שמסתת כלי אבן-צור, כמי שקשור אל האבן בכל נימי נפשו, הוא חוצב בה מילים בישירות, ביושר, במחוספסוּת ובעדנה גם יחד, ואינו מקל על הקורא בתחביר המורכב שלו ובמרקם השפה הגבוהה. בקובץ זה, "אבן ואהבות אחרות", שוטח המשורר לפני הקורא את אהבתו לאבן, את אהבת האדם שלו, את אהבתו לנוף הארץ ישראלי. כך, למשל, בשיר הנושא את שם הקובץ:
"יֵש לִי שֵׁמוֹת לָאֶבֶן פְּרָטִיִּים/ אֲפִלּוּ שְׁמוֹת חִבָּה/ לַחֹמֶר הֶחָלָק-נֶחְשָׂף שֶׁלִּי/ לִצְלִיל בִּקּוּעַ רַךְ וְחַד שֶׁל לַהַב צֹר...// שִׁיר אֶצְבָּעוֹת וּמַקָּבוֹת לָנוּ/ בְּעַל-שָׂפָה שֶׁל נְתָזִים חַדִּים/ גַּל יַחַד עִם צֹר-גֶּלֶם וְעוֹנֶה/ לַמְּנַצֵּח שִׁיר לִלְמוּדֵי הוֹוֶה."; ובהמשך השיר נגלות האהבות האחרות: " מִלְּבַד הָאֶבֶן יֵשׁ עוֹד אֲהָבוֹת/ חֶלְקָן הָהָר הַנַּחַל גַּם אוֹתָם לָטְשׁוּ סְלָעִים ...// הָאֲחֵרוֹת יָסַד בָּשָׂר/ שֶׁלֹּא כַּאֲבָנִים הַיֵּצֶר הַמַּכֶּה מִמַּאֲרָב/ מֵאֲחוֹרֵי הַדַּעַת אֶל אִשָּה/ הִרְקִיד אוֹתְךָ כַּהֹגֶן רַצְתֶּם אָז בַּגֶּשֶׁם צוֹחֲקִים/ אַחַר כָּךְ אָב כַּפֶּלֶא הַנּוֹסֵק יָפֶה עַד בֶּכִי/ תִּינוֹק: רִתּוּךְ תְּמִימוּת בְּאֵשׁ-תָּמִיד// גַּם יְצִירָה מַה שֶּׁנּוֹטֵל אוֹתִי אֶל הָאַחֵר/ אַרְבַּע תְּרוּעוֹת שֶׁל קֶרֶן-יַעַר/ פַּסְטֶל בְּאוֹכְרָה עַל כָּחֹל אוּלְטְרָה-מָרִין/ אוֹ רַעְיוֹן/ בְּמַעֲלֵה הַחֹמֶר שֶׁבִּבְסִיס חוּשַׁי/ וְאָז בּוֹחֵן עַצְמִי אִם יֵשׁ דְּבַר מָה/ מַקְבִּיל/ אוֹ שֵׁם נִרְדָּף לְאַהֲבַת אֱלֹהַּ" [עמ' 18-19].
האהבה לאבן מלווה רבים משירי הקובץ הזה. דומה שהמשורר מדבר על האבן באינטימיות של מי שמדבר על אשת חיקו או על רעו הטוב ביותר. כך בשיר "המסע", המתאר את שעובר על חלוקי נחל: "חֶמְלָה בְּחַלּוּקֵי הַנַּחַל/ סְגַלְגַּלָּה/ הָיְתָה פִּנּוֹת וְזָוִיּוֹת לִפְנֵי הַמֶּשִׁי שֶׁנִּמְרַט/ חָצָץ מַכֶּה וְנָע מֻכֶּה וְנָע/ הִתְנַגְּשֻׁיּוֹת הַרְבֵּה קְשׁוּחָה גַּם בְּתוֹכָהּ...// אֶבֶן שֶׁלִּי/ רַק מְלַטֶּפֶת חֲמִימָה וּמִתְמַסֶּרֶת/ הַכֹּל שׁוֹחֵק/ גַּם בָּהּ יֵש זִכְרוֹנוֹת שֶל מְחֻסְפָּס/ פֶּסֶק מִקְרִי לוֹטֵשׁ אוֹתָהּ בְּחוֹל/ מַפָּל בַּשִּׁטָּפוֹן/ בְּהִתְרַגְּשׁוּת// רָאִיתִי/ אֵיךְ שְׁקִיעָה עוֹשָׂה בְּחַלּוּקִים/ צִפּוֹר קְטַנָּה מֵאֵשׁ/ עַל צֶלַע שֶל לִטּוּף..." כמה יפה, כמה אצילי, כמה לירי. ובהמשך מגיע המסע אל קצו: "כְּשֶׁהֶחְשִׁיךְ/ פִּלְחֵי קְשִׁי-קִמּוּרֶיהָ נִרְטְבוּ בַּגֶּשֶׁם/ חַיֵּי בְּשָׂרִים זִרְמֵי חֲלַקְלַקּוֹת/ קְשָׁיִים הַרְבֵּה זָרְמוּ לַנַּחַל וְאִתּוֹ/ וְכָל אֶחָד יַגִּיעַ אֶל מִקְוֶה סוֹפוֹ/ אֲפִלּוּ אֶבֶן" [עמ' 16-17]. בשיר "תלת-שיר של סתת", המתאר את תהליך העבודה באבן, חושף דודי בן-עמי את הזדהותו עם האדם הפרה-היסטורי שבכליו הוא מסתת: "... אַנְשֵׁי חֲלוֹמִי הַפְּרִיכִים מַבָּטָם/ מִקַּצְווֹת שֵׁם אָדָם/ חוֹתְמִים קְצֵה יוֹמָם סְבִיב קִסְמֵי מְדוּרָה/ אִמּוֹתַי אֲבוֹתַי/ אַנְשֵׁי צַיִד וְלֶקֶט שֶׁלִּי/ חָלְמוּ בִּשְׁנָתָם אָהֲבוּ לֶאֱהֹב/ לִמְזֹג תְּשׁוּקָתָם לְבֵית פִּרְיוֹן רֶחֶם"; ובבית השני של השיר הוא מכה בכליו: "... אֶפְשָׁר/ אֶזְכֹּר גַּם בַּחֹמֶר הַיֵּצֶר/ מִסֶּלַע וָקֶרֶן לוֹקֵחַ שָׁלָל/ בַּשְּׁנִיּוּת הַגְּמִישָׁה/ מִמֶּתַח הַשֶּׁכֶם לְהֶרֶף הַיָּד הַמּוּנֶפֶת// הַךְ. עֵץ עַל מַקָּב/...//כָּךְ./ בִּקּוּעַ בַּצֹּר וְשִׁירוֹ/ אֵיךְ אָשִׁיר אֶת חֶדְוַת הַמְּדֻיָּק הַנִּלְכָּד לְהָבִים בְּכַפִּי"; ובחלק השלישי של השיר הוא חושף את הפנים הנשי של האבן, שהוא לב השיר, כגבר החושף גוף אשה. ובסופו של הבית הוא מגיע אל תמציות התהליך החותמת את השיר: "אֶפְשָׁר אֲנִי תָּר לְגַלּוֹת אַבְנִיּוּת טְהוֹרָה/ אֶל סְרִיגֵי הַגָּבִישׁ/ לַהֲלֹם/ לְבַקֵּעַ לְלַהַב אָדָם " [עמ' 12-14].
מרגשים לא פחות הם שירי האהבה לנופים הארץ ישראליים ושירי זכרונות המתייחסים לדמויות בחייו של המשורר. חזק ומפעים במיוחד הוא השיר "אבא צועק בלילה", המוקדש לזכרו של אבי המשורר. כאן משכיל דודי בן-עמי לתאר בנגיעות מכחול מדויקות, בריאליזם מפוכח ונוקב, את סיוטי הלילות של אביו: "אַבָּא צוֹעֵק בַּלַּיְלָה/ פִּיתוֹם שֶׁל חֲרָדוֹת זָרוֹת/ עוֹרְבֵי צְלָלִים טָסִים מִפֶּה מֻרְעַד סִיּוּט/ צָרִיךְ לָגַעַת/ בְּלֵיל חַמְסִין לְהַחְזִיר אֶת אַבָּא מִמִּרְדָּף/ מַזִּיעַ שְׂדוֹת שְׁלָגִים// לְהָשִׁיבוֹ מֵאֶרֶץ "שָׁם"/ מִזְּאֵבִים הַמַּבִּיטִים עַל הַנָּהָר עַל יְעָרוֹת/ עַל עִיר אַחֶרֶת שֶׁעָזַב עָלָה/ עַתָּה/ מוּשָׁב טוֹרֵף בִּבְשַׂר עַצְמוֹ"; בית ילדותו של האב קורס מדי לילה, משפחתו אינה קיימת עוד ושכניו חוגגים מול בורות האש. האב אינו יודע תפילה. הוא אינו יודע, כן יודע, הוא צועק בשנתו המיוסרת: "אַבָּא צוֹעֵק בַּלֵּילוֹת גּוֹעֶה בְּמִטָּה לְבָנָה/ עַל סְדִינִים מֻכְתְּמֵי חֲשֵׁכָה/ קוֹרֵא מְעֻרְפָּל לְאִמִּי... // אֵין אֵל מָלֵא רַחֲמִים אֶלָּא בְּאֶצְבְּעוֹת אִמִּי/ עַל שֶׁכֶם מְיֻסָּר כְּשֶׁאָבִי צוֹעֵק בַּלַּיְלָה" [עמ' 59-60].
עודד פלד
נכתב לעיתון 77