(זה מסוג הדברים שתוהים עליהם בלילה אבל בלילה לא היה לי כח לכתוב, אז אעשה את זה עכשיו לפני שמטלות משמימות יגזלו את כוחי):
שברי ציטוט שזכרתי, גרמו לי להוריד את 'רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה' מן המדף העליון. בין שאריות פרחים מיובשים ששתלתי בו כשהייתי בכיתה י' מצאתי את מה שבקשתי.
לא נראה לי שאקרא את הספר שוב. רילקה תמיד עורר בי אי נוחות מסוימת.
סיקרן אותי מה אמצא אודותיו ברשת, האם אמצא עוד חברים לאי נוחות?
מצאתי דברים רבים ובהם שני ציטוטים ושיר.
הציטוטים-
"התוודה! אילו נאסר עליך לכתוב, האם היית מת?" (מכתבים אל משורר צעיר)
"אין זה בזכותנו לפתוח ספר אם אין בדעתנו לקוראו עד תום." (רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה)
השיר-
כבה לי את עיני: אותך אראה .
חסום אזני: אני אשמע אותך,
ובלי רגלי אליך אדדה,
ובלא פי אני אקרא אותך.
שבור לי את זרועותי ואוחזך,
איתן כאחוז היד, בלבבי
אטום הלב לי ומוחי יפעם,
ואם אל מוחי את הבערה תביא,
אצלי אשא אותך, עלי הדם.
(מתוך 'נטוש על הרי הלבב', בתרגום עדה ברודסקי)
הרוח הנושבת מן המילים מעוררת בי תערובת של הערכה, רתיעה ואי אמון.
הערכה- למסירות הנפש.
רתיעה- מהפסקנות המתלווה למסירות הנפש.
אי אמון- בקיומם של חיים נשגבים מהסוג הזה.
האם רף הכניסה למשוררים הוא אכן כל כך גבוה?
האם אוזן בוחנת ולב קשוב לא מספיקים? צריך ממש 'לההרג באהלה של תורה' כדי להיות משורר
או בכלל אמן?
האם הספקנות שלי כלפי המשורר הנשגב נובעת מאוטוסוגסטיה של בינוניות? (נערה קלת דעת שכמותי, שריח מאפה שמרים טרי מסוגל להעבירה על דעתה, לא מסוגלת לדמיין עולם בו אוכלים ונושמים שירה..)
ודעתכם?
שברי ציטוט שזכרתי, גרמו לי להוריד את 'רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה' מן המדף העליון. בין שאריות פרחים מיובשים ששתלתי בו כשהייתי בכיתה י' מצאתי את מה שבקשתי.
לא נראה לי שאקרא את הספר שוב. רילקה תמיד עורר בי אי נוחות מסוימת.
סיקרן אותי מה אמצא אודותיו ברשת, האם אמצא עוד חברים לאי נוחות?
מצאתי דברים רבים ובהם שני ציטוטים ושיר.
הציטוטים-
"התוודה! אילו נאסר עליך לכתוב, האם היית מת?" (מכתבים אל משורר צעיר)
"אין זה בזכותנו לפתוח ספר אם אין בדעתנו לקוראו עד תום." (רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה)
השיר-
כבה לי את עיני: אותך אראה .
חסום אזני: אני אשמע אותך,
ובלי רגלי אליך אדדה,
ובלא פי אני אקרא אותך.
שבור לי את זרועותי ואוחזך,
איתן כאחוז היד, בלבבי
אטום הלב לי ומוחי יפעם,
ואם אל מוחי את הבערה תביא,
אצלי אשא אותך, עלי הדם.
(מתוך 'נטוש על הרי הלבב', בתרגום עדה ברודסקי)
הרוח הנושבת מן המילים מעוררת בי תערובת של הערכה, רתיעה ואי אמון.
הערכה- למסירות הנפש.
רתיעה- מהפסקנות המתלווה למסירות הנפש.
אי אמון- בקיומם של חיים נשגבים מהסוג הזה.
האם רף הכניסה למשוררים הוא אכן כל כך גבוה?
האם אוזן בוחנת ולב קשוב לא מספיקים? צריך ממש 'לההרג באהלה של תורה' כדי להיות משורר
או בכלל אמן?
האם הספקנות שלי כלפי המשורר הנשגב נובעת מאוטוסוגסטיה של בינוניות? (נערה קלת דעת שכמותי, שריח מאפה שמרים טרי מסוגל להעבירה על דעתה, לא מסוגלת לדמיין עולם בו אוכלים ונושמים שירה..)
ודעתכם?