"רואה?" הוא הצביע על השיח. ירקרק כזה, קטנצ'יק.
"את השיח?" הצבעתי עם הראש. אכן קטנצ'יק – לא מזיק, לא מתיימר. נעים. אבל נראה שראה ימים טובים יותר. "מה איתו?"
הוא הוציא משהו מכיס המעיל הפנימי ושם לי אותו ביד.
מערוך.
"אני רוצה שתרדד לי אותו."
הייתי בהלם. "מה?"
"רידוד – שורש ר-ד-ד: הפיכה של משהו לשטוח, דק, רדוד."
"אני יודע מה זה לרדד אחי." אני מסתכל קודם לכל הכיוונים ואז מניף את המערוך, מראה לו אותו. "אבל מה זה?"
"לצורך הרידוד."
מישהו מאחורינו עבר עם כלב מעוך ומאושר. מישהי נתנה למישהו סטירה איפשהו.
באותו רגע התקרבתי אליו ולאוזן שלו, והשתדלתי לצעוק בלחישה כדי שאף אחד לא ישמע: "תגיד לי אתה מסטול?!"
"מה, למה?"
"דלוק?!"
"מה-"
ואז הבאתי לו אחת בראס עם המערוך, ונשמע צליל "בוינג."
"אתה מביך אותי לאור יום אחי." החזרתי את המערוך לתוך הכיס הנסתר במעיל שלו ונתתי לו כאפה. "בלתי נסבל של דבר." הוספתי כשיישרתי לו את החולצה.
"למה ככה?" הוא אמר עם יד מלטפת על הלחי.
"למה ככה מה?"
"למה ככה להתייחס אליי?"
חייכתי אליו חיוך ונתתי לו כאפה בלחי השנייה. "כי לי יש משהו יותר טוב."
הכנסתי יד לכיס פנימי במעיל שלי ושלפתי מזמרה.
הוא התאדם כמו ילד שהוציאו אותו מארון האהבה כלפי מישהי מהכיתה.
"וואי איזה בושות." הוא גיחך. "איך לא חשבתי על זה."
שמתי לו יד על הכתף. "זה למה אני תמיד אומר שלא אתה זה שצריך לחשוב."
ואז החזרתי מבט אל השיח.
"יאללה." אמרתי. "שנרדד?"
גזרנו ומזמרנו וחתכנו וגרסנו. אנשים שעברו מאחורינו הביטו לרגע והמשיכו בדרכם החשובה לאיפשהו לא חשוב. העובדים בפרויקט המסילה ממטולה עד אילת המשיכו לעבוד ברבאק בחלומות שלהם. איזה ספל קפה שיושב על תחתית של אלביס התקרר מזמן, הבעלים שלו נדרס כשירד להביא את העיתון (שבכלל נגנב).
"מספיק אתה חושב?" הוא שאל אותי כשסיימנו, אבל לא הייתי איתו.
הייתי עסוק בלכסוס את הציפורן של אצבע הזין ביד שמאל. היא הציקה לי כל השבוע כי היא לא הייתה פרפקט, ובאיזה תנועה עם המזמרה היא יצאה עוד יותר מפרופורציה.
"הלו." הוא קרא לי בנקישת אצבע. הפעם שמתי לב. הוא הסתכל עליי, ואז על השיח. "אתה חושב שמספיק?"
ואז שנינו נתנו בו מבט בוחן: השיח היה פזור על האדמה, רדוד בלי ספק. אבל משהו לא התיישב. לא עד הסוף. הרגשתי טיק בפנים והפרצוף שלי התעקם. השיח לא היה טחון מספיק, וגם כססתי את הציפורן טיפה יותר מדי וחתכתי את הבשר באצבע.
רדוד גם כן. הוא לא צריך להיות רדוד – השיח הזה צריך להיות-
"-בא לי לגמור על מישהו." פלטתי כשהתחיל לרדת לי דם מהאצבע.
"מה, יעני-"
"-תביא מישהו לפרק עליו מכות סעמקקק!" התחלתי לבעוט בשיח המטומטם מהר מהר כדי להירגע! אחרי כמה שניות מישהו עבר לידנו ובהה.
"מסכן השיח." הוא אמר אחרי הבעיטה האחרונה. "תראה כמה הוא רדוד."
הוא הקפיץ לי שני ורידים במצח ואז התנפלתי עליו.
"יא בן שרמוטה בוא לפה!" קודם בסטירות. אחרי זה באגרופים. "מה אתה מתערב יא חת'כת-"
הוא הרים את הידיים לפנים, ואז הוריד אותן לבטן ואז פיצל אותן בין הפנים לבטן.
"-איי איי י'מטורף!" כאב לו. בטח שכאב לו, חתיכת מינוס אפס. רואה אדם במצוקה והשיח זה מה שמשנה לו? אהבת אדם בתחת שלי.
חבר שלי הפריד בינינו, וזה גרם למטומטם שהתערב ליפול אחורה על השיח.
הוא נעמד על הרגליים חדור מטרה והסתכל עליי חזק. היה לו זעם בעיניים, אבל גם פחד. אז הוא החליט לעשות את המעשה הנבון והתחיל לברוח, צורח עליי ש"אי אפשר להגיד כלום לאף אחד במדינה הזאת!", ונעלם.
"יאללה תברח יא מניאק, אבאש'ך ערומכו!"
"התפלפת על כל הראש?!?!" חבר שלי צעק, כמעט דוחף אותי. לי עדיין כאבה האצבע בגלל הציפורן שתלשתי מקודם. התחלתי לגחך, עד שיצא לי קול.
"מה אתה צוחק אהבל?" הוא אמר לי.
אנשים הסתכלו עלינו מקרוב ומרחוק. הסתכלתי עליהם בחזרה.
"תסתכלו יאללה גם כן תסתכלו! רק היום!" אמרתי בקול שכולם ישמעו. גם חייכתי תוך כדי. "כאילו לא ראיתם אלימות לאחרונה או לפני הרבה זמן. באמא'שלי כמה צביעות."
עבר קצת זמן והעניינים נרגעו. לא דיברנו. בזמן הזה הספקתי לשים פלסטר על האצבע ולסיים פחית XL.
השיח עדיין היה על האדמה, מרודד עד דק. אפשר היה לחשוב שהוא אורגנו כדי לשים על פיצה.
"מה עכשיו?" חבר שלי שאל.
מפוצץ אנרגיות, ידעתי בדיוק מה עכשיו.
"יודע מה..? גם אם נרדד ואז נרדד עוד קצת ואז נרדד עוד הרבה – לא מספיק. הסימפטומים נשארים."
"מה סימפטומים אח שלי, מה הדיבור?"
"אני אגיד לך." הכנסתי יד לכיס הפנימי השני במעיל שלי. התפתלתי כמה רגעים כמו לוליין כששלפתי מתוכו את נשק יום הדין. זה שיסיים את השיח סופית. יחסל אותו.
את החפירה היה ענק.
שש אמות וזרת.
"לרדד לא יעזור. צריך לעקור."
הוא הסתכל עליי המום.
"מה אתה קנגורו? מאיפה לך כיס כזה גדול?"
"שורש ע-ק-ר." המשכתי. "תלישה, ניתוק והשבתה יעני." ובלי לשאול אותו שמתי לו את האת בידיים, והוא כמעט נפל מהרגליים.
"מה זה זה כבד רצחחח!" הוא התנדנד במקום, מרגיש את המשקל בשרירים ובעצמות.
"חמש עשרה קילו אח שלי יקר."
"איך אני אמור לחפור איתו?"
"זה לא אתה שחופר, זה הוא שחופר. אתה רק מאפשר את החפירה."
הוא הביט בי בפרצוף של כמה פרצופים בעת ובעונה אחת. "מה זה, המטריקס?"
"חד משמעית." אמרתי ביבשושיות רצח ועצרתי צחוק מתגלגל מלהישפך.
הוא התחיל לחפור. חבר שלי. את החפירה. מה זה משנה. האדמה מתחת לשיח החלה להיחפר, אור השמש להיעלם, ותאורת הרחוב להידלק. עד היום לא ברור לי כמה זמן זה לקח. החפירה עצמה הרגישה לא יותר מדקה אחת, אבל השקיעה? נצח.
"אחי אין פה כלום." הוא אמר מתוך הבור. מזיע, מלוכלך, את החפירה תחוב באדמה הנמוכה. הראש שלו היה הדבר היחיד שבלט החוצה מהבור. "אולי אין לו שורשים?"
"איזה..." רכנתי לעברו, סיגריה דלוקה בפה שלי. "אין חיה כזאת. להכול יש שורשים."
הוא לקח לי את הסיגריה וגנב שאכטה מטורפת. החזיר לי אותה ישר לפה, קצרה בחצי. "לא מצאנו אותם לפני זה אז למה שנמצא עכשיו?"
היה בזה משהו. כבר איזה מטר שישים לתוך האדמה ואין כלום. נאדה. גורנישט.
"זה שיח פָקַקְט זה." הוא הוסיף.
השיח, מת בשולי הבור, בוודאי לא לקח ללב.
"פקקט אה?" נשכבתי עם הבטן על האדמה, הראש פנימה מעל הבור, ואיפרתי את הסיגריה לתוכו. "וואלה מסכן."
"על מלא אחי." הוא ניגב את המצח. "בוא נו. בוא ניתן לו יד."
השאכטה האחרונה שרפה לי בגרון. מעכתי את הבדל בתוך האדמה וקמתי על הרגליים.
לטקס האשכבה של השיח הזמנו את כל השכונה. קנינו פיצוחים ופרסנו כמה כיסאות כתר סביב הבור. עם השיח הקרוע בפנים, פצחנו בפיצוחין ובתשליכין. הקליפות – פנימה לתוך האדמה. כל הלילה העלינו זיכרונות על השיח. על איזה בן זונה הוא היה. בן זונה טוב, בן זונה רע. חצי הצלחנו להגיע לרבע הסכמה שהכול בעיני המתבונן. עד שמישהו אמר שהוא היה בן זונה פאשיסט, אז פירקנו אותו מכות ועשינו גם לו תשליכין לבור. ואז מישהו אמר שזה לא בסדר ושלף סכין, אז שברנו לו בקבוק סמירנוף על הראש כדי להרגיע אותו. זה עזר.
חלף כמה זמן עד שהשמש עלתה שוב.
ועכשיו יש פה הר של קליפות.
"את השיח?" הצבעתי עם הראש. אכן קטנצ'יק – לא מזיק, לא מתיימר. נעים. אבל נראה שראה ימים טובים יותר. "מה איתו?"
הוא הוציא משהו מכיס המעיל הפנימי ושם לי אותו ביד.
מערוך.
"אני רוצה שתרדד לי אותו."
הייתי בהלם. "מה?"
"רידוד – שורש ר-ד-ד: הפיכה של משהו לשטוח, דק, רדוד."
"אני יודע מה זה לרדד אחי." אני מסתכל קודם לכל הכיוונים ואז מניף את המערוך, מראה לו אותו. "אבל מה זה?"
"לצורך הרידוד."
מישהו מאחורינו עבר עם כלב מעוך ומאושר. מישהי נתנה למישהו סטירה איפשהו.
באותו רגע התקרבתי אליו ולאוזן שלו, והשתדלתי לצעוק בלחישה כדי שאף אחד לא ישמע: "תגיד לי אתה מסטול?!"
"מה, למה?"
"דלוק?!"
"מה-"
ואז הבאתי לו אחת בראס עם המערוך, ונשמע צליל "בוינג."
"אתה מביך אותי לאור יום אחי." החזרתי את המערוך לתוך הכיס הנסתר במעיל שלו ונתתי לו כאפה. "בלתי נסבל של דבר." הוספתי כשיישרתי לו את החולצה.
"למה ככה?" הוא אמר עם יד מלטפת על הלחי.
"למה ככה מה?"
"למה ככה להתייחס אליי?"
חייכתי אליו חיוך ונתתי לו כאפה בלחי השנייה. "כי לי יש משהו יותר טוב."
הכנסתי יד לכיס פנימי במעיל שלי ושלפתי מזמרה.
הוא התאדם כמו ילד שהוציאו אותו מארון האהבה כלפי מישהי מהכיתה.
"וואי איזה בושות." הוא גיחך. "איך לא חשבתי על זה."
שמתי לו יד על הכתף. "זה למה אני תמיד אומר שלא אתה זה שצריך לחשוב."
ואז החזרתי מבט אל השיח.
"יאללה." אמרתי. "שנרדד?"
גזרנו ומזמרנו וחתכנו וגרסנו. אנשים שעברו מאחורינו הביטו לרגע והמשיכו בדרכם החשובה לאיפשהו לא חשוב. העובדים בפרויקט המסילה ממטולה עד אילת המשיכו לעבוד ברבאק בחלומות שלהם. איזה ספל קפה שיושב על תחתית של אלביס התקרר מזמן, הבעלים שלו נדרס כשירד להביא את העיתון (שבכלל נגנב).
"מספיק אתה חושב?" הוא שאל אותי כשסיימנו, אבל לא הייתי איתו.
הייתי עסוק בלכסוס את הציפורן של אצבע הזין ביד שמאל. היא הציקה לי כל השבוע כי היא לא הייתה פרפקט, ובאיזה תנועה עם המזמרה היא יצאה עוד יותר מפרופורציה.
"הלו." הוא קרא לי בנקישת אצבע. הפעם שמתי לב. הוא הסתכל עליי, ואז על השיח. "אתה חושב שמספיק?"
ואז שנינו נתנו בו מבט בוחן: השיח היה פזור על האדמה, רדוד בלי ספק. אבל משהו לא התיישב. לא עד הסוף. הרגשתי טיק בפנים והפרצוף שלי התעקם. השיח לא היה טחון מספיק, וגם כססתי את הציפורן טיפה יותר מדי וחתכתי את הבשר באצבע.
רדוד גם כן. הוא לא צריך להיות רדוד – השיח הזה צריך להיות-
"-בא לי לגמור על מישהו." פלטתי כשהתחיל לרדת לי דם מהאצבע.
"מה, יעני-"
"-תביא מישהו לפרק עליו מכות סעמקקק!" התחלתי לבעוט בשיח המטומטם מהר מהר כדי להירגע! אחרי כמה שניות מישהו עבר לידנו ובהה.
"מסכן השיח." הוא אמר אחרי הבעיטה האחרונה. "תראה כמה הוא רדוד."
הוא הקפיץ לי שני ורידים במצח ואז התנפלתי עליו.
"יא בן שרמוטה בוא לפה!" קודם בסטירות. אחרי זה באגרופים. "מה אתה מתערב יא חת'כת-"
הוא הרים את הידיים לפנים, ואז הוריד אותן לבטן ואז פיצל אותן בין הפנים לבטן.
"-איי איי י'מטורף!" כאב לו. בטח שכאב לו, חתיכת מינוס אפס. רואה אדם במצוקה והשיח זה מה שמשנה לו? אהבת אדם בתחת שלי.
חבר שלי הפריד בינינו, וזה גרם למטומטם שהתערב ליפול אחורה על השיח.
הוא נעמד על הרגליים חדור מטרה והסתכל עליי חזק. היה לו זעם בעיניים, אבל גם פחד. אז הוא החליט לעשות את המעשה הנבון והתחיל לברוח, צורח עליי ש"אי אפשר להגיד כלום לאף אחד במדינה הזאת!", ונעלם.
"יאללה תברח יא מניאק, אבאש'ך ערומכו!"
"התפלפת על כל הראש?!?!" חבר שלי צעק, כמעט דוחף אותי. לי עדיין כאבה האצבע בגלל הציפורן שתלשתי מקודם. התחלתי לגחך, עד שיצא לי קול.
"מה אתה צוחק אהבל?" הוא אמר לי.
אנשים הסתכלו עלינו מקרוב ומרחוק. הסתכלתי עליהם בחזרה.
"תסתכלו יאללה גם כן תסתכלו! רק היום!" אמרתי בקול שכולם ישמעו. גם חייכתי תוך כדי. "כאילו לא ראיתם אלימות לאחרונה או לפני הרבה זמן. באמא'שלי כמה צביעות."
עבר קצת זמן והעניינים נרגעו. לא דיברנו. בזמן הזה הספקתי לשים פלסטר על האצבע ולסיים פחית XL.
השיח עדיין היה על האדמה, מרודד עד דק. אפשר היה לחשוב שהוא אורגנו כדי לשים על פיצה.
"מה עכשיו?" חבר שלי שאל.
מפוצץ אנרגיות, ידעתי בדיוק מה עכשיו.
"יודע מה..? גם אם נרדד ואז נרדד עוד קצת ואז נרדד עוד הרבה – לא מספיק. הסימפטומים נשארים."
"מה סימפטומים אח שלי, מה הדיבור?"
"אני אגיד לך." הכנסתי יד לכיס הפנימי השני במעיל שלי. התפתלתי כמה רגעים כמו לוליין כששלפתי מתוכו את נשק יום הדין. זה שיסיים את השיח סופית. יחסל אותו.
את החפירה היה ענק.
שש אמות וזרת.
"לרדד לא יעזור. צריך לעקור."
הוא הסתכל עליי המום.
"מה אתה קנגורו? מאיפה לך כיס כזה גדול?"
"שורש ע-ק-ר." המשכתי. "תלישה, ניתוק והשבתה יעני." ובלי לשאול אותו שמתי לו את האת בידיים, והוא כמעט נפל מהרגליים.
"מה זה זה כבד רצחחח!" הוא התנדנד במקום, מרגיש את המשקל בשרירים ובעצמות.
"חמש עשרה קילו אח שלי יקר."
"איך אני אמור לחפור איתו?"
"זה לא אתה שחופר, זה הוא שחופר. אתה רק מאפשר את החפירה."
הוא הביט בי בפרצוף של כמה פרצופים בעת ובעונה אחת. "מה זה, המטריקס?"
"חד משמעית." אמרתי ביבשושיות רצח ועצרתי צחוק מתגלגל מלהישפך.
הוא התחיל לחפור. חבר שלי. את החפירה. מה זה משנה. האדמה מתחת לשיח החלה להיחפר, אור השמש להיעלם, ותאורת הרחוב להידלק. עד היום לא ברור לי כמה זמן זה לקח. החפירה עצמה הרגישה לא יותר מדקה אחת, אבל השקיעה? נצח.
"אחי אין פה כלום." הוא אמר מתוך הבור. מזיע, מלוכלך, את החפירה תחוב באדמה הנמוכה. הראש שלו היה הדבר היחיד שבלט החוצה מהבור. "אולי אין לו שורשים?"
"איזה..." רכנתי לעברו, סיגריה דלוקה בפה שלי. "אין חיה כזאת. להכול יש שורשים."
הוא לקח לי את הסיגריה וגנב שאכטה מטורפת. החזיר לי אותה ישר לפה, קצרה בחצי. "לא מצאנו אותם לפני זה אז למה שנמצא עכשיו?"
היה בזה משהו. כבר איזה מטר שישים לתוך האדמה ואין כלום. נאדה. גורנישט.
"זה שיח פָקַקְט זה." הוא הוסיף.
השיח, מת בשולי הבור, בוודאי לא לקח ללב.
"פקקט אה?" נשכבתי עם הבטן על האדמה, הראש פנימה מעל הבור, ואיפרתי את הסיגריה לתוכו. "וואלה מסכן."
"על מלא אחי." הוא ניגב את המצח. "בוא נו. בוא ניתן לו יד."
השאכטה האחרונה שרפה לי בגרון. מעכתי את הבדל בתוך האדמה וקמתי על הרגליים.
לטקס האשכבה של השיח הזמנו את כל השכונה. קנינו פיצוחים ופרסנו כמה כיסאות כתר סביב הבור. עם השיח הקרוע בפנים, פצחנו בפיצוחין ובתשליכין. הקליפות – פנימה לתוך האדמה. כל הלילה העלינו זיכרונות על השיח. על איזה בן זונה הוא היה. בן זונה טוב, בן זונה רע. חצי הצלחנו להגיע לרבע הסכמה שהכול בעיני המתבונן. עד שמישהו אמר שהוא היה בן זונה פאשיסט, אז פירקנו אותו מכות ועשינו גם לו תשליכין לבור. ואז מישהו אמר שזה לא בסדר ושלף סכין, אז שברנו לו בקבוק סמירנוף על הראש כדי להרגיע אותו. זה עזר.
חלף כמה זמן עד שהשמש עלתה שוב.
ועכשיו יש פה הר של קליפות.