הִנֵּה אֲנִי פוֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֳלֵיתִי
אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְהֵבֵאתִּי אֶתְכֶם
אֶל אַדְמַת יִשְרָאֵל : ( יחזקאל ל"ז)
השנה 1993
עם יציאתי לגמלאות, לאחר עשרות שנים בשירות קבע ב צהל, נתתי אל לבי לעשות מעט לעצמי: השלמת השכלה פורמאלית, וגם, ובעיקר, לנסות להגשים חלום - כתיבת ספר או קונטרס בנושא "שואה וגבורה".
נושא השואה נגע (ו"פגע") בליבי כבר מתחילת שירותי ב צ.ה.ל. הביקורים, במסגרת סדרת- חינוך, ביד ושם, קבוץ לוחמי הגטאות ועוד, נחרתו עמוק בליבי, והשאירו בי את חותמם- ללא אפשרות להתנתק מהם
הזדמנות, יוצאת דופן, לקבל מבט מכלי ראשון - על השואה - נקרתה בדרכי, עת נתבקשתי להתנדב ( פעם או פעמיים בשבוע ) לסייע בטיפול בקשיש באחד הקיבוצים ליד מקום מגורי.
עתה, שזמני היה בידי, חשבתי שיש חשיבות רבה לנתינה לזולת.
הגעתי לבית הקשיש, יהודי חרדי, איש מרשים במיוחד שמגבלתו העיקרית - היותו קטוע רגל. לאחר היכרות ומילות נימוסים, הוסבר לי סוג העבודה ואופן הטיפול באיש.
יודע אני את שמו של האיש, אולם זה מכבר הלך לעולמו, ואיני יודע ממי לבקש רשות להזכירו בשמו האמיתי. כל קרוביו, (למעט בן דוד מדרגה שלישית), כך סיפר לי האיש, שלצורך הסיפור אקרא לו, מכאן ולהבא, ישראל, ניספו במחנות ההשמדה של הנאצים ימ"ש.
ישראל היה בקי מאין כמוהו בכל תחומי החכמה היהודית, וביתו היה מלא מקיר אל קיר בספרי שירה, ספרות יפה וכמובן ספרי קודש רבים.
בכל בוקר, לאחר השכמה, לפי זמנים שקבע לעצמו, ולאחר שסייעתי בידו "בנטילת ידיים שחרית" הובלתי אותו למקלחת חמה, שלאחריה, תפילת שחרית-וארוחת בוקר שהכנתי עבורו.
ישראל היה מעלעל בדואר שקיבל. לפעמים דיבר בטלפון עם שדרנית הרדיו שלי יחימוביץ, בתוכניתה "הכול דיבורים" וכן עם עמותת "עמך" לטיפול בנפגעי השואה.
אחר שנפנה מענייניו, היה קורא לי לשבת איתו ול"פטפט". זאת לדעת! לא היו אלו פטפוטי-הבל, אלא דברים בטוב טעם. פעם זה מדרש, ומשנהו סיפור על עברו. לפעמים היו פותח בפני את סגור-לבו גם בנושא השואה. לפעמים התכנס בעצמו ולא פצה את פיו שעות ארוכות.
באחד מימות השבוע נתבקשתי ע"י האחראית על הקשישים - שאינם עצמאיים - בקיבוץ, לבוא ולשהות עם ישראל למשך היום..
אמרתי לה שאני בתענית (י' בטבת) ויהיה לי קשה לטפל בישראל. היא ענתה לי שדווקא משום כך ישראל מעוניין בי ולא בעובד הזר, משום שאני יהודי "מבין עניין" וחשוב מאוד לישראל שדווקא אני אהיה עמו ביום מיוחד זה.
"מה מיוחד ביום זה? שאלתי, " הרי זה עוד אחד מארבעת הצומות?".
"איני יכולה להסביר בטלפון" אמרה. "תגיע לכאן (לקיבוץ). תדבר עם ישראל ואלי הוא ישכנע אותך להישאר".
שמחה גדולה ניכרה בפני ישראל כאשר ראה אותי עולה בכֶבשׁ לביתו.
"אברהם" פנה אלי ישראל. "אתה יודע שמלבד שהיום הוא יום תענית, הוא גם "יום הקדיש הכללי".
אומנם ידעתי זאת, אך לא ייחסתי חשיבות או משמעות נוספת ליום הזה. (מלבד עצם התענית).
"אני מעוניין שתיקח אותי לבית הכנסת המרכזי של הקיבוץ". ( ישראל, מפאת מגבלתו, היה רתוק לכסא גלגלים).
הסעתי אותו לבית הכנסת, ששימש גם כבית-מדרש, שם ניתנו שיעורים על תחילת המצור של נְבוּכַדְנֶאצַּר מלך בבל, על ירושלים, ושיעורי תורה בנושאים רבים ומגוונים עד לשעת המנחה.
נשארנו בבית המדרש גם לאחר שסיימו את תפילת המנחה, והִמְתָּנוּ, תוך- כדי עיון בספרי לימוד, לתפילת ערבית, שלאחריה יסתיים הצום.
בסיום תפילת ערבית, ישראל לא מיהר במיוחד לחזור הביתה, כאילו לא היה כלל בתענית. הוא שקע בהרהורים במשך שעה ארוכה.
"לאחר זמן, הפר את שתיקתו ואמר לי: "אברהם, איני מתלונן על מר גורלי, אלא על גורל היהודים ועל גורל משפחתי". " על מה עלתה להם ככה?" שאל בינו לבין עצמו. "ביום זה" המשיך ואמר, "שהוא 'יום הקדיש הכללי', אני יושב כך כל שנה ומהרהר, ביני לבין עצמי, על התלאות שעברו עם ישראל בכל הדורות ובמיוחד בדור הזה".
"השואה" כך אמר, "החריבה את העולם הכללי, את העולם היהודי ואותי באופן פרטי". "משפחתי" המשיך ואמר, "נעלמה מן העולם בכבשן האש".
עוד סיפר, על "האוטובוסים הלבנים" שהוא - ישראל - היה בין נוסעיהם בשלהי מלחמת העולם השנייה.
ישראל היה ערירי ולא נשא אישה עד יום - מותו.
הערה: כל הנ"ל הינו קיטוע-דוקו, מתוך הספר "קול שאון מעיר"
מי שיכול ידליק נר נשמה מחר (ביום שני) לאחר שקיעת החמה
אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְהֵבֵאתִּי אֶתְכֶם
אֶל אַדְמַת יִשְרָאֵל : ( יחזקאל ל"ז)
השנה 1993
עם יציאתי לגמלאות, לאחר עשרות שנים בשירות קבע ב צהל, נתתי אל לבי לעשות מעט לעצמי: השלמת השכלה פורמאלית, וגם, ובעיקר, לנסות להגשים חלום - כתיבת ספר או קונטרס בנושא "שואה וגבורה".
נושא השואה נגע (ו"פגע") בליבי כבר מתחילת שירותי ב צ.ה.ל. הביקורים, במסגרת סדרת- חינוך, ביד ושם, קבוץ לוחמי הגטאות ועוד, נחרתו עמוק בליבי, והשאירו בי את חותמם- ללא אפשרות להתנתק מהם
הזדמנות, יוצאת דופן, לקבל מבט מכלי ראשון - על השואה - נקרתה בדרכי, עת נתבקשתי להתנדב ( פעם או פעמיים בשבוע ) לסייע בטיפול בקשיש באחד הקיבוצים ליד מקום מגורי.
עתה, שזמני היה בידי, חשבתי שיש חשיבות רבה לנתינה לזולת.
הגעתי לבית הקשיש, יהודי חרדי, איש מרשים במיוחד שמגבלתו העיקרית - היותו קטוע רגל. לאחר היכרות ומילות נימוסים, הוסבר לי סוג העבודה ואופן הטיפול באיש.
יודע אני את שמו של האיש, אולם זה מכבר הלך לעולמו, ואיני יודע ממי לבקש רשות להזכירו בשמו האמיתי. כל קרוביו, (למעט בן דוד מדרגה שלישית), כך סיפר לי האיש, שלצורך הסיפור אקרא לו, מכאן ולהבא, ישראל, ניספו במחנות ההשמדה של הנאצים ימ"ש.
ישראל היה בקי מאין כמוהו בכל תחומי החכמה היהודית, וביתו היה מלא מקיר אל קיר בספרי שירה, ספרות יפה וכמובן ספרי קודש רבים.
בכל בוקר, לאחר השכמה, לפי זמנים שקבע לעצמו, ולאחר שסייעתי בידו "בנטילת ידיים שחרית" הובלתי אותו למקלחת חמה, שלאחריה, תפילת שחרית-וארוחת בוקר שהכנתי עבורו.
ישראל היה מעלעל בדואר שקיבל. לפעמים דיבר בטלפון עם שדרנית הרדיו שלי יחימוביץ, בתוכניתה "הכול דיבורים" וכן עם עמותת "עמך" לטיפול בנפגעי השואה.
אחר שנפנה מענייניו, היה קורא לי לשבת איתו ול"פטפט". זאת לדעת! לא היו אלו פטפוטי-הבל, אלא דברים בטוב טעם. פעם זה מדרש, ומשנהו סיפור על עברו. לפעמים היו פותח בפני את סגור-לבו גם בנושא השואה. לפעמים התכנס בעצמו ולא פצה את פיו שעות ארוכות.
באחד מימות השבוע נתבקשתי ע"י האחראית על הקשישים - שאינם עצמאיים - בקיבוץ, לבוא ולשהות עם ישראל למשך היום..
אמרתי לה שאני בתענית (י' בטבת) ויהיה לי קשה לטפל בישראל. היא ענתה לי שדווקא משום כך ישראל מעוניין בי ולא בעובד הזר, משום שאני יהודי "מבין עניין" וחשוב מאוד לישראל שדווקא אני אהיה עמו ביום מיוחד זה.
"מה מיוחד ביום זה? שאלתי, " הרי זה עוד אחד מארבעת הצומות?".
"איני יכולה להסביר בטלפון" אמרה. "תגיע לכאן (לקיבוץ). תדבר עם ישראל ואלי הוא ישכנע אותך להישאר".
שמחה גדולה ניכרה בפני ישראל כאשר ראה אותי עולה בכֶבשׁ לביתו.
"אברהם" פנה אלי ישראל. "אתה יודע שמלבד שהיום הוא יום תענית, הוא גם "יום הקדיש הכללי".
אומנם ידעתי זאת, אך לא ייחסתי חשיבות או משמעות נוספת ליום הזה. (מלבד עצם התענית).
"אני מעוניין שתיקח אותי לבית הכנסת המרכזי של הקיבוץ". ( ישראל, מפאת מגבלתו, היה רתוק לכסא גלגלים).
הסעתי אותו לבית הכנסת, ששימש גם כבית-מדרש, שם ניתנו שיעורים על תחילת המצור של נְבוּכַדְנֶאצַּר מלך בבל, על ירושלים, ושיעורי תורה בנושאים רבים ומגוונים עד לשעת המנחה.
נשארנו בבית המדרש גם לאחר שסיימו את תפילת המנחה, והִמְתָּנוּ, תוך- כדי עיון בספרי לימוד, לתפילת ערבית, שלאחריה יסתיים הצום.
בסיום תפילת ערבית, ישראל לא מיהר במיוחד לחזור הביתה, כאילו לא היה כלל בתענית. הוא שקע בהרהורים במשך שעה ארוכה.
"לאחר זמן, הפר את שתיקתו ואמר לי: "אברהם, איני מתלונן על מר גורלי, אלא על גורל היהודים ועל גורל משפחתי". " על מה עלתה להם ככה?" שאל בינו לבין עצמו. "ביום זה" המשיך ואמר, "שהוא 'יום הקדיש הכללי', אני יושב כך כל שנה ומהרהר, ביני לבין עצמי, על התלאות שעברו עם ישראל בכל הדורות ובמיוחד בדור הזה".
"השואה" כך אמר, "החריבה את העולם הכללי, את העולם היהודי ואותי באופן פרטי". "משפחתי" המשיך ואמר, "נעלמה מן העולם בכבשן האש".
עוד סיפר, על "האוטובוסים הלבנים" שהוא - ישראל - היה בין נוסעיהם בשלהי מלחמת העולם השנייה.
ישראל היה ערירי ולא נשא אישה עד יום - מותו.
הערה: כל הנ"ל הינו קיטוע-דוקו, מתוך הספר "קול שאון מעיר"
מי שיכול ידליק נר נשמה מחר (ביום שני) לאחר שקיעת החמה