עמי וציון גדלו יחד בשכונת מצוקה באחת מערי הלווין של תל אביב
עמי היה ילד בעייתי. מאלה שמשתוללים בבית הספר
הם יבואו לשיעור רק כדי לפוצץ פצצת סירחון בכיתה. אחר כך הם נעלמים. הם גם גונבים מהחנות כאשר המוכר לא רואה אותם
לא פעם נתפס עמי בשעת גניבה. ואף זכה להתהדר בתיק פלילי לאחר שסחב חפיסת שוקולד מחנות המכולת של ברוך. ברוך הזמין לו משטרה. ולעמי הוצמדה ביקורת של קצין מבחן
ציון היה ההפך הגמור. זאת אומרת, בקטע של המצוקה הוא היה בדיוק כמו עמי. נושא את אותן צלקות שאנשים שנולדים בשכונות כאלה סוחבים
אולם היו לו שאיפות לצאת מהעתיד שמקום מגוריו הכתיב לו. הוא הפך לטבעוני ואהד את גרטה טונברג. במיוחד את הלוחמנות הבלתי מתפשרת שלה
כמותה חרד גם הוא לגורל כדור הארץ. השתדל לא לזהם. הוא נתפס לזה מאוד חזק עקב ocd קל ממנו סבל. וגם סבר שאימוץ אידיאולוגיות אלו יטשטשו את שיוכו החברתי הנובע ממקום מגוריו
נוף השכונה - עצי ברוש, מעברי חציה, אנטנות גבוהות מעל בניינים. קווים שלעולם לא יפגשו
וכך גם ציון ועמי. למרות שגדלו באותו מקום, לא היו חברים. היו להם אנשים אחרים ותחביבים אחרים שעניינו אותם. חייהם התנהלו להם במקביל באותו מקום מגורים
באותו יום מר היה ציון בחופש מבית הספר. הוא קנה קצת פיצוחים ופירות מהמכולת של ברוך ואכל חלק מהם בגינה. אח"כ הלך לפארק שמעבר לכביש הראשי. שם קנה שתיה מהקיוסק של דוד שנמצא ליד תחנת האוטובוס. בצאתו מהקיוסק פגש את עמי אותו הכיר מהשכונה
עמי בדיוק חזר מראיון עבודה בעיר, ונכנס גם הוא לקיוסק לקנות שתיה וכמה דברים לבית. היה זה יום חם
ניכר היה בעמי שחל בו שינוי. הוא החל לקחת את החיים יותר ברצינות. בעצת אביו, ובעיקר מכיוון שלא למד, ניסה להתקבל לעבודה במשרה מלאה. הוא רצה לעלות ליגה, מה שנקרא. להרוויח טוב ולעבור לגור במרכז תל אביב עם שותפים. כך, קיווה, פחות יתקל בטיפוסים הזויים כמו ציון. העבר המפוקפק לא הרפה את ידיו. להיפך. תיק פלילי זה משהו להתגאות בו, כך חשב. זה מעיד שהוא כבר שחה בבריכה של החיים
היה זה רמטכ"ל שטען לפני כ-50 שנה שחייל שלא היה בכלא הוא לא חייל
כמו עמי, גם גרטה טונברג, מושא הערצתו של ציון, הבחורה שהיתה למותג ועשתה היסטוריה בשלהי העשור השני של המאה ה-21, שנתה פוקוס. פחות דאגה לבעלי חיים ולסביבה. ויותר התעסקות בנושאים חברתיים וסכסוכים בין לאומיים. היא ניסתה להגיע בדרך לא דרך לאתרי סכסוך בעולם. לדרוש צדק
לפני שעלה הביתה נזכר יוני ששכח לקנות לחם ונכנס למכולת של ברוך כדי לסגור את הפינה. אבל הלחם נגמר כך שעמי יצא בלי לקנות כלום
ברוך, שכבר רווה נחת ממעלליו של עמי, היה בטוח שעמי שום פעם גונב ממנו. לכן עצר אותו וביקש לבדוק מה יש לו בשקית
עמי היה עייף אחרי יום מלא אירועים. הוא הרים את השקית כדי להראות לברוך שהשקית מהקיוסק ולא מהמכולת שלו
אך רבה היתה מבוכתו של עמי, כשגילו שניהם שהכיתוב על השקית מעיד שהיא שייכת למכולת של ברוך. ברוך כעס מאוד כי היה משוכנע שעמי שוב מנסה לגנוב ממנו
מסתבר שציון השאיר את השקית של המצרכים שקנה אצל ברוך על הדלפק בקיוסק, מתוך רצון למחזר, לאחר שסיים לאכול את המצרכים שהיו בה. זאת כדי שאנשים אחרים ישתמשו בשקית הזאת. לרוע המזל עמי הוא זה שלקח את השקית
עמי נאלץ להמשיך להיתקל בציון ההזוי בשכונה. כי עקב השערוריה שנוצרה באותו מקרה, לא התקבל לעבודה אליה התראיין
לפי תורת הקוונטים, שני אלמנטים שלא נפגשים עדיין יכולים להשפיע אחד על השני
לפי מושג הקארמה שבפילוסופיות המזרח, מעשים שעשה אדם בעבר יכולים להשפיע על גורלו בהווה
חייהם של עמי וציון המשיכו להתנהל במקביל בפרבר של שכונת מצוקה באחת מערי הלווין של תל אביב. גרטה טונברג חזרה לביתה אשר בשבדיה
ציון ממשיך ללכת לפארק שמעבר לכביש הראשי. הדשא שם עדיין בגוונים של ירוק צהוב. אך לעיתים ציון חש שהוא חווה אותו בצורה אחרת מאשר חווה אותו בעבר