היועמ"שית מבינה שעזיבתה תמוטט את הפרקליטות, ולוין יעוט על הגופה כבז רעב
נתניהו הביא את הגזירה של האג על עצמו — ומייבב עכשיו על אנטישמיות ועל דרייפוס ■ גם בתחומים אחרים הוא מתמקד בעיצוב תפיסת המציאות במקום במציאות עצמה ■ ואיזו תועלת צמחה לבהרב-מיארה מקרקס הפרעושים של שמחה רוטמן
יוסי ורטר, הארץ
אך סמלי הדבר שהחלטת בית הדין הפלילי בהאג להוציא צו מעצר נגד בנימין נתניהו (ויואב גלנט) הגיעה יום אחרי הספין התורן בסדרת "כך נקבור את ועדת החקירה הממלכתית": יוזמת נתניהו להקים ועדת חקירה פוליטית, שאין להכביר בה מילים — מלבד לומר שמה שמוצע בה, כרגיל, הוא על בסיס המחשבה שלו שכולנו מטומטמים. הוא יקים ועדה שחבריה יריבו זה עם זה מבוקר עד ערב, יסנדלו ויטרפדו את זה עד אחרית הימים, ובינתיים לא תקום שום "ועדה אחרת", כלשון הצעת החוק הנכלולית.
אבל נחזור לענייננו: בחודש יוני שלחה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, מכתב המפציר בנתניהו לתקן את העיוות ולהקים ועדת חקירה ממלכתית. לצד כל הסיבות הברורות להקמתה, היתה גם היכולת להתמודד עם האיום מכיוון האג, אולי אפילו לאיין אותו. ודאי אם מנדט הוועדה היה מורחב מעבר לאירועי 7 באוקטובר והרקע להם. נתניהו, כמובן, סירב. אצלו לא תקום ועדת חקירה ממלכתית, נקודה. גלנט, כזכור, דרש ועדה לאלתר (אולי במבט צופה האג) וזכה לגידופים.
גם שאר התהליכים שקורים בקואליציה, מהתנועה המתרחבת לטובת התיישבות בעזה (שנתניהו לא הוקיע אפילו פעם אחת, רק הפטיר שזה "לא ריאלי" בעת הזאת); ועד חידוש ההפיכה המשטרית — יש קשר הדוק בין אלה ובין חולשתו של ראש ממשלת ישראל מול המוסדות הבינלאומיים. אם תעמול במשך שנים כדי להחליש את מערכת החיסון של מערכת המשפט, אל תתפלא שגם החיסוניות המשפטית שלך תיפגע ברגע האמת. ההתנהלות בזירה הבינלאומית היתה חובבנית ומזעזעת, והדוגמאות לכך קיימות במאותיהן. למשל, כשהשר לביטחון לאומי מעודד מיליציות לשרוף את משאיות הסיוע ההומניטרי, זה משליך על הראש. הוא הראש, הוא אשם.
את הגזירה הזאת הביא נתניהו על עצמו, בסרבנותו, ביהירותו. עכשיו הוא מייבב על אנטישמיות ועל דרייפוס. בתחילת הדרך, כשנודע על החקירה המאומצת שמנהל כרים חאן, הוא נכנס להיסטריה. אחר כך נרגע, וכהרגלו החל למסמס את האירוע. אחרי שהתהליך נגרר, ובמקביל החלו האשמות לבצבץ נגד חאן, חזר נתניהו הישן. זה שההיבריס שלו מוליד שכבות של טמטום, עיוורון ודווקנות. הוא עבר מדיונים משפטיים לדיונים תועמלניים. הקו שנבחר: בית הדין אנטשימי, ואוי ואבוי לתובע אם ייגע בנו.
מילא אם הרעה היתה נוגעת רק לנתניהו וגלנט. אבל התביעה הזאת עלולה להביא גל של צווים סודיים נגד המוני קצינים וחיילים על חלקם במלחמה הבלתי נגמרת בעזה. כל עניין האג נוהל מלכתחילה בצורה שלומיאלית. האשמות על אנטישמיות, כינוי בית הדין כ"אויב האנושות" ואיומים מפורשים נגד התובע. התוצאה: ראש ממשלת ישראל מוצא את עצמו ברשימה מצומצמת מאוד של ראשי מדינה מכהנים שקיבלו צו מעצר כזה. אחד מהם הוא ולדימיר פוטין, ההוא משלטי "ליגה אחרת".
התגובה הפבלובית בישראל היתה זעזוע והצטדקות. גם בני גנץ ויאיר לפיד מיהרו (עוד לפני רוב חברי הקואליציה) לגנות ולתקוף. נכון, צווי המעצר הם על גבול השערורייה, אבל הם לא נולדו בוואקום. כך גם בעניין חוסר ההבנה של הרוב המכריע של הציבור בישראל, בעידוד מרבית כלי התקשורת, בנוגע למה שבאמת קורה בעזה, ולמה שקרה לישראל בזירה הבינלאומית. כעת יתלו נתניהו וחסידיו את מבטחם בממשל טראמפ, אבל העולם, מה לעשות, אינו רק ארה"ב. תשאלו את סוכנת הנסיעות של מירי רגב.
בין שני דרייפוסים
נתניהו היה נסער מאוד בנאומו השבוע במליאה. הרגש השתלט עליו כשהתייחס לחקירה בפרשת המסמך שנגנב מאמ"ן, הועבר לדוברו לנושאי ביטחון וטינוף על ראשי צה"ל ושר הביטחון לשעבר, ופורסם ב"בילד" הגרמני, השלוחה הצהובה המועדפת עליו לפרסומים חסרי אחריות.
"הורסים חיים של אנשים צעירים", צעק נתניהו. לרגע יכולנו לחשוב שהוא מתכוון לחטופים. "טוב מותי מחיי", ציטט אמירה שיוחסה לאלי פלדשטיין, הדובר המוכחש שנהפך בן לילה ליקיר הימין. שוב, יכולנו לחשוב שהוא מצטט חטוף או חטופה, מתוך דו"ח מודיעיני שראה. "כולם יודעים מה קורה כאן", נהם והכה באגרופו על הדוכן, עיניו רושפות לכל עבר, "העם לא מטומטם!".
העם אכן לא מטומטם. בכל סקר אנו רואים מה דעת הרוב על נתניהו, על שיקוליו בעניין החטופים, על אופן ניהולו את המלחמה ועל בריחתו מאחריות. לו היה רה"מ מפגין סערת נפש ואמפתיה דומות מול "האנשים הצעירים" (והמבוגרים) שמתענים במנהרות בעזה, אולי הם כבר היו כאן.
מה שכן, הזעם של נתניהו היה אותנטי. לא בגלל כאב הלב־שאין־לו על פלדשטיין. הוא כחגב בעיניו. ברקע הקציפה, עמד התרגיל התורן שלו להתחמקות מעדות במשפטו. הוא ביקש מראש שב"כ חוות דעת שתאפשר לו לערער על פסיקת השופטים ולמלט אותו מהמעמד המאיים, כך דיווח מיכאל האוזר טוב ב"הארץ". רונן בר לא סיפק את המבוקש (מאיר בן שבת, מחליפו המיועד, בוודאי היה זורם). לצד זאת חזרו לתודעה התסכולים של צוות המו"מ לשחרור החטופים, ובהם בר. לפי פרסומים השבוע, הצוות כולו שוב ביקש מרה"מ להרחיב את המנדט שניתן לו,
גם לזה התייחס נתניהו כשירה לעבר המליאה, בתוך בליל האשמותיו, שבקרוב יוחזרו "עשרות חטופים". מה, איך? לא ברור. בצוות המו"מ לא מכירים היתכנות לכך. סביר יותר להניח שנתניהו פשוט זרק משהו לאוויר, שאם לא יסתייע הוא יאשים את "סרבנות חמאס". על הדרך הוא משחק ברגשות משפחות החטופים, המרוסקות מחרדה ומייאוש.
כך או כך, ביושרתו ובמקצועיותו נהפך בר לאיום ברור ומיידי בעיני הרודן, איום שיש להסיר ומהר. ואין זה פוטר את ראש שב"כ מאחריותו הכבדה למחדל 7 באוקטובר. אחריות שהוא, בניגוד לאחרים, הודה בה. עליו ללכת הביתה וכמוהו גם הרמטכ"ל הרצי הלוי. אבל המחשבה שמי שיסלק אותם הוא האחראי הראשי, אבי הקונספציה, מממן חמאס, שזלזל בהתרעות, שזלזל ב"טייסות", צריכה להחריד כל אדם הגון. ודאי לאור המטרות שבשמן הוא רוצה לסלקם.
ברקע, כאמור, חקירת השב"כ את פלדשטיין ושות'. זהו הגיבור החדש של הימין. אם נתניהו הוא דרייפוס הגדול, הנרדף בידי האג וה"שמאל", פלדשטיין הוא דרייפוס זוטא. הם מדמים אותו לחטוף ב"מרתפי שב"כ", וקוראים לשחרורו "עכשיו!" כשהם מרפררים בצעקות ובכרזות למאבק משפחות החטופים. אין להם גבול הרי. ואין טעם להכביד עליהם בעובדות, שכתובות בכתב האישום. למה לקלקל שקר טוב. להפך, אם כבר אז לקחת אותו ולהוסיף. כמו טלי גוטליב הבלתי נלאית, שהאשימה ששב"כ השאיר את "חבל התלייה" (שלא היה) בתאו של פלדשטיין "כרמז עבה מה כדאי לו לעשות". הפייק על החבל נותר בפי השופרות, גם ימים לאחר שהופרך.
לאחר ההתנערות הראשונית מפלדשטיין, הגיעו במהרה הקמפיינים. הראשון, כזכור, היה בקו הישן־נושן של "אכיפה בררנית". איפה הם כל עיתונאי השמאל ששואבים מהדיפ־סטייט הדלפות, למה הם ומדליפיהן אינם נרקבים בכלא? זה תפס בבייס, כמובן, אך לא נעצר שם. כל מה שהמכונה הזאת זקוקה לו בשביל לייצר עוד ועוד רעל אינו יותר משברירי מידע, והם מרכיבים עליהם מציאות אלטרנטיבית. לאחר פרסום קטעים מחקירות ההדלפה, שבהם טען גונב המידע לכאורה שהעביר אותו לפלדשטיין כי הוא חשב שנתניהו צריך לראות את זה, נולד קמפיין חדש: "ביבי הממודר". מרססי השקרים מערוץ 14 ועד תחתיות הטוויטר והטלגרם התלבשו מיד על הפרופוגנדה. הקו: צה"ל ושב"כ הבוגדניים מסתירים באופן סדרתי חומרים מנתניהו כדי לפגוע בו פוליטית ולחתור לעסקת כניעה בעזה.
כך הוחייתה גם הצעת חוק של עמית הלוי, מהאידיוטים השימושיים יותר של נתניהו בסיעת הליכוד, שחתום בין השאר על "חוק התרומות" שיאפשר לרה"מ לממן את משפטו מכיסי זרים. ההצעה שעברה השבוע בטרומית מבקשת לייסד גוף מודיעיני חדש, שכפוף ישירות לרה"מ. המטרה: שיפור ה"איפכא מסתברא". המציאות היא ששום דבר אינו ממודר מנתניהו, הוא חשוף לכל החומרים. לא היה ממצא מודיעיני חשוב שהוסתר ממנו, ודאי שלא התרעה מודיעינית.
להפך, הפניות המתריעות של אמ"ן אליו לפני 7 באוקטובר ובצל ההפיכה המשטרית רק נערמו, בלי שהוא התייחס אליהן. גם "האיפכא מסתברא" לצבא קיים. כלומר אמור להתקיים, לפחות — במסגרת המטה לביטחון לאומי שכפוף לרה"מ, ושעל פי עדותו המהימנה של גדי איזנקוט אינו מורגש כלל. שלט על הדלת ותו לא. זו האמת. אבל נתניהו, כתמיד, אינו עובד במסגרת עיצוב המציאות, אלא במסגרת עיצוב תפיסת המציאות.
שומרת המבצר
פלדשטיין, כמו שפי פז, הבריונית יקירת הקיצוניים, זכה לליווי קולני במיוחד אתמול. צבא התומכים שנהר לדיון בעניינו בבית המשפט בתל אביב הזכיר את ימי אלאור אזריה הקודרים. שוב הפלנגות שטופלות עלילות על הצבא ועל מוסדות המדינה; שוב מתייצבים בצד העקום של ההגנה על חשודים או על אשמים בשם עקרונות מקולקלים; בקיצור, שוב מדינת נתניהו נגד מדינת ישראל. את הרשעים, האשמים בכל, הם סימנו מזמן. בראשם רונן בר ובעיקר גלי בהרב־מיארה.
נגד היועמ"שית מופעל מנגנון תעמולה גבלסי שעוטף את כל אגפי הביביזם, מהממשלה והכנסת ועד הרשתות החברתיות וחלקים מהתקשורת הממוסדת. רצח האופי שנעשה לה הוא מהתופעות המתועבות והמסוכנות בתולדות המדינה. דמוניזציה שמעולם לא היתה כדוגמתה כלפי עובד ציבור.
הביטויים "מאפיה" ו"ארגון פשע" הם בגדר לשון המעטה לעומת מה שאנו רואים מדי יום ביומו מצד שרים וח"כים בקואליציה. השבוע הוזמנה היועמ"שית לוועדת החוקה, חוק ומשפט לדיון בענייני הפשיעה בחברה הערבית, לכאורה. זה היה אחד המחזות המכוערים והמרושעים, בוועדה שכיעור ורוע נהפכו לסימן ההיכר שלה תחת היו"ר שמחה רוטמן. גם שוביניזם לא היה חסר שם.
מובן שלדיון לא הוזמנו השר לביטחון לאומי, מפכ"ל המשטרה דני ("מצב הפשיעה מצוין") לוי וראשי הרשויות בחברה הערבית. בדיעבד, קרקס הפרעושים שהוביל רוטמן, שרגשי הנחיתות שלו מבצבצים בכל פעם שהוא יושב מול משפטן/ית ברמה גבוהה פי כמה משלו, רק הועיל לבהרב־מיארה. היא ספגה באיפוק סטואי את ההשמצות הנבזיות, רשמה את ההערות וכשהגיע תורה התייחסה ברצינות תהומית לכל הטענות נגדה. פניה היו רציניות, טיעוניה מקצועיים, וגישתה מכבדת את אלה שראויים רק לבוז. אי אפשר שלא להעריץ את חוסנה של היועצת. היא עוברת שבעה מדורי גיהינום, נתונה לאיומי רצח, מאובטחת 24/7. כמעט אין לה חיים מחוץ לביתה ולמשרד המשפטים. בכל רגע היא יכולה להשאיר את ערמות הסחי מאחוריה, להרוויח פי כמה במשרד עורכי דין יוקרתי ולקבל את חייה בחזרה. את הערכת המילייה המשפטי היא הרוויחה ביושר.
היא נשארת כי היא מבינה שעזיבתה תמוטט באחת את הפרקליטות, כאילו היתה מגדל של קלפים. כיום המשנים והפרקליטים הבכירים שואבים את עוצמתם ממנה. אם תלך הכל יקרוס, והיא יודעת זאת. רגע אחרי שתלך יעוט שר המשפטים יריב לוין על הגופה כמו בז רעב. יש בידיו אינספור דרכים לרוקן את המשרד מתוכנו ולהפוך אותו לזרוע של ההפיכה המשטרית, שהוא עמל לחדש בכל הכוח. בפרפרזה על דברי נשיאת העליון לשעבר אסתר חיות, היועצת המשפטית היא שומרת המבצר. ובניגוד לסברה של חיות אז, הוא קרוב מתמיד ליפול.
נתניהו משחק בפיטוריה של היועצת כאילו מדובר בדובר זוטר בלשכתו שהמרה את פיו. הוא מאפשר לשלמה קרעי לגייס חתימות לשם כך, לדודי אמסלם לקבוע שוב שהיא "האדם המסוכן ביותר במדינה" (ולהיטפל שוב לתסרוקת שלה שמטריפה אותו ומאדימה את פרצופו הסמוק משנאה), לעמיחי שיקלי הרדוד לטנף ולכל היתר גם.
רמת האיומים עליה בשיא, וחייה כנראה בסכנה גדולה הרבה יותר מחיי מי שתומכיו הפכו מקרה אומלל של נורי תאורה לניסיון הפיכה שלטונית באמצעות רצח המנהיג. היא נשארת וסופגת כי היא יודעת מה האלטרנטיבה: יורש בובה, שיכשיר את כל השרצים, יכסה על כל העוולות, יטייח את הפשעים, יתעמר באנשים ההגונים ויקדם את המושחתים — ובעיקר, ירצה את ראש הממשלה. שם גנרי: יוסי פוקס, מזכיר הממשלה. אכפת לה מהמשרד, אכפת לה משלטון החוק, אכפת לה מהמדינה, וכל עוד היא אינה נזרקת מלשכתה, היא תישאר שם ותיאבק על הדמוקרטיה הישראלית. הלוואי שהצווים מהאג הורידו מעל הפרק את פיטוריה. הנה, יש גם טוב בכל הרע.
נתניהו הביא את הגזירה של האג על עצמו — ומייבב עכשיו על אנטישמיות ועל דרייפוס ■ גם בתחומים אחרים הוא מתמקד בעיצוב תפיסת המציאות במקום במציאות עצמה ■ ואיזו תועלת צמחה לבהרב-מיארה מקרקס הפרעושים של שמחה רוטמן
יוסי ורטר, הארץ
אך סמלי הדבר שהחלטת בית הדין הפלילי בהאג להוציא צו מעצר נגד בנימין נתניהו (ויואב גלנט) הגיעה יום אחרי הספין התורן בסדרת "כך נקבור את ועדת החקירה הממלכתית": יוזמת נתניהו להקים ועדת חקירה פוליטית, שאין להכביר בה מילים — מלבד לומר שמה שמוצע בה, כרגיל, הוא על בסיס המחשבה שלו שכולנו מטומטמים. הוא יקים ועדה שחבריה יריבו זה עם זה מבוקר עד ערב, יסנדלו ויטרפדו את זה עד אחרית הימים, ובינתיים לא תקום שום "ועדה אחרת", כלשון הצעת החוק הנכלולית.
אבל נחזור לענייננו: בחודש יוני שלחה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, מכתב המפציר בנתניהו לתקן את העיוות ולהקים ועדת חקירה ממלכתית. לצד כל הסיבות הברורות להקמתה, היתה גם היכולת להתמודד עם האיום מכיוון האג, אולי אפילו לאיין אותו. ודאי אם מנדט הוועדה היה מורחב מעבר לאירועי 7 באוקטובר והרקע להם. נתניהו, כמובן, סירב. אצלו לא תקום ועדת חקירה ממלכתית, נקודה. גלנט, כזכור, דרש ועדה לאלתר (אולי במבט צופה האג) וזכה לגידופים.
גם שאר התהליכים שקורים בקואליציה, מהתנועה המתרחבת לטובת התיישבות בעזה (שנתניהו לא הוקיע אפילו פעם אחת, רק הפטיר שזה "לא ריאלי" בעת הזאת); ועד חידוש ההפיכה המשטרית — יש קשר הדוק בין אלה ובין חולשתו של ראש ממשלת ישראל מול המוסדות הבינלאומיים. אם תעמול במשך שנים כדי להחליש את מערכת החיסון של מערכת המשפט, אל תתפלא שגם החיסוניות המשפטית שלך תיפגע ברגע האמת. ההתנהלות בזירה הבינלאומית היתה חובבנית ומזעזעת, והדוגמאות לכך קיימות במאותיהן. למשל, כשהשר לביטחון לאומי מעודד מיליציות לשרוף את משאיות הסיוע ההומניטרי, זה משליך על הראש. הוא הראש, הוא אשם.
את הגזירה הזאת הביא נתניהו על עצמו, בסרבנותו, ביהירותו. עכשיו הוא מייבב על אנטישמיות ועל דרייפוס. בתחילת הדרך, כשנודע על החקירה המאומצת שמנהל כרים חאן, הוא נכנס להיסטריה. אחר כך נרגע, וכהרגלו החל למסמס את האירוע. אחרי שהתהליך נגרר, ובמקביל החלו האשמות לבצבץ נגד חאן, חזר נתניהו הישן. זה שההיבריס שלו מוליד שכבות של טמטום, עיוורון ודווקנות. הוא עבר מדיונים משפטיים לדיונים תועמלניים. הקו שנבחר: בית הדין אנטשימי, ואוי ואבוי לתובע אם ייגע בנו.
מילא אם הרעה היתה נוגעת רק לנתניהו וגלנט. אבל התביעה הזאת עלולה להביא גל של צווים סודיים נגד המוני קצינים וחיילים על חלקם במלחמה הבלתי נגמרת בעזה. כל עניין האג נוהל מלכתחילה בצורה שלומיאלית. האשמות על אנטישמיות, כינוי בית הדין כ"אויב האנושות" ואיומים מפורשים נגד התובע. התוצאה: ראש ממשלת ישראל מוצא את עצמו ברשימה מצומצמת מאוד של ראשי מדינה מכהנים שקיבלו צו מעצר כזה. אחד מהם הוא ולדימיר פוטין, ההוא משלטי "ליגה אחרת".
התגובה הפבלובית בישראל היתה זעזוע והצטדקות. גם בני גנץ ויאיר לפיד מיהרו (עוד לפני רוב חברי הקואליציה) לגנות ולתקוף. נכון, צווי המעצר הם על גבול השערורייה, אבל הם לא נולדו בוואקום. כך גם בעניין חוסר ההבנה של הרוב המכריע של הציבור בישראל, בעידוד מרבית כלי התקשורת, בנוגע למה שבאמת קורה בעזה, ולמה שקרה לישראל בזירה הבינלאומית. כעת יתלו נתניהו וחסידיו את מבטחם בממשל טראמפ, אבל העולם, מה לעשות, אינו רק ארה"ב. תשאלו את סוכנת הנסיעות של מירי רגב.
בין שני דרייפוסים
נתניהו היה נסער מאוד בנאומו השבוע במליאה. הרגש השתלט עליו כשהתייחס לחקירה בפרשת המסמך שנגנב מאמ"ן, הועבר לדוברו לנושאי ביטחון וטינוף על ראשי צה"ל ושר הביטחון לשעבר, ופורסם ב"בילד" הגרמני, השלוחה הצהובה המועדפת עליו לפרסומים חסרי אחריות.
"הורסים חיים של אנשים צעירים", צעק נתניהו. לרגע יכולנו לחשוב שהוא מתכוון לחטופים. "טוב מותי מחיי", ציטט אמירה שיוחסה לאלי פלדשטיין, הדובר המוכחש שנהפך בן לילה ליקיר הימין. שוב, יכולנו לחשוב שהוא מצטט חטוף או חטופה, מתוך דו"ח מודיעיני שראה. "כולם יודעים מה קורה כאן", נהם והכה באגרופו על הדוכן, עיניו רושפות לכל עבר, "העם לא מטומטם!".
העם אכן לא מטומטם. בכל סקר אנו רואים מה דעת הרוב על נתניהו, על שיקוליו בעניין החטופים, על אופן ניהולו את המלחמה ועל בריחתו מאחריות. לו היה רה"מ מפגין סערת נפש ואמפתיה דומות מול "האנשים הצעירים" (והמבוגרים) שמתענים במנהרות בעזה, אולי הם כבר היו כאן.
מה שכן, הזעם של נתניהו היה אותנטי. לא בגלל כאב הלב־שאין־לו על פלדשטיין. הוא כחגב בעיניו. ברקע הקציפה, עמד התרגיל התורן שלו להתחמקות מעדות במשפטו. הוא ביקש מראש שב"כ חוות דעת שתאפשר לו לערער על פסיקת השופטים ולמלט אותו מהמעמד המאיים, כך דיווח מיכאל האוזר טוב ב"הארץ". רונן בר לא סיפק את המבוקש (מאיר בן שבת, מחליפו המיועד, בוודאי היה זורם). לצד זאת חזרו לתודעה התסכולים של צוות המו"מ לשחרור החטופים, ובהם בר. לפי פרסומים השבוע, הצוות כולו שוב ביקש מרה"מ להרחיב את המנדט שניתן לו,
גם לזה התייחס נתניהו כשירה לעבר המליאה, בתוך בליל האשמותיו, שבקרוב יוחזרו "עשרות חטופים". מה, איך? לא ברור. בצוות המו"מ לא מכירים היתכנות לכך. סביר יותר להניח שנתניהו פשוט זרק משהו לאוויר, שאם לא יסתייע הוא יאשים את "סרבנות חמאס". על הדרך הוא משחק ברגשות משפחות החטופים, המרוסקות מחרדה ומייאוש.
כך או כך, ביושרתו ובמקצועיותו נהפך בר לאיום ברור ומיידי בעיני הרודן, איום שיש להסיר ומהר. ואין זה פוטר את ראש שב"כ מאחריותו הכבדה למחדל 7 באוקטובר. אחריות שהוא, בניגוד לאחרים, הודה בה. עליו ללכת הביתה וכמוהו גם הרמטכ"ל הרצי הלוי. אבל המחשבה שמי שיסלק אותם הוא האחראי הראשי, אבי הקונספציה, מממן חמאס, שזלזל בהתרעות, שזלזל ב"טייסות", צריכה להחריד כל אדם הגון. ודאי לאור המטרות שבשמן הוא רוצה לסלקם.
ברקע, כאמור, חקירת השב"כ את פלדשטיין ושות'. זהו הגיבור החדש של הימין. אם נתניהו הוא דרייפוס הגדול, הנרדף בידי האג וה"שמאל", פלדשטיין הוא דרייפוס זוטא. הם מדמים אותו לחטוף ב"מרתפי שב"כ", וקוראים לשחרורו "עכשיו!" כשהם מרפררים בצעקות ובכרזות למאבק משפחות החטופים. אין להם גבול הרי. ואין טעם להכביד עליהם בעובדות, שכתובות בכתב האישום. למה לקלקל שקר טוב. להפך, אם כבר אז לקחת אותו ולהוסיף. כמו טלי גוטליב הבלתי נלאית, שהאשימה ששב"כ השאיר את "חבל התלייה" (שלא היה) בתאו של פלדשטיין "כרמז עבה מה כדאי לו לעשות". הפייק על החבל נותר בפי השופרות, גם ימים לאחר שהופרך.
לאחר ההתנערות הראשונית מפלדשטיין, הגיעו במהרה הקמפיינים. הראשון, כזכור, היה בקו הישן־נושן של "אכיפה בררנית". איפה הם כל עיתונאי השמאל ששואבים מהדיפ־סטייט הדלפות, למה הם ומדליפיהן אינם נרקבים בכלא? זה תפס בבייס, כמובן, אך לא נעצר שם. כל מה שהמכונה הזאת זקוקה לו בשביל לייצר עוד ועוד רעל אינו יותר משברירי מידע, והם מרכיבים עליהם מציאות אלטרנטיבית. לאחר פרסום קטעים מחקירות ההדלפה, שבהם טען גונב המידע לכאורה שהעביר אותו לפלדשטיין כי הוא חשב שנתניהו צריך לראות את זה, נולד קמפיין חדש: "ביבי הממודר". מרססי השקרים מערוץ 14 ועד תחתיות הטוויטר והטלגרם התלבשו מיד על הפרופוגנדה. הקו: צה"ל ושב"כ הבוגדניים מסתירים באופן סדרתי חומרים מנתניהו כדי לפגוע בו פוליטית ולחתור לעסקת כניעה בעזה.
כך הוחייתה גם הצעת חוק של עמית הלוי, מהאידיוטים השימושיים יותר של נתניהו בסיעת הליכוד, שחתום בין השאר על "חוק התרומות" שיאפשר לרה"מ לממן את משפטו מכיסי זרים. ההצעה שעברה השבוע בטרומית מבקשת לייסד גוף מודיעיני חדש, שכפוף ישירות לרה"מ. המטרה: שיפור ה"איפכא מסתברא". המציאות היא ששום דבר אינו ממודר מנתניהו, הוא חשוף לכל החומרים. לא היה ממצא מודיעיני חשוב שהוסתר ממנו, ודאי שלא התרעה מודיעינית.
להפך, הפניות המתריעות של אמ"ן אליו לפני 7 באוקטובר ובצל ההפיכה המשטרית רק נערמו, בלי שהוא התייחס אליהן. גם "האיפכא מסתברא" לצבא קיים. כלומר אמור להתקיים, לפחות — במסגרת המטה לביטחון לאומי שכפוף לרה"מ, ושעל פי עדותו המהימנה של גדי איזנקוט אינו מורגש כלל. שלט על הדלת ותו לא. זו האמת. אבל נתניהו, כתמיד, אינו עובד במסגרת עיצוב המציאות, אלא במסגרת עיצוב תפיסת המציאות.
שומרת המבצר
פלדשטיין, כמו שפי פז, הבריונית יקירת הקיצוניים, זכה לליווי קולני במיוחד אתמול. צבא התומכים שנהר לדיון בעניינו בבית המשפט בתל אביב הזכיר את ימי אלאור אזריה הקודרים. שוב הפלנגות שטופלות עלילות על הצבא ועל מוסדות המדינה; שוב מתייצבים בצד העקום של ההגנה על חשודים או על אשמים בשם עקרונות מקולקלים; בקיצור, שוב מדינת נתניהו נגד מדינת ישראל. את הרשעים, האשמים בכל, הם סימנו מזמן. בראשם רונן בר ובעיקר גלי בהרב־מיארה.
נגד היועמ"שית מופעל מנגנון תעמולה גבלסי שעוטף את כל אגפי הביביזם, מהממשלה והכנסת ועד הרשתות החברתיות וחלקים מהתקשורת הממוסדת. רצח האופי שנעשה לה הוא מהתופעות המתועבות והמסוכנות בתולדות המדינה. דמוניזציה שמעולם לא היתה כדוגמתה כלפי עובד ציבור.
הביטויים "מאפיה" ו"ארגון פשע" הם בגדר לשון המעטה לעומת מה שאנו רואים מדי יום ביומו מצד שרים וח"כים בקואליציה. השבוע הוזמנה היועמ"שית לוועדת החוקה, חוק ומשפט לדיון בענייני הפשיעה בחברה הערבית, לכאורה. זה היה אחד המחזות המכוערים והמרושעים, בוועדה שכיעור ורוע נהפכו לסימן ההיכר שלה תחת היו"ר שמחה רוטמן. גם שוביניזם לא היה חסר שם.
מובן שלדיון לא הוזמנו השר לביטחון לאומי, מפכ"ל המשטרה דני ("מצב הפשיעה מצוין") לוי וראשי הרשויות בחברה הערבית. בדיעבד, קרקס הפרעושים שהוביל רוטמן, שרגשי הנחיתות שלו מבצבצים בכל פעם שהוא יושב מול משפטן/ית ברמה גבוהה פי כמה משלו, רק הועיל לבהרב־מיארה. היא ספגה באיפוק סטואי את ההשמצות הנבזיות, רשמה את ההערות וכשהגיע תורה התייחסה ברצינות תהומית לכל הטענות נגדה. פניה היו רציניות, טיעוניה מקצועיים, וגישתה מכבדת את אלה שראויים רק לבוז. אי אפשר שלא להעריץ את חוסנה של היועצת. היא עוברת שבעה מדורי גיהינום, נתונה לאיומי רצח, מאובטחת 24/7. כמעט אין לה חיים מחוץ לביתה ולמשרד המשפטים. בכל רגע היא יכולה להשאיר את ערמות הסחי מאחוריה, להרוויח פי כמה במשרד עורכי דין יוקרתי ולקבל את חייה בחזרה. את הערכת המילייה המשפטי היא הרוויחה ביושר.
היא נשארת כי היא מבינה שעזיבתה תמוטט באחת את הפרקליטות, כאילו היתה מגדל של קלפים. כיום המשנים והפרקליטים הבכירים שואבים את עוצמתם ממנה. אם תלך הכל יקרוס, והיא יודעת זאת. רגע אחרי שתלך יעוט שר המשפטים יריב לוין על הגופה כמו בז רעב. יש בידיו אינספור דרכים לרוקן את המשרד מתוכנו ולהפוך אותו לזרוע של ההפיכה המשטרית, שהוא עמל לחדש בכל הכוח. בפרפרזה על דברי נשיאת העליון לשעבר אסתר חיות, היועצת המשפטית היא שומרת המבצר. ובניגוד לסברה של חיות אז, הוא קרוב מתמיד ליפול.
נתניהו משחק בפיטוריה של היועצת כאילו מדובר בדובר זוטר בלשכתו שהמרה את פיו. הוא מאפשר לשלמה קרעי לגייס חתימות לשם כך, לדודי אמסלם לקבוע שוב שהיא "האדם המסוכן ביותר במדינה" (ולהיטפל שוב לתסרוקת שלה שמטריפה אותו ומאדימה את פרצופו הסמוק משנאה), לעמיחי שיקלי הרדוד לטנף ולכל היתר גם.
רמת האיומים עליה בשיא, וחייה כנראה בסכנה גדולה הרבה יותר מחיי מי שתומכיו הפכו מקרה אומלל של נורי תאורה לניסיון הפיכה שלטונית באמצעות רצח המנהיג. היא נשארת וסופגת כי היא יודעת מה האלטרנטיבה: יורש בובה, שיכשיר את כל השרצים, יכסה על כל העוולות, יטייח את הפשעים, יתעמר באנשים ההגונים ויקדם את המושחתים — ובעיקר, ירצה את ראש הממשלה. שם גנרי: יוסי פוקס, מזכיר הממשלה. אכפת לה מהמשרד, אכפת לה משלטון החוק, אכפת לה מהמדינה, וכל עוד היא אינה נזרקת מלשכתה, היא תישאר שם ותיאבק על הדמוקרטיה הישראלית. הלוואי שהצווים מהאג הורידו מעל הפרק את פיטוריה. הנה, יש גם טוב בכל הרע.