בשעת בוקר מוקדמת של אחד מימי האביב הראשונים ישבתי בכיסא נוח על שפת הים. האוויר היה צח והשמים בהירים, כיאה לשעה מוקדמת בעונה זו של השנה. מעט עננים כיסו את קרני השמש, שטרם התעוררה, וכמוה, גם העיר תל אביב עדיין נמנמה. כבר שחיתי את שחיית הבוקר שלי. סביבי רק משכימי קום מעטים אחרים, ואני מרגיש שחציו של החוף שייך לי, כמו הרקליוס, הקיסר הביזנטי. התרעננתי מספיק, חשבתי לעצמי, והאדרנלין בגופי זורם בקצב הנכון. עכשיו אני מוכן לעוד יום של הישרדות במשרד. אספתי את חפציי ואת ספר הקריאה שריתק אותי בימים האחרונים – האוטוביוגרפיה של צ’רצ’יל. הכנסתי את הספר לתיק הגב שלי וצעדתי למקלחת הציבורית. אחרי ששטפתי את המלח מגופי והחלפתי את בגד הים בג’ינס ובחולצה כחולה, צעדתי כמו רובוט הישר אל בית הקפה ‘כריסטה’ ברחוב פרישמן, מקום שאני אוהב מאוד לשבת בו לקפה ועוגת גבינה. כריסטה הוא בית קפה מוכר לוותיקי העיר, מקום מפגש נוסטלגי הקיים משנות הארבעים, עוד לפני קום המדינה. הריהוט הישן והבלוי מסתיר את הייחודיות של המקום – עוגת הגבינה המהוללת המוגשת שם מזה עשרות שנים. דורות גדלו על הטעם המיוחד של העוגות ממטבחה של הגברת כריסטה. אני לא יודע אם בית הקפה נקרא כך מאז ומתמיד או אם כריסטה עדיין בחיים, אבל בכל פעם שאני יושב כאן ומזמין את העוגה, הטעם הוא אותו הטעם. אין אפס. אין טעות. ובכל פעם שאני נוגס בעוגת הגבינה אני מהלל בלבי את כריסטה, אף שלא פגשתי אותה מעולם.
התיישבתי ליד שולחן בצדה הדרומי של המדרכה, קרוב לעציצים, המסמנים את גבול הטריטוריה של בית הקפה. את תיק הגב שלי הנחתי על הרצפה ליד אחד העציצים. כעבור שניות אחדות ניגשה אליי מלצרית והניחה את התפריט על השולחן. ‘אין צורך,’ אמרתי לה, ‘אספרסו כפול עם עוגת קלסיקה וכוס מים מהברז בבקשה’. המלצרית לקחה את התפריט מהשולחן בלי להוציא מילה מפיה. התרווחתי בכיסא העץ הישן, המוכר לי, כמו שאר הכיסאות במקום, מזה שנים. הבטתי סביב. בקרבתי ישבו ואכלו כמה פנסיונרים משכימי קום, כמה בחורים צעירים וגם אימהות צעירות עם תינוקות. אחת מהן אפילו הניקה את תינוקה בלי שחשפה את החזה שלה לעיני זרים. עניין של טכניקה, חשבתי לעצמי. התנועה ברחוב בן-יהודה הייתה דלילה, למעט האוטובוסים שחלפו במהירות. התבוננתי בהולכי הרגל המטיילים עם כלביהם. רובם נראו לי ישנים בהליכה. הם היו לבושים ברשלנות והולכים או מתנדנדים לפי קצב צעדיו של כלבם. תפקידם העיקרי היה לאסוף את צואת הכלבים מהמדרכה ולהכניסה לשקית הניילון שאחזו בידם. ‘תראו תראו מי יושב כאן על הבוקר! גדעון, כמה זמן לא ראיתי אותך,’ שמעתי קול נשי רך כמו צפצפה של אופניים קורא בשמי באוזני כל יושבי המקום. לא הייתי צריך להסיט את מבטי כדי לראות מי מתקרבת אליי. זיהיתי מיד את קולה של שרון, אחת מידידותיי הרבות, אשר החליטה כנראה לעדכן את יושבי המקום בשמי. ‘אהלן שרון,’ השבתי לה והרמתי את ראשי כדי לראותה. היא הייתה אחת מהנשים הרבות שאני מכיר קצת יותר מקרוב… הרי איני גבר מכוער. אני בן 36 רווק, מתנשא לגובה של 1.83 מטר ושוקל 77 קילוגרמים של שרירים, ועיניי כחולות. שיערי השחור הקצוץ מבליט את פני העגולות במיוחד כאשר הן מגולחות אבל מבליט גם את הצלקת הקטנה במצח זכר לפציעה בעת פעילות צבאית. כבר בתקופת בית הספר היסודי בעפולה הייתי מוקף ידידות רבות אולי גם בזכות הקיבוצים הסמוכים למקום מגוריי. חברי יעקב הקטן הגר בתחתונים שלגופי הכיר את גופן של רבות מבנות המין הנשי מקרוב, אפילו מקרוב מאוד. בגיל בר המצווה השוו את מראי החיצוני לזה של פול ניומן, השחקן האמריקאי יפה התואר. כמובן שההשוואה החמיאה לי מאוד, במיוחד כאשר שמעתי זאת מחברותיי לכיתה או בצופים. האגו שלי התחזק מן ההשוואה לשחקן ההוליוודי ששיחק בסרט ‘אקסודוס’. גם הורי ידעו לעלות את יופי החיצוני כמעט בכל מפגש משפחתי מורחב במיוחד עם דודותיי המבוגרות. אולי בגלל שהייתי הילד היחידי במשפחה והפכתי לגאוותה של אימי ניצולת השואה מהונגריה.
‘את מוזמנת להצטרף אליי לארוחת בוקר.’
‘יש לי רק כמה דקות,’ ענתה לי, ‘אני בדרך לעבודה.’
‘עזבי שטויות, תמיד את מתלוננת שאנחנו לא נפגשים מספיק. מה להזמין לך, קפה או מיץ בריאות? המיץ מומלץ מאוד בבוקר, זה יעשה לך טוב בהמשך היום.’
‘אתה יודע מה? קיבלתי את הזמנתך,’ אמרה והתיישבה לימיני.
‘נו, קדימה, ספרי לי מה עובר עלייך בימים אלו?’
‘תשמע, אתה לא בן אדם!’ הטיחה כלפיי, ‘אני מנסה כבר שבועות לפגוש אותך ואתה לא עונה – לא בנייד ולא בבית, מה קורה אתך בן אדם? אתה מתחמק ממני?’ שאלה וחיוך קל עלה על שפתיה.
‘אל תגזימי שרון, הייתי שלושה שבועות בחוץ לארץ אז חלק מידידותיי לא שמעו ממני.’
שרון מנסה כבר שנים לפתות אותי לבוא לביתה לארוחה, וכנראה גם למנה אחרונה במיטה. היא דווקא בחורה עם פנים נאים, קצת שמנמנה, עם טוסיק לא קטן ושיער שחור גולש עד הכתפיים.
‘הנה האספרסו הכפול ועוגת הקלסיקה שהזמנת אדוני,’ אמרה המלצרית וקטעה את מחשבותיי. ‘מה בשבילך, גברתי?’ שאלה במבטא שלא מותיר ספק שנולדה באחת ממדינות ברית המועצות לשעבר.
‘תביאי לי בבקשה מיץ גזר קר, תודה.’ ענתה שרון.
‘את עדיין עובדת במשרד הנסיעות?’ שאלתי את ידידתי, אך עוד לפני שהיא הספיקה לענות לשאלתי צלצל הטלפון הנייד שלי. הוצאתי אותו מכיס מכנסיי והסתכלתי על המספר שהופיע על הצג. ‘סליחה שרון, זה מהמשרד, אני חייב לענות.’ הצמדתי את הנייד לאוזני השמאלית, המרוחקת משרון, ‘כן, מה קורה?’ שאלתי את הקול שמעברו השני של הקו. העמדתי פנים שאני מקשיב לתשובה למרות שבן שיחי כבר ניתק. ‘מה, כבר עכשיו? מה אתה אומר,’ המשכתי בהצגה, ובמקביל לגמתי מספל האספרסו שבידי הימנית. ‘טוב, הבנתי, זאת באמת סיבה לישיבה דחופה. אני מגיע מיד.’ החזרתי את מכשיר הטלפון לכיס.
‘לשאלתך, כן, אני עדיין עובדת במשרד הנסיעות שפעם ביקרת בו’ החזירה אותי שרון לשיחתנו שנקטעה. המשכתי לפטפט אתה כמה דקות נוספות. אסיים את עוגת חלומותיי ואלך, אמרתי בלבי. נגסתי מהעוגה המהוללת נגיסות קטנות וסיימתי את האספרסו בלגימה ארוכה. ‘אני מצטער, נצטרך להמשיך ולפטפט בפעם אחרת,’ אמרתי לשרון בעודי קם מהכיסא ושולף את הארנק שלי מהכיס האחורי של מכנסיי, שהחולצה הכחולה המכופתרת שלבשתי הסתירה. שלפתי שבעים שקלים מהארנק והנחתי אותם על השולחן. את תיק הגב שהיה מתחת לכיסא הרמתי בידי השמאלית. ‘אתה רואה גדעון, כמעט ולא החלפנו מילה,’ רטנה ידידתי ונשארה לשבת.
‘את צודקת לחלוטין, וזה ממש לא מנומס לעזוב בחורה יפה כמה דקות אחרי שהזמנתי אותה להצטרף אליי. אני מבטיח לך שאתקשר בקרוב ואזמין אותך לכאן או לכל מקום אחר שתחפצי. אני מתחייב. מילה של גדעון!’ נפרדתי מידידתי בנשיקה על הלחי ופניתי לכיוון רחוב בוגרשוב. ידידתי המתוסכלת נשארה לשבת לבדה ליד השולחן, מחכה לכוס מיץ הגזר שהזמינה. עמדתי על המדרכה במרחק של מטרים ספורים מבית הקפה והרמתי את ידי הימנית כדי לסמן לנהגי המוניות שאני לקוח פוטנציאלי. ואכן, כעבור שלוש דקות ראיתי שני נהגי מוניות מתחרים ביניהם מי יסיע אותי. דווקא המונית המרשימה פחות ביוקרתה ובגודלה נעצרה לידי ראשונה. הספקתי לראות את נהג המונית השנייה מניד בראשו בכעס על החטיפה לכאורה שביצע עמיתו. ‘שלום,’ נכנסתי למונית והתיישבתי במושב האחורי, ‘אנחנו נוסעים לרחוב יהושע בן נון 26, ואם יש לך זמן תוכל להמשיך אתי לשדה התעופה.’
‘אבל זה יהיה חשבון כפול, אחד מקומי ואחד לשדה התעופה,’ ענה לי נהג המונית הערמומי ופנה מבן-יהודה לז’בוטינסקי. הוא נראה לי מאכר לא קטן. ‘תגיד לי נהגוס, אתה בעל המונית או שוכר אותה?’ שאלתי.
‘בכל מקרה זה יעלה לך מאתיים שקלים,’ ענה לי בטון מצווה.
‘מה פתאום?’ עניתי לו, ‘רק למען הנוחיות, כדי שלא אצטרך להתרגל לנהג אחר אתן לך מאה וחמישים שקלים.’
‘עם קבלה?’
‘אתה תחליט.’
‘אז בוא נחתוך באמצע,’ השיב לי הנהג, ‘מאה ושמונים שקלים וזהו, יהיה טוב לשנינו, מתאים?’
‘תגיד לי, איך קוראים לך?’ עניתי בשאלה.
‘ראובן.’
‘תגיד לי ראובן, איפה למדת חשבון, בגינה? מאה ושמונים זה לא האמצע. אנחנו סוגרים על מאה שבעים וחמישה שקלים וזהו, סוף הסיפור,’ אמרתי בקול סמכותי. ‘אם מתאים לך להפסיד נסיעה ארוכה בגלל 5 שקלים אז תהיה לי בריא. הגענו,’ הודעתי לו, ‘תעצור לי בצד, אני חוזר אליך גג בעוד 10 דקות.’ פתחתי את דלת המונית שנעצרה בפתח הבניין הסמוך לבניין מספר 26, הבניין שאני גר בו. לא חיכיתי למענה פיו או להסכמתו, הייתי בטוח שהוא לא יעזוב, כי טרם שילמתי לו על הנסיעה. עליתי בדילוגים במדרגות לקומה השנייה. המפתח כבר היה בידי הימנית. סיבוב כפול שלו במנעול והדלת נפתחה. בעטתי בה כדי שתיסגר מאחוריי ונכנסתי לחדר השינה שלי. מזוודת הטרולי שלי כבר הייתה מוכנה לנסיעה, כמו בכל פעם שמצווים עליי לצאת את הארץ במהירות. בדקתי שכל הדרכונים, תעודות הזהות וכרטיסי הביקור הדרושים לי לטיסה הנוכחית נמצאים, והכנסתי אותם לכיס הפנימי של הז’קט השחור שהוצאתי מארון הבגדים. מהמגרה התחתונה של שולחן העבודה שלפתי את בלוק הכתיבה הצהוב שהכנתי מבעוד מועד, ושני עטים, והכנסתי אותם לתיק גב אפור. נכנסתי למטבח והוצאתי מארון הסירים סיר בינוני שהיה מונח בתוך סיר גדול יותר. לחצתי על ידיות הסיר הגדול כלפי מטה ושחררתי את החלק העליון של הסיר הבינוני. זה היה סליק החרום שלי לכסף זר. שלפתי שתי חבילות של מטבע זר, עטופים בנייר של בנק גרמני. דחפתי את הדולרים האמריקאים והשילינג האוסטרי לכיס הקדמי של מכנסיי והחזרתי את מכסה הסיר הבינוני למקומו, וכך נעלתי מחדש את הכספת הפרטית שלי, בתוך הסיר הגדול שאותו החזרתי למגרה. יצאתי מהדירה, הטרולי בידי ותיק הגב על כתפי השמאלית. נעלתי את הדלת בנעילה כפולה, וידאתי שהיא נעולה וירדתי למונית של ראובן שהמתין לשובי. פתחתי את דלת תא המטען של המונית והכנסתי אליו את הטרולי. נכנסתי למושב האחורי, והנחתי את תיק הגב לצדי. ‘ראשית,’ אמרתי לראובן, ‘אתה אדם חכם שלא עזבת, ועל כך אשלם לך גם את חמשת השקלים שהתווכחנו עליהם. שנית, אני צריך להיות בטרמינל 3 בעוד ארבעים דקות.’
‘אהבתי,’ ענה לי ראובן והחל בנסיעה לכיוון שדה התעופה. כשיצאנו מתל אביב ועלינו על כביש מספר 1 הגביר ראובן את המהירות ובשעה 9:40 כבר יצאתי מהמונית ומזוודת הטרולי השחורה בידי השמאלית. נכנסתי לאולם הטיסות היוצאות בקומה העליונה של שדה התעופה, שהכרתי אותו היטב מעשרות טיסותיי הקודמות. צעדתי לכיוון התור לטיסה למילאנו. כמו הנוסעים האחרים חיכיתי לבדיקת אנשי הביטחון. מבט אחד בעמודים הפנימיים של הדרכון שלי הספיק לבחורה הצעירה והיא הדביקה מדבקה צהובה אחת על הדרכון ואחת על הטרולי. חלפתי על פניה לכיוון דלפק חברת התעופה המקומית וניגשתי למחלקת ה-VIP, שעובדת עם משרדי הממשלה. לא היה תור של נוסעים מול הדלפק. את פניי קיבלה דיילת קרקע של אחת מחברות התעופה הישראליות. ‘שלום לך עלמתי,’ בירכתי את הבחורה הצעירה עם השיער השחור הקצר, ‘מחכה לי כרטיס טיסה שהוזמן מראש לטיסה למילאנו,’ עדכנתי אותה והנחתי את דרכוני הישראלי על הדלפק שהסתיר את גופה.
‘מר גדעון ויסלר?’ שאלה אותי הדיילת.
‘ניחשת נכון, גברת יפית,’ עניתי לה לפי שמה הרשום על גבי תג הזיהוי הנעוץ בז’קט הכחול שלבשה. שמעתי את קול מקשי המקלדת כאשר היא הקלידה את הפרטים שלי. ‘מזוודות?’ שאלה.
‘לא, רק טרולי שאני מעלה למטוס,’ עניתי לה. בתוך כמה דקות אחזתי בידי את הדרכון הישראלי ואת כרטיס הטיסה עם שובר עלייה למטוס. ‘שתהיה לך טיסה נעימה,’ איחלה לי נציגת חברת התעופה.
‘תודה,’ השבתי לה והלכתי לכיוון עמדת ביקורת הדרכונים הצדדית, המיועדת לנוסעים מועדפים ולאנשי צוות האוויר של חברות התעופה.
התיישבתי ליד שולחן בצדה הדרומי של המדרכה, קרוב לעציצים, המסמנים את גבול הטריטוריה של בית הקפה. את תיק הגב שלי הנחתי על הרצפה ליד אחד העציצים. כעבור שניות אחדות ניגשה אליי מלצרית והניחה את התפריט על השולחן. ‘אין צורך,’ אמרתי לה, ‘אספרסו כפול עם עוגת קלסיקה וכוס מים מהברז בבקשה’. המלצרית לקחה את התפריט מהשולחן בלי להוציא מילה מפיה. התרווחתי בכיסא העץ הישן, המוכר לי, כמו שאר הכיסאות במקום, מזה שנים. הבטתי סביב. בקרבתי ישבו ואכלו כמה פנסיונרים משכימי קום, כמה בחורים צעירים וגם אימהות צעירות עם תינוקות. אחת מהן אפילו הניקה את תינוקה בלי שחשפה את החזה שלה לעיני זרים. עניין של טכניקה, חשבתי לעצמי. התנועה ברחוב בן-יהודה הייתה דלילה, למעט האוטובוסים שחלפו במהירות. התבוננתי בהולכי הרגל המטיילים עם כלביהם. רובם נראו לי ישנים בהליכה. הם היו לבושים ברשלנות והולכים או מתנדנדים לפי קצב צעדיו של כלבם. תפקידם העיקרי היה לאסוף את צואת הכלבים מהמדרכה ולהכניסה לשקית הניילון שאחזו בידם. ‘תראו תראו מי יושב כאן על הבוקר! גדעון, כמה זמן לא ראיתי אותך,’ שמעתי קול נשי רך כמו צפצפה של אופניים קורא בשמי באוזני כל יושבי המקום. לא הייתי צריך להסיט את מבטי כדי לראות מי מתקרבת אליי. זיהיתי מיד את קולה של שרון, אחת מידידותיי הרבות, אשר החליטה כנראה לעדכן את יושבי המקום בשמי. ‘אהלן שרון,’ השבתי לה והרמתי את ראשי כדי לראותה. היא הייתה אחת מהנשים הרבות שאני מכיר קצת יותר מקרוב… הרי איני גבר מכוער. אני בן 36 רווק, מתנשא לגובה של 1.83 מטר ושוקל 77 קילוגרמים של שרירים, ועיניי כחולות. שיערי השחור הקצוץ מבליט את פני העגולות במיוחד כאשר הן מגולחות אבל מבליט גם את הצלקת הקטנה במצח זכר לפציעה בעת פעילות צבאית. כבר בתקופת בית הספר היסודי בעפולה הייתי מוקף ידידות רבות אולי גם בזכות הקיבוצים הסמוכים למקום מגוריי. חברי יעקב הקטן הגר בתחתונים שלגופי הכיר את גופן של רבות מבנות המין הנשי מקרוב, אפילו מקרוב מאוד. בגיל בר המצווה השוו את מראי החיצוני לזה של פול ניומן, השחקן האמריקאי יפה התואר. כמובן שההשוואה החמיאה לי מאוד, במיוחד כאשר שמעתי זאת מחברותיי לכיתה או בצופים. האגו שלי התחזק מן ההשוואה לשחקן ההוליוודי ששיחק בסרט ‘אקסודוס’. גם הורי ידעו לעלות את יופי החיצוני כמעט בכל מפגש משפחתי מורחב במיוחד עם דודותיי המבוגרות. אולי בגלל שהייתי הילד היחידי במשפחה והפכתי לגאוותה של אימי ניצולת השואה מהונגריה.
‘את מוזמנת להצטרף אליי לארוחת בוקר.’
‘יש לי רק כמה דקות,’ ענתה לי, ‘אני בדרך לעבודה.’
‘עזבי שטויות, תמיד את מתלוננת שאנחנו לא נפגשים מספיק. מה להזמין לך, קפה או מיץ בריאות? המיץ מומלץ מאוד בבוקר, זה יעשה לך טוב בהמשך היום.’
‘אתה יודע מה? קיבלתי את הזמנתך,’ אמרה והתיישבה לימיני.
‘נו, קדימה, ספרי לי מה עובר עלייך בימים אלו?’
‘תשמע, אתה לא בן אדם!’ הטיחה כלפיי, ‘אני מנסה כבר שבועות לפגוש אותך ואתה לא עונה – לא בנייד ולא בבית, מה קורה אתך בן אדם? אתה מתחמק ממני?’ שאלה וחיוך קל עלה על שפתיה.
‘אל תגזימי שרון, הייתי שלושה שבועות בחוץ לארץ אז חלק מידידותיי לא שמעו ממני.’
שרון מנסה כבר שנים לפתות אותי לבוא לביתה לארוחה, וכנראה גם למנה אחרונה במיטה. היא דווקא בחורה עם פנים נאים, קצת שמנמנה, עם טוסיק לא קטן ושיער שחור גולש עד הכתפיים.
‘הנה האספרסו הכפול ועוגת הקלסיקה שהזמנת אדוני,’ אמרה המלצרית וקטעה את מחשבותיי. ‘מה בשבילך, גברתי?’ שאלה במבטא שלא מותיר ספק שנולדה באחת ממדינות ברית המועצות לשעבר.
‘תביאי לי בבקשה מיץ גזר קר, תודה.’ ענתה שרון.
‘את עדיין עובדת במשרד הנסיעות?’ שאלתי את ידידתי, אך עוד לפני שהיא הספיקה לענות לשאלתי צלצל הטלפון הנייד שלי. הוצאתי אותו מכיס מכנסיי והסתכלתי על המספר שהופיע על הצג. ‘סליחה שרון, זה מהמשרד, אני חייב לענות.’ הצמדתי את הנייד לאוזני השמאלית, המרוחקת משרון, ‘כן, מה קורה?’ שאלתי את הקול שמעברו השני של הקו. העמדתי פנים שאני מקשיב לתשובה למרות שבן שיחי כבר ניתק. ‘מה, כבר עכשיו? מה אתה אומר,’ המשכתי בהצגה, ובמקביל לגמתי מספל האספרסו שבידי הימנית. ‘טוב, הבנתי, זאת באמת סיבה לישיבה דחופה. אני מגיע מיד.’ החזרתי את מכשיר הטלפון לכיס.
‘לשאלתך, כן, אני עדיין עובדת במשרד הנסיעות שפעם ביקרת בו’ החזירה אותי שרון לשיחתנו שנקטעה. המשכתי לפטפט אתה כמה דקות נוספות. אסיים את עוגת חלומותיי ואלך, אמרתי בלבי. נגסתי מהעוגה המהוללת נגיסות קטנות וסיימתי את האספרסו בלגימה ארוכה. ‘אני מצטער, נצטרך להמשיך ולפטפט בפעם אחרת,’ אמרתי לשרון בעודי קם מהכיסא ושולף את הארנק שלי מהכיס האחורי של מכנסיי, שהחולצה הכחולה המכופתרת שלבשתי הסתירה. שלפתי שבעים שקלים מהארנק והנחתי אותם על השולחן. את תיק הגב שהיה מתחת לכיסא הרמתי בידי השמאלית. ‘אתה רואה גדעון, כמעט ולא החלפנו מילה,’ רטנה ידידתי ונשארה לשבת.
‘את צודקת לחלוטין, וזה ממש לא מנומס לעזוב בחורה יפה כמה דקות אחרי שהזמנתי אותה להצטרף אליי. אני מבטיח לך שאתקשר בקרוב ואזמין אותך לכאן או לכל מקום אחר שתחפצי. אני מתחייב. מילה של גדעון!’ נפרדתי מידידתי בנשיקה על הלחי ופניתי לכיוון רחוב בוגרשוב. ידידתי המתוסכלת נשארה לשבת לבדה ליד השולחן, מחכה לכוס מיץ הגזר שהזמינה. עמדתי על המדרכה במרחק של מטרים ספורים מבית הקפה והרמתי את ידי הימנית כדי לסמן לנהגי המוניות שאני לקוח פוטנציאלי. ואכן, כעבור שלוש דקות ראיתי שני נהגי מוניות מתחרים ביניהם מי יסיע אותי. דווקא המונית המרשימה פחות ביוקרתה ובגודלה נעצרה לידי ראשונה. הספקתי לראות את נהג המונית השנייה מניד בראשו בכעס על החטיפה לכאורה שביצע עמיתו. ‘שלום,’ נכנסתי למונית והתיישבתי במושב האחורי, ‘אנחנו נוסעים לרחוב יהושע בן נון 26, ואם יש לך זמן תוכל להמשיך אתי לשדה התעופה.’
‘אבל זה יהיה חשבון כפול, אחד מקומי ואחד לשדה התעופה,’ ענה לי נהג המונית הערמומי ופנה מבן-יהודה לז’בוטינסקי. הוא נראה לי מאכר לא קטן. ‘תגיד לי נהגוס, אתה בעל המונית או שוכר אותה?’ שאלתי.
‘בכל מקרה זה יעלה לך מאתיים שקלים,’ ענה לי בטון מצווה.
‘מה פתאום?’ עניתי לו, ‘רק למען הנוחיות, כדי שלא אצטרך להתרגל לנהג אחר אתן לך מאה וחמישים שקלים.’
‘עם קבלה?’
‘אתה תחליט.’
‘אז בוא נחתוך באמצע,’ השיב לי הנהג, ‘מאה ושמונים שקלים וזהו, יהיה טוב לשנינו, מתאים?’
‘תגיד לי, איך קוראים לך?’ עניתי בשאלה.
‘ראובן.’
‘תגיד לי ראובן, איפה למדת חשבון, בגינה? מאה ושמונים זה לא האמצע. אנחנו סוגרים על מאה שבעים וחמישה שקלים וזהו, סוף הסיפור,’ אמרתי בקול סמכותי. ‘אם מתאים לך להפסיד נסיעה ארוכה בגלל 5 שקלים אז תהיה לי בריא. הגענו,’ הודעתי לו, ‘תעצור לי בצד, אני חוזר אליך גג בעוד 10 דקות.’ פתחתי את דלת המונית שנעצרה בפתח הבניין הסמוך לבניין מספר 26, הבניין שאני גר בו. לא חיכיתי למענה פיו או להסכמתו, הייתי בטוח שהוא לא יעזוב, כי טרם שילמתי לו על הנסיעה. עליתי בדילוגים במדרגות לקומה השנייה. המפתח כבר היה בידי הימנית. סיבוב כפול שלו במנעול והדלת נפתחה. בעטתי בה כדי שתיסגר מאחוריי ונכנסתי לחדר השינה שלי. מזוודת הטרולי שלי כבר הייתה מוכנה לנסיעה, כמו בכל פעם שמצווים עליי לצאת את הארץ במהירות. בדקתי שכל הדרכונים, תעודות הזהות וכרטיסי הביקור הדרושים לי לטיסה הנוכחית נמצאים, והכנסתי אותם לכיס הפנימי של הז’קט השחור שהוצאתי מארון הבגדים. מהמגרה התחתונה של שולחן העבודה שלפתי את בלוק הכתיבה הצהוב שהכנתי מבעוד מועד, ושני עטים, והכנסתי אותם לתיק גב אפור. נכנסתי למטבח והוצאתי מארון הסירים סיר בינוני שהיה מונח בתוך סיר גדול יותר. לחצתי על ידיות הסיר הגדול כלפי מטה ושחררתי את החלק העליון של הסיר הבינוני. זה היה סליק החרום שלי לכסף זר. שלפתי שתי חבילות של מטבע זר, עטופים בנייר של בנק גרמני. דחפתי את הדולרים האמריקאים והשילינג האוסטרי לכיס הקדמי של מכנסיי והחזרתי את מכסה הסיר הבינוני למקומו, וכך נעלתי מחדש את הכספת הפרטית שלי, בתוך הסיר הגדול שאותו החזרתי למגרה. יצאתי מהדירה, הטרולי בידי ותיק הגב על כתפי השמאלית. נעלתי את הדלת בנעילה כפולה, וידאתי שהיא נעולה וירדתי למונית של ראובן שהמתין לשובי. פתחתי את דלת תא המטען של המונית והכנסתי אליו את הטרולי. נכנסתי למושב האחורי, והנחתי את תיק הגב לצדי. ‘ראשית,’ אמרתי לראובן, ‘אתה אדם חכם שלא עזבת, ועל כך אשלם לך גם את חמשת השקלים שהתווכחנו עליהם. שנית, אני צריך להיות בטרמינל 3 בעוד ארבעים דקות.’
‘אהבתי,’ ענה לי ראובן והחל בנסיעה לכיוון שדה התעופה. כשיצאנו מתל אביב ועלינו על כביש מספר 1 הגביר ראובן את המהירות ובשעה 9:40 כבר יצאתי מהמונית ומזוודת הטרולי השחורה בידי השמאלית. נכנסתי לאולם הטיסות היוצאות בקומה העליונה של שדה התעופה, שהכרתי אותו היטב מעשרות טיסותיי הקודמות. צעדתי לכיוון התור לטיסה למילאנו. כמו הנוסעים האחרים חיכיתי לבדיקת אנשי הביטחון. מבט אחד בעמודים הפנימיים של הדרכון שלי הספיק לבחורה הצעירה והיא הדביקה מדבקה צהובה אחת על הדרכון ואחת על הטרולי. חלפתי על פניה לכיוון דלפק חברת התעופה המקומית וניגשתי למחלקת ה-VIP, שעובדת עם משרדי הממשלה. לא היה תור של נוסעים מול הדלפק. את פניי קיבלה דיילת קרקע של אחת מחברות התעופה הישראליות. ‘שלום לך עלמתי,’ בירכתי את הבחורה הצעירה עם השיער השחור הקצר, ‘מחכה לי כרטיס טיסה שהוזמן מראש לטיסה למילאנו,’ עדכנתי אותה והנחתי את דרכוני הישראלי על הדלפק שהסתיר את גופה.
‘מר גדעון ויסלר?’ שאלה אותי הדיילת.
‘ניחשת נכון, גברת יפית,’ עניתי לה לפי שמה הרשום על גבי תג הזיהוי הנעוץ בז’קט הכחול שלבשה. שמעתי את קול מקשי המקלדת כאשר היא הקלידה את הפרטים שלי. ‘מזוודות?’ שאלה.
‘לא, רק טרולי שאני מעלה למטוס,’ עניתי לה. בתוך כמה דקות אחזתי בידי את הדרכון הישראלי ואת כרטיס הטיסה עם שובר עלייה למטוס. ‘שתהיה לך טיסה נעימה,’ איחלה לי נציגת חברת התעופה.
‘תודה,’ השבתי לה והלכתי לכיוון עמדת ביקורת הדרכונים הצדדית, המיועדת לנוסעים מועדפים ולאנשי צוות האוויר של חברות התעופה.