הוא מתקרב, עוד צעד,ועוד אחד. ריח הזיעה המצחין הנוטף ממצחו השמנוני ממלא את אפי וגורם לי לבחילה מיידית. אפילו אפשר לראות את הזיעה הנוטפת מבתי השחי ומגבו העטוף בחליפה השחורה המגוהצת.
אני מנסה לברוח, לרוץ הכי מהר שאפשר, אך הוא חכם, הוא תפס אותי במקום שהוא מכיר. אני לא.
אין לי לאן לברוח. ההרגשה הרעה הזאת. זאת, שאת פשוט יודעת שמשהו רע עומד לקרות.
ואין לך מה לעשות. פשוט אין.
״הצילו!!״ אני רוצה- צריכה לצרוח בכל גופי! אך הוא חוסם את פי ברגע האחרון.
הבל פיו החם, נודף ריח סיגריות המהול בריח שמזכיר את הריח של אבא ושלום בפורים לוחש באיטיות מחרידה-
״אף- אחד -לא- ישמע- אותך,- אין- לך -למה -לצרוח״.
לאחר כמה דקות הכל נגמר. אך בשבילי- זה רק התחיל. כל לילה הסיוט האיום חזר על עצמו, אני- עומדת בחוסר אונים, רוצה, צריכה, מוכרחה- לצעוק! לצרוח! לשאוג!!! אך הגוף שלי- הוא פשוט בגד בי, המוח שלי ממשיך לפקוד- לרוץ! להילחם! לשרוט! להרביץ! לבעוט! להרחיק! לצרוח! אך הוא- כאילו לא שמע מאומה. לא נע ולא זע. פשוט עמד שם ונתן לו- כן! נתן לו להמשיך! כאילו כבר לא הגוף שלי, כאילו שהוא איזה חתיכת פלסטיק ממוחזר שאין בו שימוש, מי אתה- גוף שנותן, שמסכים שככה יגעו בו, אתה לא הגוף שאיתו גדלתי כמעט 17 שנה, הגוף הזה- הוא אבד. אבד ולעולם לא ישוב מאז שנגע בו אחר.
אף אחד לא הבין מה עובר עלי, אחותי, תהילה, שאיתה בחדר ישנתי, לא הצליחה להבין מהיכן נובעים הסיוטים החוזרים מדי לילה, הסיוטים שבהם צרחתי את נשמתי וקמתי רועדת ורטובה כולי.
הורי, שניסו כל כך לדובב אותי לגבם, אך לא הצלחתי להוציא מילה אחת סדורה.
אחי הגדולים, דוד ושלום, שביקשו הסברים על ההתנגדות החורצת מצידי בכל פעם שהציעו לצאת להליכה בליל שבת, הזמן בו פגשו את כל חבריהם שהכירו אותי מאז הילדות.
חברותי הטובות, שפשוט לא הבינו למה נושאי השיחה שלהן כבר לא מעניינות אותי בכלל, ולא רק שלא מעניינות אלא מקשיחות ומעוותות את פני מכעס וחרדה בכל פעם שנושא הבחורים עלה.
אף אחד לא הבין אותי- אך האמת היא-שאפילו אני לא הבנתי את עצמי. וזה היה הנורא מכל.
אחר כך התחיל התהליך לו אני קוראת ״המוות האיטי״.
מה מאפיין את ״המוות האיטי״ אתם שואלים? כל מה שלא מאפיין- את החיים.
בהתחלה יש רק תחושה כזאת של- אין תחושה. הסביבה שלך צוחקת, כועסת, עצובה, מתרגשת, ואת- לא מרגישה כלום. פשוט כלום. את מנסה בכוח להרגיש משהו, אפילו על ידי כוח ודמעות- אך אין.
לא יצאתי מהבית אם לא הייתי מוכרחה, הרי אם לא ארגיש הנאה, אושר, שחרור, בשביל מה לצאת?!
מהבית יצאתי רק לבית הספר וחזרה, לאחר כמה זמן גם את זה הפסקתי לעשות, ואחר כך- גם מהחדר לא יצאתי- ולבסוף- נשארתי במיטה.
לא היה לי בשביל מה לצאת ממנה, החיים- הזמן לחיות, היו לי פשוט סבל ארוך ומתמשך, לא הבנתי איך אנשים זקנים חיו כל כך הרבה זמן, ועוד יותר לא הבנתי איך לאנשים צעירים יש את היכולת לחכות כל כך הרבה למוות המיוחל- לדעתי.
ניסיתי עד כמה שיכולתי להקטין את זמן החיות- הזמן בו הייתי ערה וראיתי מה קורה סביבי. ישנתי עד כמה שיכולתי, וכשהיתעוררתי- עשיתי הכל כדי להירדם חזרה- רק לא לדעת, רק לא לחוש, רק לא להרגיש,אמנם לא הרגשתי אושר או שמחה, אולי רק בגלל שהכאב החזק פשוט הקהה את כל השאר.
יכולתי להמשיך כך עד שהייתי מחליטה לשים לזה סוף- שרק סוף אחד יש לו. אך אז- בדיוק לפני שכבר לא הייתי נשארת עוד בעולם- אתה הגעת.
כמו האביר על הסוס הלבן שמגיע להציל את נסיכתו הסובלת מכילאה- כך- אתה הגעת, והצלת אותי מהמוות האיטי שאיים לבלוע אותי לתוכו ולהשאירני אצלו עד עולם.
אך לפעמים-
האבירים כלל לא יודעים שהם אבירים,
הסוסים- יכולים להיראות כיצורים מאיימים, והנסיכות- הן בכלל לא יכולות להיות נסיכות.
אני מנסה לברוח, לרוץ הכי מהר שאפשר, אך הוא חכם, הוא תפס אותי במקום שהוא מכיר. אני לא.
אין לי לאן לברוח. ההרגשה הרעה הזאת. זאת, שאת פשוט יודעת שמשהו רע עומד לקרות.
ואין לך מה לעשות. פשוט אין.
״הצילו!!״ אני רוצה- צריכה לצרוח בכל גופי! אך הוא חוסם את פי ברגע האחרון.
הבל פיו החם, נודף ריח סיגריות המהול בריח שמזכיר את הריח של אבא ושלום בפורים לוחש באיטיות מחרידה-
״אף- אחד -לא- ישמע- אותך,- אין- לך -למה -לצרוח״.
לאחר כמה דקות הכל נגמר. אך בשבילי- זה רק התחיל. כל לילה הסיוט האיום חזר על עצמו, אני- עומדת בחוסר אונים, רוצה, צריכה, מוכרחה- לצעוק! לצרוח! לשאוג!!! אך הגוף שלי- הוא פשוט בגד בי, המוח שלי ממשיך לפקוד- לרוץ! להילחם! לשרוט! להרביץ! לבעוט! להרחיק! לצרוח! אך הוא- כאילו לא שמע מאומה. לא נע ולא זע. פשוט עמד שם ונתן לו- כן! נתן לו להמשיך! כאילו כבר לא הגוף שלי, כאילו שהוא איזה חתיכת פלסטיק ממוחזר שאין בו שימוש, מי אתה- גוף שנותן, שמסכים שככה יגעו בו, אתה לא הגוף שאיתו גדלתי כמעט 17 שנה, הגוף הזה- הוא אבד. אבד ולעולם לא ישוב מאז שנגע בו אחר.
אף אחד לא הבין מה עובר עלי, אחותי, תהילה, שאיתה בחדר ישנתי, לא הצליחה להבין מהיכן נובעים הסיוטים החוזרים מדי לילה, הסיוטים שבהם צרחתי את נשמתי וקמתי רועדת ורטובה כולי.
הורי, שניסו כל כך לדובב אותי לגבם, אך לא הצלחתי להוציא מילה אחת סדורה.
אחי הגדולים, דוד ושלום, שביקשו הסברים על ההתנגדות החורצת מצידי בכל פעם שהציעו לצאת להליכה בליל שבת, הזמן בו פגשו את כל חבריהם שהכירו אותי מאז הילדות.
חברותי הטובות, שפשוט לא הבינו למה נושאי השיחה שלהן כבר לא מעניינות אותי בכלל, ולא רק שלא מעניינות אלא מקשיחות ומעוותות את פני מכעס וחרדה בכל פעם שנושא הבחורים עלה.
אף אחד לא הבין אותי- אך האמת היא-שאפילו אני לא הבנתי את עצמי. וזה היה הנורא מכל.
אחר כך התחיל התהליך לו אני קוראת ״המוות האיטי״.
מה מאפיין את ״המוות האיטי״ אתם שואלים? כל מה שלא מאפיין- את החיים.
בהתחלה יש רק תחושה כזאת של- אין תחושה. הסביבה שלך צוחקת, כועסת, עצובה, מתרגשת, ואת- לא מרגישה כלום. פשוט כלום. את מנסה בכוח להרגיש משהו, אפילו על ידי כוח ודמעות- אך אין.
לא יצאתי מהבית אם לא הייתי מוכרחה, הרי אם לא ארגיש הנאה, אושר, שחרור, בשביל מה לצאת?!
מהבית יצאתי רק לבית הספר וחזרה, לאחר כמה זמן גם את זה הפסקתי לעשות, ואחר כך- גם מהחדר לא יצאתי- ולבסוף- נשארתי במיטה.
לא היה לי בשביל מה לצאת ממנה, החיים- הזמן לחיות, היו לי פשוט סבל ארוך ומתמשך, לא הבנתי איך אנשים זקנים חיו כל כך הרבה זמן, ועוד יותר לא הבנתי איך לאנשים צעירים יש את היכולת לחכות כל כך הרבה למוות המיוחל- לדעתי.
ניסיתי עד כמה שיכולתי להקטין את זמן החיות- הזמן בו הייתי ערה וראיתי מה קורה סביבי. ישנתי עד כמה שיכולתי, וכשהיתעוררתי- עשיתי הכל כדי להירדם חזרה- רק לא לדעת, רק לא לחוש, רק לא להרגיש,אמנם לא הרגשתי אושר או שמחה, אולי רק בגלל שהכאב החזק פשוט הקהה את כל השאר.
יכולתי להמשיך כך עד שהייתי מחליטה לשים לזה סוף- שרק סוף אחד יש לו. אך אז- בדיוק לפני שכבר לא הייתי נשארת עוד בעולם- אתה הגעת.
כמו האביר על הסוס הלבן שמגיע להציל את נסיכתו הסובלת מכילאה- כך- אתה הגעת, והצלת אותי מהמוות האיטי שאיים לבלוע אותי לתוכו ולהשאירני אצלו עד עולם.
אך לפעמים-
האבירים כלל לא יודעים שהם אבירים,
הסוסים- יכולים להיראות כיצורים מאיימים, והנסיכות- הן בכלל לא יכולות להיות נסיכות.