בליל נחיתת המטוס היו השניים שקועים בשינה עמוקה. הוא הפליג בדמיונו אל עולם של מעלה רווי הוד וקדושה, קָרֵב אל תוככי העיר מרובת הרובעים, מתוכה נגלתה לו עתה דמותו המאירה של הרבי ממזריטש. פניו היו יוקדים, חרושי קמטים וזקן לבן, עבות הציף את פניו. הרב הישיש, הנוטה למות, נשא את דרשתו היומית בקול שבור וסיים את דבריו בקול ענות חלושה של "עם ישראל חי". עכשיו פסע עמוֹס בצעד בוטח במעלה המדרגות אל הבימה המוגבהת ,לוחש לאוזני הרב דברי כיבודים והרב מצדו חיבקו בחום כשזקנו המחודד מעקצץ קלות את לחייו המגולחות למשעי. "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," קרא עמוס בהתרגשות והקהל הרב, הלבוש בלבן ושחור, משל היה פיונים על לוח השחמט, גדש את בית הכנסת בהמייה רבה והריע להם ממושכות.
אך בימים אלה השלים לערוך את משנת הרב בספר המהודר הכרוך בכריכה חומה אותו הכתיר בשם "מציון ועד ארץ כוש." הספר כלל את מכלול הגותו רבת השנים של הרב בסוגיות שבין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו. דווקא הוא, נטול החינוך החרדי הנוקשה, שניכר בענוותו הרבה, נבחר להפיץ את דברי הרב. "למען לא ישפיל עיניו ולמען לא יגבה לבו בפני הרב," היו הבריות מרננות, בקרב ציבור קהל המאמינים, סביב בחירת מטביע החותם על פסיקות הרב. עוד באותו הלילה נפטר הרב וקול זעקה רמה עלתה לשמיים. "חי, חי, חי" השיבו ההדים מן הגאיות והעמקים שבין ההרים.
עמוס ניעור בעצלתיים משנתו הסחופה, מנסה לסחוט עד תום, את הכבוד הרב שהורעף עליו בחלומו. פקח עין תורנית ודמות אשתו, המתבוננת בו בעין בוחנת, נשקפה אליו, כמו ספן המתבונן במשקפתו אל צפונות הים. "מעולם לא ראיתי אותך מתעורר עם חיוך," אמרה לו נירה ברוך. "כן," השיב בפיזור דעת " מעכל את המסע הלילי שעברתי." "תני לי כמה שניות להתאושש," ביקש בפיהוק רחב וקולני, מניח ראשו על הכרית שהתעצבה בתבנית ראשו. עצם את עיניו ועכשיו צפו ועלו בו חלומות הביעותים והמצבים הבלתי פתורים שכה הורגל אליהם בשנתו.
בעוד בחייו חתר לשלמות, שהתפוגגה לה ביעף עם ערבו של יום ארוך, היו מרבית חלומותיו סוג של לבירינת רב זרועות, שסופו להיתקע בו, כמו דרך ללא מוצא, כמו משעול המוליך אל תהום. את מחזה הסיוטים שלו חלם בילדותו, עת שהה בבית דודיו, בזמן חופשתם של הוריו בבית ההבראה בעיר הגלילית. הוא היה כלוא בתוך חדר שנחשים מטולאים, נוטפי רוע סובבים אותו בתנועה מתמדת, עיקשת. מדי פעם הקיץ מבועת מנסה להיפתר מלפיתתם החזקה, אך התרדמה ששבה ונפלה עליו החזירה אותו אל קרקע המציאות של זחילתם המפותלת, הרוחשת רעה של הזוחלים המערפלים את זכרונו, מקהים את חושיו.
בזמנים אחרים חלומותיו נסבו סביב מצבים בלתי פתירים ומשימות בלתי ממומשות עד תומן. הוא לא הצליח למצוא את השלווה והמנוחה בשנת הלילה כפי שהצליח לעיתים רחוקות למצוא בחיי היום יום המוקפדים שלו. יתרה מכך! כך בשנתו נתקע סביב חדלונו הבלתי מוסבר להזדכות על ציוד צבאי בשל פריטים שאבדו לו בדרך לא דרך, או השלמת מסע ניווט לילי לאחר התברברות מפוארת בשטח. התקיעות והבדידות ליוו את לילותיו בהתמדה. חלומותיו שיקפו את פחדיו הקמאיים, הבסיסיים מהם ברח, ללא הצלחה, מן המציאות העכשווית אל תוך הלילה חורש המזימות וההפתעות. נהג לומר לאשתו כי "מיטב קשיי היום יום מתחדדים להם עם שנת הלילה."
"עמוס, אתה קם?" נשמעה קריאה חדה מחדר הרחצה. "קם, קם," ענה לה בלאות, בכבדות נאחז בחלום הרב שהסעיר את רוחו. הוא קרב אל הווילון כבד המשקל בחדר רחב המידות, הסיט אותו וגילה תחתיו אתר בנייה בו קבעו את משכנם שני עגורני צריח צהובים, ראשם נוגע בשמיים, אפם נוגס בקרקע. הוא הפנה מבטו מעלה אל השמיים שהיו מכוסים בעננים סמיכים, כהים, מנסה למצוא סימנים לפשר חלום הלילה. העננים נעו לאיטם מיצרים תצורות שונות ולפתע נדמה היה לו כאילו פני הרב הנבונים, המוארים באור נגוהות קלוש, מבליחים מבעד לעננים, בוחנים בעניין את צעדיו. ברק ולאחריו רעם מתגלגל קטעו את החיזיון השמיימי וגשם זלעפות שניתך על שמשת החדר, החזירו באבחה אחת אל קרקע המציאות.
כבר שבע שנים חלפו מאז עזבה בתם, שירה, את העיר הגדולה הלבנה אל העיר הקוסמופוליטית שאוחדה לה יחדיו ללא דם ואש ותימרות עשן. נסעה בעקבות אהבה ישנה ותקעה יתד בעיר אפופת הסוד והמסתורין. תמיד כיבדו את רצונה להגשים את שאיפותיה ומאווייה בדרך שפילסה לעצמה. "כאן," נהגה לומר "אף אחד לא ישאל לגילה ולא יחטט בביציותיה." היא עשתה חיל בעבודתה ומעגל ידידיה כלל חברים מקצווי תבל. השניים גמרו אומר לבקרה לאחר שנתיים של מגיפה קטלנית והתמקמו להם במלון המהודר שברחוב "לוציפר שטראסה".
בתם, קידמה את פניהם בחדר האוכל בחיוך רחב והם התחבקו ממושכות משתדלים למצות עד תום את הזמן האבוד שהמגיפה מנעה מהם. ברקע התנגנה מוזיקת ג'ז שקטה. "הבסים לא עדינים, "אמרה נירה. "דווקא כן," ענה עמוס."חינטרושי ג'ז,'" הוסיפה. "שיהיה," הבליע קולו בהכנעה. "לא חינטרושי ולא חירטוטי, פשוט מוזיקת גז' קלאסית," סיכמה בתם. המלצרים העטויים מדים שחורים, תואמים הסתובבו בזריזות הלוך ושוב, מתייצבים בפינות החדר, עיניהם סורקות בהתמדה את השולחנות המחליפות בעלים. עליצותה של קבוצת צעירות שנקבצה בסמוך אליהם, העירה את חדר האוכל מנמנומו.
כהרגלו, הוא ניגש לעמדת הקפה. בחורה צעירה, תמירה, זהובת שיער, ניצבה לפניו לבושה בבגדי ספורט שהבליטו את תווי גופה השריריים. "Stop," אמר לה לפני שמכונת הקפה ממשיכה לירות את סילוני החלב הגודשים את כוס הקפה מעבר לקצהו. היא חייכה לעברו, חושפת שיניים צחורות, ממלמלת "Thank You", ""Bitte, הוא משיב, סוחט את הרגע הקסום של החלפת המבטים ביניהם. לאחר רגע שב לכיסאו, מזמזם לעצמו את מנגינת "היו זמנים." בתום ארוחת הבוקר המפנקת והשלמת פערי הזמן סיכמו על הפרדת כוחות, אשתו ובתו יערכו קניות והוא ישים פעמיו ליער Grunewald.
עמוס החליט לבסוף לנסוע בקו אוטובוס 29M המזדחל לו לאיטו לאורך השדרה האופנתית, מתעקל בהתמדה אל תוך הפרבר המוריק עם הבתים נמוכי הקומה ומסיים דרכו ברציף מס' 17. הוא התיישב במהופך לכיוון הנסיעה מבקש לבחון את פני הנוסעים העטויים במסכות לבנות, שרק עיניים חקרניות מבצבצות מתוכן. זוג קשישים עלה לאוטובוס, עושה דרכו באיטיות, אוחז זה בזה במין אחיזה עיקשת, בלתי מתפשרת ומתיישב מולו. הוא הביט שמאלה אל חלונות הראווה המהודרות, אל האנשים הפוסעים בנינוחות על המדרכות הרחבות, הנקיות, נושאים בידיהם שקיות במגוון כיתובים וצבעים. כעבור רגע לכד בהשתקפות החלון את זוג הקשישים, המתלחש בשפת המקום כאילו ממתיק סוד כמוס, נסתר, בלתי מפוענח.
הוא היטה את אוזניו לעברם, משחר למילה, לרמז שיסגיר את עברם האפל, החשוך. תחושת העניין והסקרנות התעצמו בו והוא הישיר ראשו, מביט מולם נכוחות, מנסה לצוד סימן שיסגיר את צפונות ליבם. הם השפילו מבט, עיניהם מתרוצצות אנה ואנה, חסרות מנוח, כאילו מבקשות להסיט את הדיון מן העבר המפוקפק אל ההווה העכשווי, הרגוע, נטול הדאגות. הוא לא הרפה והקשיש, כאילו בתגובה, מיהר ללחוץ על לחצן עצירת האוטובוס באצבעו הבשרנית וזוג הישישים ירד בחופזה בתחנה הבאה, נטמע בשכונה המרובבת בגגות אדומים, צופנת בתוכה סוד אילם. את הדומייה באוטובוס חתך לפתע קול מתכתי, סמכותי המכריז ברמקול על חובת עטית מסיכת N95 ומודיע על סיום הקו. טון הדיבור החזירו לסרטי העבר המתעדים קציני אס.אס אוחזים ברוביהם המכודנים , פוקדים בחיתוך קולם הבלתי חומל 'Raus!, Schnell!."
עמוס ירד מן האוטובוס בצעדים כבדים, שואף לתוכו את האוויר הצונן ומותיר את תחושת המחנק המעיק בתוככי הרכב המתרחק לו בעיקול הכביש. עתה נכנס אל תוך מנהרה ארוכה, אפלולית, עיניו מנסות להתרגל לחשיכה. הוא עלה לרציפים אך לא הצליח לאתר את רציף 17. באכזבתו, פנה למקומיים שרובם הנידו בראשיהם בהיסוס כאילו לראשונה נתקלים בשאלה שלא נשאלו מעולם. לבסוף איתר בחור שסימן לו בידיו, לכיוון בלתי מוגדר, על קיומו של בית קברות יהודי ישן במרחק של חמישה קילומטר.
הוא פסע לתוך היער העבות, מגביר צעדיו למראה הירוק האין סופי החג סביבו. תחושת קרירות אחזה בעצמותיו וריח הצמחייה סיממה את אפו. לאחר הליכה מאמצת החל לחוש ערפול חושים, גופו רפה וסחרחורת אחזה בו. הוא התיישב למרגלות עץ בעל גזע כרסתני ששורשי אויר כרוכים סביבו, חש את צינת הקרקע ואת חומו המרגיע של הגזע העבה בגבו. עיניו נעצמו אט, אט ודמותו של הרב שבה ועלתה מול עיניו, ללא אומר אך עם מבט נוקב, מטיל משא על כתפיו הצנומות. עתה היו כל העצים ביער כפופים, שחוחים כאילו רוח סערה ושלגי חורף גיבנו את שדרתם הזקופה. "תציל אותם," קרא הרב בקול נשבר. "אשתדל, אשתדל," ענה חלושות. מקץ כמה רגעים התעורר למשמע רעש נביחות כלבים חסרי מנוח ושקשוק גלגליה של רכבת רחוקה שעשתה את דרכה בצפירה רמה אל התחנה הסופית.
עמוס שפשף את עיניו, פורש את ידיו מעלה, מחשב את צעדיו בזהירות. השמש בצבצה מבעד לעצים מטילה אור חיוור, קלוש על היער האפל מרובה השבילים והפינות העלומות, שומר בדממה את רזיהם של אין ספור אירועים שהתרחשו בתוכו. הוא המשיך לפסוע לאיטו, כשלפתע לשמאלו נגלה אגם נחבא שטוף אור, לחופו שכבו דמויות עירומות צרובות שמש, כָּאֵלה הלקוּחות ממחזה סוריאליסטי. הוא עצם את עיניו ולא נתן למראה המתעתע להאפיל על תכלית ביקורו. הוא גמר אומר לחזור, לגלות את סודם הבלתי פתור של הרציפים. הוא נע בינות העצים, כשרוחו של הרב הנושבת בגבו, מאיצה את קצב פסיעותיו ולרגע חש כאילו הוא מרחף קלות מעל השבילים הזרועים בעלים שצבעם כבר הפך לחום אדמדם.
הוא פילס דרכו במנהרה בין הולכי הרגל שחלקם היו רכובים על אופניהם וחלקם כבר החלו בריצתם הרגלית. עשה דרכו בנחישות מעלה ומטה בין הרציפים. לפתע, הבחין בסמל זעיר של מגן דוד על דופן קיר מתחתיו הוטבע, כמזוזת נצח, "עַם הדבֵק בזיכרונו יזכור לעד את עברו" והתרגשות עצומה גאתה בו. הוא טיפס מעלה והבחין בפסי רכבת עליהם הונחו לוחות פלדה בהן נחרטו יעדי משלוחי היהודים, תאריכי המשלוחים וכמות היהודים שהובלו אל מותם.
עמוס נשא, תחילה, עיניו לשמים המעוננים ואחר כך כרע ברך, מתבונן בלוח Berlin-Auschwitz. הוציא מתיקו נר נשמה והדליקו בידיים רועדות. רוח קלה נשבה, מרעידה את להבת הנר, כמו רטט בלב. קרונותיה של רכבת אדומה עמוסות בנוסעים חסרי פנים חלפו על פניו ביעף, נמוגות להן אל הבלתי נודע בשאון מחריש אוזניים, מעלות דמעות בפניו היגעות.
אך בימים אלה השלים לערוך את משנת הרב בספר המהודר הכרוך בכריכה חומה אותו הכתיר בשם "מציון ועד ארץ כוש." הספר כלל את מכלול הגותו רבת השנים של הרב בסוגיות שבין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו. דווקא הוא, נטול החינוך החרדי הנוקשה, שניכר בענוותו הרבה, נבחר להפיץ את דברי הרב. "למען לא ישפיל עיניו ולמען לא יגבה לבו בפני הרב," היו הבריות מרננות, בקרב ציבור קהל המאמינים, סביב בחירת מטביע החותם על פסיקות הרב. עוד באותו הלילה נפטר הרב וקול זעקה רמה עלתה לשמיים. "חי, חי, חי" השיבו ההדים מן הגאיות והעמקים שבין ההרים.
עמוס ניעור בעצלתיים משנתו הסחופה, מנסה לסחוט עד תום, את הכבוד הרב שהורעף עליו בחלומו. פקח עין תורנית ודמות אשתו, המתבוננת בו בעין בוחנת, נשקפה אליו, כמו ספן המתבונן במשקפתו אל צפונות הים. "מעולם לא ראיתי אותך מתעורר עם חיוך," אמרה לו נירה ברוך. "כן," השיב בפיזור דעת " מעכל את המסע הלילי שעברתי." "תני לי כמה שניות להתאושש," ביקש בפיהוק רחב וקולני, מניח ראשו על הכרית שהתעצבה בתבנית ראשו. עצם את עיניו ועכשיו צפו ועלו בו חלומות הביעותים והמצבים הבלתי פתורים שכה הורגל אליהם בשנתו.
בעוד בחייו חתר לשלמות, שהתפוגגה לה ביעף עם ערבו של יום ארוך, היו מרבית חלומותיו סוג של לבירינת רב זרועות, שסופו להיתקע בו, כמו דרך ללא מוצא, כמו משעול המוליך אל תהום. את מחזה הסיוטים שלו חלם בילדותו, עת שהה בבית דודיו, בזמן חופשתם של הוריו בבית ההבראה בעיר הגלילית. הוא היה כלוא בתוך חדר שנחשים מטולאים, נוטפי רוע סובבים אותו בתנועה מתמדת, עיקשת. מדי פעם הקיץ מבועת מנסה להיפתר מלפיתתם החזקה, אך התרדמה ששבה ונפלה עליו החזירה אותו אל קרקע המציאות של זחילתם המפותלת, הרוחשת רעה של הזוחלים המערפלים את זכרונו, מקהים את חושיו.
בזמנים אחרים חלומותיו נסבו סביב מצבים בלתי פתירים ומשימות בלתי ממומשות עד תומן. הוא לא הצליח למצוא את השלווה והמנוחה בשנת הלילה כפי שהצליח לעיתים רחוקות למצוא בחיי היום יום המוקפדים שלו. יתרה מכך! כך בשנתו נתקע סביב חדלונו הבלתי מוסבר להזדכות על ציוד צבאי בשל פריטים שאבדו לו בדרך לא דרך, או השלמת מסע ניווט לילי לאחר התברברות מפוארת בשטח. התקיעות והבדידות ליוו את לילותיו בהתמדה. חלומותיו שיקפו את פחדיו הקמאיים, הבסיסיים מהם ברח, ללא הצלחה, מן המציאות העכשווית אל תוך הלילה חורש המזימות וההפתעות. נהג לומר לאשתו כי "מיטב קשיי היום יום מתחדדים להם עם שנת הלילה."
"עמוס, אתה קם?" נשמעה קריאה חדה מחדר הרחצה. "קם, קם," ענה לה בלאות, בכבדות נאחז בחלום הרב שהסעיר את רוחו. הוא קרב אל הווילון כבד המשקל בחדר רחב המידות, הסיט אותו וגילה תחתיו אתר בנייה בו קבעו את משכנם שני עגורני צריח צהובים, ראשם נוגע בשמיים, אפם נוגס בקרקע. הוא הפנה מבטו מעלה אל השמיים שהיו מכוסים בעננים סמיכים, כהים, מנסה למצוא סימנים לפשר חלום הלילה. העננים נעו לאיטם מיצרים תצורות שונות ולפתע נדמה היה לו כאילו פני הרב הנבונים, המוארים באור נגוהות קלוש, מבליחים מבעד לעננים, בוחנים בעניין את צעדיו. ברק ולאחריו רעם מתגלגל קטעו את החיזיון השמיימי וגשם זלעפות שניתך על שמשת החדר, החזירו באבחה אחת אל קרקע המציאות.
כבר שבע שנים חלפו מאז עזבה בתם, שירה, את העיר הגדולה הלבנה אל העיר הקוסמופוליטית שאוחדה לה יחדיו ללא דם ואש ותימרות עשן. נסעה בעקבות אהבה ישנה ותקעה יתד בעיר אפופת הסוד והמסתורין. תמיד כיבדו את רצונה להגשים את שאיפותיה ומאווייה בדרך שפילסה לעצמה. "כאן," נהגה לומר "אף אחד לא ישאל לגילה ולא יחטט בביציותיה." היא עשתה חיל בעבודתה ומעגל ידידיה כלל חברים מקצווי תבל. השניים גמרו אומר לבקרה לאחר שנתיים של מגיפה קטלנית והתמקמו להם במלון המהודר שברחוב "לוציפר שטראסה".
בתם, קידמה את פניהם בחדר האוכל בחיוך רחב והם התחבקו ממושכות משתדלים למצות עד תום את הזמן האבוד שהמגיפה מנעה מהם. ברקע התנגנה מוזיקת ג'ז שקטה. "הבסים לא עדינים, "אמרה נירה. "דווקא כן," ענה עמוס."חינטרושי ג'ז,'" הוסיפה. "שיהיה," הבליע קולו בהכנעה. "לא חינטרושי ולא חירטוטי, פשוט מוזיקת גז' קלאסית," סיכמה בתם. המלצרים העטויים מדים שחורים, תואמים הסתובבו בזריזות הלוך ושוב, מתייצבים בפינות החדר, עיניהם סורקות בהתמדה את השולחנות המחליפות בעלים. עליצותה של קבוצת צעירות שנקבצה בסמוך אליהם, העירה את חדר האוכל מנמנומו.
כהרגלו, הוא ניגש לעמדת הקפה. בחורה צעירה, תמירה, זהובת שיער, ניצבה לפניו לבושה בבגדי ספורט שהבליטו את תווי גופה השריריים. "Stop," אמר לה לפני שמכונת הקפה ממשיכה לירות את סילוני החלב הגודשים את כוס הקפה מעבר לקצהו. היא חייכה לעברו, חושפת שיניים צחורות, ממלמלת "Thank You", ""Bitte, הוא משיב, סוחט את הרגע הקסום של החלפת המבטים ביניהם. לאחר רגע שב לכיסאו, מזמזם לעצמו את מנגינת "היו זמנים." בתום ארוחת הבוקר המפנקת והשלמת פערי הזמן סיכמו על הפרדת כוחות, אשתו ובתו יערכו קניות והוא ישים פעמיו ליער Grunewald.
עמוס החליט לבסוף לנסוע בקו אוטובוס 29M המזדחל לו לאיטו לאורך השדרה האופנתית, מתעקל בהתמדה אל תוך הפרבר המוריק עם הבתים נמוכי הקומה ומסיים דרכו ברציף מס' 17. הוא התיישב במהופך לכיוון הנסיעה מבקש לבחון את פני הנוסעים העטויים במסכות לבנות, שרק עיניים חקרניות מבצבצות מתוכן. זוג קשישים עלה לאוטובוס, עושה דרכו באיטיות, אוחז זה בזה במין אחיזה עיקשת, בלתי מתפשרת ומתיישב מולו. הוא הביט שמאלה אל חלונות הראווה המהודרות, אל האנשים הפוסעים בנינוחות על המדרכות הרחבות, הנקיות, נושאים בידיהם שקיות במגוון כיתובים וצבעים. כעבור רגע לכד בהשתקפות החלון את זוג הקשישים, המתלחש בשפת המקום כאילו ממתיק סוד כמוס, נסתר, בלתי מפוענח.
הוא היטה את אוזניו לעברם, משחר למילה, לרמז שיסגיר את עברם האפל, החשוך. תחושת העניין והסקרנות התעצמו בו והוא הישיר ראשו, מביט מולם נכוחות, מנסה לצוד סימן שיסגיר את צפונות ליבם. הם השפילו מבט, עיניהם מתרוצצות אנה ואנה, חסרות מנוח, כאילו מבקשות להסיט את הדיון מן העבר המפוקפק אל ההווה העכשווי, הרגוע, נטול הדאגות. הוא לא הרפה והקשיש, כאילו בתגובה, מיהר ללחוץ על לחצן עצירת האוטובוס באצבעו הבשרנית וזוג הישישים ירד בחופזה בתחנה הבאה, נטמע בשכונה המרובבת בגגות אדומים, צופנת בתוכה סוד אילם. את הדומייה באוטובוס חתך לפתע קול מתכתי, סמכותי המכריז ברמקול על חובת עטית מסיכת N95 ומודיע על סיום הקו. טון הדיבור החזירו לסרטי העבר המתעדים קציני אס.אס אוחזים ברוביהם המכודנים , פוקדים בחיתוך קולם הבלתי חומל 'Raus!, Schnell!."
עמוס ירד מן האוטובוס בצעדים כבדים, שואף לתוכו את האוויר הצונן ומותיר את תחושת המחנק המעיק בתוככי הרכב המתרחק לו בעיקול הכביש. עתה נכנס אל תוך מנהרה ארוכה, אפלולית, עיניו מנסות להתרגל לחשיכה. הוא עלה לרציפים אך לא הצליח לאתר את רציף 17. באכזבתו, פנה למקומיים שרובם הנידו בראשיהם בהיסוס כאילו לראשונה נתקלים בשאלה שלא נשאלו מעולם. לבסוף איתר בחור שסימן לו בידיו, לכיוון בלתי מוגדר, על קיומו של בית קברות יהודי ישן במרחק של חמישה קילומטר.
הוא פסע לתוך היער העבות, מגביר צעדיו למראה הירוק האין סופי החג סביבו. תחושת קרירות אחזה בעצמותיו וריח הצמחייה סיממה את אפו. לאחר הליכה מאמצת החל לחוש ערפול חושים, גופו רפה וסחרחורת אחזה בו. הוא התיישב למרגלות עץ בעל גזע כרסתני ששורשי אויר כרוכים סביבו, חש את צינת הקרקע ואת חומו המרגיע של הגזע העבה בגבו. עיניו נעצמו אט, אט ודמותו של הרב שבה ועלתה מול עיניו, ללא אומר אך עם מבט נוקב, מטיל משא על כתפיו הצנומות. עתה היו כל העצים ביער כפופים, שחוחים כאילו רוח סערה ושלגי חורף גיבנו את שדרתם הזקופה. "תציל אותם," קרא הרב בקול נשבר. "אשתדל, אשתדל," ענה חלושות. מקץ כמה רגעים התעורר למשמע רעש נביחות כלבים חסרי מנוח ושקשוק גלגליה של רכבת רחוקה שעשתה את דרכה בצפירה רמה אל התחנה הסופית.
עמוס שפשף את עיניו, פורש את ידיו מעלה, מחשב את צעדיו בזהירות. השמש בצבצה מבעד לעצים מטילה אור חיוור, קלוש על היער האפל מרובה השבילים והפינות העלומות, שומר בדממה את רזיהם של אין ספור אירועים שהתרחשו בתוכו. הוא המשיך לפסוע לאיטו, כשלפתע לשמאלו נגלה אגם נחבא שטוף אור, לחופו שכבו דמויות עירומות צרובות שמש, כָּאֵלה הלקוּחות ממחזה סוריאליסטי. הוא עצם את עיניו ולא נתן למראה המתעתע להאפיל על תכלית ביקורו. הוא גמר אומר לחזור, לגלות את סודם הבלתי פתור של הרציפים. הוא נע בינות העצים, כשרוחו של הרב הנושבת בגבו, מאיצה את קצב פסיעותיו ולרגע חש כאילו הוא מרחף קלות מעל השבילים הזרועים בעלים שצבעם כבר הפך לחום אדמדם.
הוא פילס דרכו במנהרה בין הולכי הרגל שחלקם היו רכובים על אופניהם וחלקם כבר החלו בריצתם הרגלית. עשה דרכו בנחישות מעלה ומטה בין הרציפים. לפתע, הבחין בסמל זעיר של מגן דוד על דופן קיר מתחתיו הוטבע, כמזוזת נצח, "עַם הדבֵק בזיכרונו יזכור לעד את עברו" והתרגשות עצומה גאתה בו. הוא טיפס מעלה והבחין בפסי רכבת עליהם הונחו לוחות פלדה בהן נחרטו יעדי משלוחי היהודים, תאריכי המשלוחים וכמות היהודים שהובלו אל מותם.
עמוס נשא, תחילה, עיניו לשמים המעוננים ואחר כך כרע ברך, מתבונן בלוח Berlin-Auschwitz. הוציא מתיקו נר נשמה והדליקו בידיים רועדות. רוח קלה נשבה, מרעידה את להבת הנר, כמו רטט בלב. קרונותיה של רכבת אדומה עמוסות בנוסעים חסרי פנים חלפו על פניו ביעף, נמוגות להן אל הבלתי נודע בשאון מחריש אוזניים, מעלות דמעות בפניו היגעות.