כשעצמתי עיניים, היא הייתה שם.
מאחורי העפעפיים שלי.
מחייכת,
מקומטת,
עיניה מוּכָּרות לי.
ליבי הָלַם הלימה עזה ופקחתי את עיניי במהרה.
דם פנימה דם החוצה
דם פנימה דם החוצה
דם פנימה דם-
פעימות ליבי היו מואצות וכך גם נשימותיי.
הן הצליחו בקושי רב לעמוד בקצב.
עטוף בשכבת זיעה עבה ודביקה, הבטתי סביב ביער הסבוך-
עצים, שיחים, עלים, בוץ, שלוליות.
הקשבתי לצליליו-
נהמות, שריטות, צרחות, לחישות.
הרוח והשקט לא היו בנמצא.
היה צליל נוסף,
שלא הצלחתי לבודד או לזהות.
אך הצליל, מצידו,
זיהה
ובודד
אותי.
לא ידעתי זאת אז
וגם לא אדע זאת לעולם.
"עיניך לא רואות דבר כבר־כך," נלחש ביער.
"מוטב לך שתכבה אותן."
אחוז אמוק, המשכתי להביט לכל הכיוונים-
מחפש אחר הלוחש,
אחר הלוחשת,
אחר הנלחש.
"עצור את ראייתך," הנלחש המשיך להתלחשש,
"וּרְאֵה באמת."
היער נדמה כמתעבה-
העצים מתרבים, השיחים מתפשטים, העלים מתגדשים.
הסבך הסבוך־כבר־כך הלך והסתבך לו עוד יותר-
סוגר עלי מכל כיוון.
התאמצתי מאוד,
אך לבסוף הצלחתי להכניס לריאותיי שאיפה ארוכה ועמוקה.
ואז עצמתי שוב את עיניי וראיתי אותה.
מאחורי עפעפיי.
פניה מחוייכים-
חיוכה חושף אין־ספור שיניים שמחייכות בעצמן,
ולהן חיוכים עם שיניים משלהם שמחייכות בעצמן,
ואין לכך סוף.
פניה מקומטים-
גילה כגילו של כדור הארץ
ושל גלקסיית שביל החלב
ושל היקום
ושל הקיום
כולם יחדיו.
וגם זה שקר.
ועיניה-
אישוניהן אליפטיים וצרים,
צבען סגול־ירוק־שחור
-עיניה הן עיניי.
"שלום." היא אומרת לי עכשיו בקול רך יותר מנוצה
שמתעופפת לעבר שום־מקום בדרום של איזה חלום.
"אתה שלי ואני שלך..."
כל תחושה פיזית וקיומית נאבדת ממני-
אני שוכח מגופי והוא שוכח ממני,
שוכח את זיכרוני והוא שוכח אותי,
מחשבותיי חומקות
ורגשותיי פוסקים
"...לעַד."
מאחורי העפעפיים שלי.
מחייכת,
מקומטת,
עיניה מוּכָּרות לי.
ליבי הָלַם הלימה עזה ופקחתי את עיניי במהרה.
דם פנימה דם החוצה
דם פנימה דם החוצה
דם פנימה דם-
פעימות ליבי היו מואצות וכך גם נשימותיי.
הן הצליחו בקושי רב לעמוד בקצב.
עטוף בשכבת זיעה עבה ודביקה, הבטתי סביב ביער הסבוך-
עצים, שיחים, עלים, בוץ, שלוליות.
הקשבתי לצליליו-
נהמות, שריטות, צרחות, לחישות.
הרוח והשקט לא היו בנמצא.
היה צליל נוסף,
שלא הצלחתי לבודד או לזהות.
אך הצליל, מצידו,
זיהה
ובודד
אותי.
לא ידעתי זאת אז
וגם לא אדע זאת לעולם.
"עיניך לא רואות דבר כבר־כך," נלחש ביער.
"מוטב לך שתכבה אותן."
אחוז אמוק, המשכתי להביט לכל הכיוונים-
מחפש אחר הלוחש,
אחר הלוחשת,
אחר הנלחש.
"עצור את ראייתך," הנלחש המשיך להתלחשש,
"וּרְאֵה באמת."
היער נדמה כמתעבה-
העצים מתרבים, השיחים מתפשטים, העלים מתגדשים.
הסבך הסבוך־כבר־כך הלך והסתבך לו עוד יותר-
סוגר עלי מכל כיוון.
התאמצתי מאוד,
אך לבסוף הצלחתי להכניס לריאותיי שאיפה ארוכה ועמוקה.
ואז עצמתי שוב את עיניי וראיתי אותה.
מאחורי עפעפיי.
פניה מחוייכים-
חיוכה חושף אין־ספור שיניים שמחייכות בעצמן,
ולהן חיוכים עם שיניים משלהם שמחייכות בעצמן,
ואין לכך סוף.
פניה מקומטים-
גילה כגילו של כדור הארץ
ושל גלקסיית שביל החלב
ושל היקום
ושל הקיום
כולם יחדיו.
וגם זה שקר.
ועיניה-
אישוניהן אליפטיים וצרים,
צבען סגול־ירוק־שחור
-עיניה הן עיניי.
"שלום." היא אומרת לי עכשיו בקול רך יותר מנוצה
שמתעופפת לעבר שום־מקום בדרום של איזה חלום.
"אתה שלי ואני שלך..."
כל תחושה פיזית וקיומית נאבדת ממני-
אני שוכח מגופי והוא שוכח ממני,
שוכח את זיכרוני והוא שוכח אותי,
מחשבותיי חומקות
ורגשותיי פוסקים
"...לעַד."