החלקתי לתוך חול טובעני, כה פשוט הדבר. זה לא שלא הבחנתי טרם הדריכה בסימנים המקדימים; הכל היה מונח לפני, פרוס בבירור. זה פשוט- לתפיסתי דאז, לא הייתה לי ברירה אלא לדרוך באותה פיסת אדמה פנויה ומרגשת. מסביב היה עמוס, דיבורים דחוסים על הא ודא נורו לחלל האוויר מכל צדדיי, אז דרכתי בהססנות על הקרקע הרכה. אך גם דריכה הססנית היא דריכה. הרגל כבר הונפה והנה היא מונחת. אנשים רבים תפסו את ההברות וירו אותן בחזרה במהירות מוסכמת. הקול היה רועש, חלול ודק. רק שאמירות פשטניות הן לא דבר פשוט כל-כך. דיבורי הסרק אמנם יורקים סרק, אבל הם יורים. הם לא יהרגו אותך, אבל ישאירו אותך מונח על הקרקע והכניעה לא נתפסה כאפשרות, אז דרכתי. תכננתי- לרוץ ומהר. להיות קלילה מאוויר, הרי כל חיי התחמקתי בזריזות המאפיינת אנשים שנונים. מה נשתנה מכל הלילות, חשבתי. תרחפי.
רק שלרחף היא לא תכונה בה ניחן האדם ורק כשעקביי דעכו סנטימטר מתחת לפני הקרקע גיליתי שאדמה יכולה להיות גם חמה, מגינה ועוטפת. אז נתתי לה לשבות אותי בקסמיה. רק כשקרסוליי כבר היו תחת ערימת הגרגירים התחלתי לירות סרק בעצמי. אבל אף פעם לא הייתי כמותם, אף פעם לא הייתי.
רק שלרחף היא לא תכונה בה ניחן האדם ורק כשעקביי דעכו סנטימטר מתחת לפני הקרקע גיליתי שאדמה יכולה להיות גם חמה, מגינה ועוטפת. אז נתתי לה לשבות אותי בקסמיה. רק כשקרסוליי כבר היו תחת ערימת הגרגירים התחלתי לירות סרק בעצמי. אבל אף פעם לא הייתי כמותם, אף פעם לא הייתי.