בס"ד
סמדר
א.
עמי ואני היכרנו בתיכון. אני הייתי בכתה י"א ועמי היה בכתה י"ב. תמיד היינו מוקפים
בחברים ובדרך כלל היינו הזוג הדומיננטי בקבוצה. הזוגיות שלנו הייתה ידועה ומוכרת
לכל הסובבים אותנו והחיים החברתיים שלנו היו מלאי פעילות ומלאי סיפוק.
עמי קרא לי תמיד "סמדר יפתי" ואני קראתי לו "עמי-ממי".
סיימנו את התיכון, סיימנו את הצבא, החלטנו לותר על הטיול הגדול של אחרי צבא
והתחלנו לימודים באוניברסיטה. בתום שנת הלימודים הראשונה היתחתנו והתחלנו
לחפש את דרכינו.
רצינו להקים עסק, הכיוון היה משהו בתחום הפרסום והיו לנו כבר כמה רעיונות.
יום בהיר אחד ציפי בקשה שאעזור לה להכין פליירים כפרסומת לחנות הנעלים השכונתית
שלה. ניגשנו לעניין בשמחה ובהתלהבות. קנינו נירות צבעוניים, הדפסנו אלף פליירים יפיפיים
וחילקנו בתיבות הדואר. מאז הפכה חנות הנעליים הפינתית הקטנה של ציפי, לחנות
המבוקשת בעיר. הקליינטים פקדו וההכנסות גדלו.
גם השם שלנו כמפרסמים מוצלחים עשה לו כנפיים ועסקים רבים ביקשו את עבודותינו.
קנינו עוד מדפסת, שכרנו מקום, ועם השנים התפתחנו והשתכללנו והעסק גדל.
הפליירים הפכו למודעות והמודעות הפכו לסרטונים.
"סמדר, אני צריך אותך בעסק גם בשעות אחר הצהריים" אמר לי עמי. "יש עבודה משרדית
וגם צריך לפקוח עין על העובדים ואין מי שיעשה זאת מלבדך".
"אבל עמי, בבוקר אני בעסק. אחר הצהריים אני רוצה להיות בבית עם הילדים, יש לנו
שלושה ילדים, צריך אמא בבית" אמרתי, "אני לא רוצה להישאב לתוך העסק".
"זה הזמן שלנו" אמר לי עמי. "עכשיו אנחנו צריכים לגדול ולהתפתח, זה בשביל הילדים,
כך אנחנו מבטיחים את עתידם".
הוא נעץ בי מבט ומיתר נרעד בליבי, הרגשתי כאילו משהו ניתק.
טוב, חשבתי, יש לי את סילבי המטפלת של גלי, אבקש ממנה שתישאר אחר הצהרים גם
עבור גיא ועדן עד שנחזור מהעבודה. פעמים בשבוע זה לא נורא.
בבוקר התלבשתי והתקשטתי ויצאתי לעסק בשמחה. אהבתי את העבודה ואהבתי לראות
את מפעל חיינו פורח ומשגשג. אבל כשהייתי צריכה להישאר גם אחר הצהריים, כשהילדים
בבית עם המטפלת, נחמץ ליבי. רציתי להיות בבית כשהם חוזרים מהגן ומבית הספר.
רציתי להיות איתם בשעות אחר הצהריים, לשחק איתם, לעזור בשעורי הבית ולהכין בנחת
את ארוחת הערב.
בוקר אחד אמרתי לעמי: "במקום שניקח מטפלת לשעות אחר הצהרים, תיקח עובדת ואני
אישאר בבית עם הילדים" אבל עמי נעץ בי מבט ואמר:
"סמדר, זה אבסורד, אני לא יכול לקחת עובדת שתפקח עין על העובדים ושתדאג שהעבודה
תתבצע על הצד הטוב. רק את יכולה לעשות זאת". שוב המבט המצמית. נאלמתי דום.
פעמיים בשבוע זה באמת לא נורא, ניסיתי להרגיע את עצמי.
לא עברו חודשיים, ועמי אמר לי שחוץ משני וחמישי הוא רוצה שאגיע גם ביום שלישי.
שלש פעמים בשבוע, לא נורא, שוב הרגעתי את עצמי, סילבי אוהבת את הילדים והילדים
אוהבים אותה. וכשאנחנו מגיעים בשעה שבע בערב, הם כבר אחרי ארוחת ערב ואחרי
מקלחת, מוכנים ללכת לישון.
עמי ואני נמצאים הרבה שעות ביחד, העסק דורש זאת. ובבית, כל אחד מתחפר לו בפינה
שלו ובשקט שלו. בבית נוצר ריחוק.
ערב אחד עמי אמר לי: "סמדר, העסק עובד יפה ומרוויח טוב, בואי נצא לסוף שבוע רק אנחנו
שנינו, את ואני. נקרא להורים שלך שיהיו עם הילדים". כנראה שגם עמי חש בריחוק
המתפתח. כדאי שנטפל בזה לפני שיהיה מאוחר, חשבתי.
אבל הלב האיץ את פעימותיו. האם זה משמחה או מחשש?
"אולי נסע עם הילדים" אמרתי. "אנחנו כל כך מעט איתם, עובדים מהבוקר עד הערב. זו
הזדמנות להיות ביחד".
"נכון, סמדר, אנחנו עובדים כל כך קשה, לא מגיע לנו סוף שבוע של פינוק? אני חושב
שאנחנו זקוקים לזה, ובהזדמנות אחרת ניסע עם הילדים" ושוב המבט המצמית.
תחושותי לא טובות. עמי מבטל אותי. הרגשתי שאני נחסמת על ידו והמילים שלי הופכות
להיות לא רלוונטיות.
נכון, יש אמת בדבריו. מגיע לנו סוף שבוע מפנק אחרי שבועות עמוסים בעבודה אבל יש אמת
גם בדברי. אנחנו נמצאים הרבה זמן בעסק ופחות מידי זמן עם הילדים, אם הילדים יהיו
איתנו בנופש נוכל להרוויח גם את הביחד שלנו וגם את הביחד עם הילדים.
איפה סמדר האסרטיבית, זו שהייתה לפני שנשאבתי לתוך העסק? מסתבר שהיא התפוגגה.
צלצלתי לציפי וציפי אמרה לי: "סעי עם עמי ושם תלבני אתו את כל מה שיושב לך על הלב".
ציפי חברתי הטובה, היא מכירה אותי עוד מהתיכון, עוד כשהייתי סמדר הפופולרית
והדעתנית. רק היא יכולה להבין מה עובר עלי. לה אני מספרת דברים כמוסים, דברים שלא
תשמע אף אוזן אחרת. לה סיפרתי שאני מרגישה חסומה ריגשית, שעם עמי אני לא מצליחה
לבטא את רצונותי, שאני מרגישה שאני מתבטלת בפניו, שאני אפס, שאין לי היכולת לעמוד
מולו. וציפי אמרה לי: "סמדר, עמי הוא איש טוב, הוא אוהב אותך, כוונותיו טובות. הבעיה היא
אצלך, את היא זו שצריכה לעשות את השינוי. את צריכה להאמין בעצמך. תזכרי את סמדר
הקודמת. את הרי יודעת שמחשבותייך ראויות ורצונותייך לגיטימיים".
"ציפי, את צודקת, אבל איך אני עושה זאת? איך קרה שהמבט של עמי משיג אותי אחורה?
מה קרה לי שאני לא מסוגלת להיות אני?"
ב.
ביקשתי מהורי שיבואו להיות עם הילדים ונסענו לצימר בגליל. עמי דאג והשתדל והיזמין לנו
צימר מפנק. היגענו, התארגנו וירדנו לבריכה. כשהישלנו את הבגדים ולפני שנכנסנו למים
עמי הסתכל לתוך עיני ושאל: "סמדר, מה קורה? אני מרגיש שמשהו מפריע לך".
אבל, שוב הציק לי המבט שלו. לא ראיתי מבט מזמין, ראיתי מבט דורש ומיד נחסמתי.
רציתי לדבר אבל המילים לא יצאו. הצלחתי להגיד: "הכול בסדר".
עמי קפץ למים ושחה כמה בריכות.
אני נשארתי בחוץ וניסיתי להירגע. אבל במקום להירגע, הטרידו אותי המחשבות: אני רוצה
להגיד לעמי שאני מרגישה שהוא לא מחשיב את דעתי, שמה שאני אומרת וחושבת מתבטל
מול מה שהוא אומר וחושב. אני רוצה להגיד לעמי שאני לא רוצה להיות בעסק ארבע פעמים
בשבוע אחר הצהרים ולהגיע הביתה בשעה שבע בערב. אני רוצה להגיד לעמי שרציתי לצאת
לנופש הזה עם הילדים, רציתי לפצות אותם וגם אותי על הזמן שאני בעבודה במקום להיות
איתם בבית. את כל הדברים האלה רציתי להגיד לעמי ולא יכולתי.
עמי יצא מהבריכה נוטף מים ושופע עליצות. הוא הביא לנו גלידה מהמתקן. ליקקנו את
הגלידה מהגביע וגם את זו שנזלה עלינו וצחקנו. האווירה קצת היפשירה. "עמי, כיף לי לצחוק
איתך. למה לפעמים אני נחסמת?" "סמדר" ושוב המבט, "למה את נחסמת? תהיי גלויה
איתי" "אבל כל מה שאני אומרת אתה מבטל" אמרתי. "אני לא מבטל, אני פשוט לא מסכים
איתך". שוב השתתקתי. שוב הגוש הזה בגרון. אין לי חשק וגם אין לי כוח להתווכח אתו.
עכשיו האווירה טובה, אני לא רוצה לקלקל אותה.
עלינו לחדר, התלבשנו יפה וירדנו לארוחת ערב. חדר האוכל היפה והמלצרים האדיבים
הישרו אווירה נעימה. המלצר שלנו מזג לנו יין לגביעי זכוכית יפים ולאחר שלגמנו כוס ועוד
כוס כתוספת, הרגשתי השתפרה. כשסיימנו את הארוחה יצאנו לסיור קצר באזור ורוח נעימה
ליטפה את פנינו.
כשחזרנו ועלינו לחדר חיכו לנו על השולחן בקבוק יין ושני גביעים. עמי פתח את הבקבוק
והישקנו כוסיות. מרגע שלגמתי מהיין, ירדה עלי שלווה אמיתית, התפוגג הלחץ, נעלמה
המועקה ולאט לאט חזרה סמדר הקודמת. פסעתי עוד צעד לכיוון השחרור ואמרתי לעצמי
"כך צריך לצאת לנופש וכך צריך לחיות את החיים."
"סמדר, אני אוהב אותך ואני אוהב לראות אותך שמחה ומשוחררת". עמי אמר.
נכנסנו למיטה, דיברנו, צחקנו ואהבנו. נזכרנו בשנים הראשונות שלנו כשעוד היינו חופשיים
ממחויבויות ושמחנו בחיינו הנוכחיים, בעסק המתפתח ובילדים המקסימים ונרדמנו חבוקים.
בבוקר קמנו ליום חדש אבל אצלי חזרה המועקה, משהו ישב לי על הלב. "מה קורה לך,
סמדר?" שאלתי את עצמי. "למה את לא מרגישה את התחושה הקלילה שהרגשת אמש?
מה עשה לך אתמול את ההרגשה הנעימה הזאת?"
על השולחן עמד הבקבוק מאתמול ובאחד הגביעים עוד נשאר מעט יין. כשעמי היה במקלחת
הוספתי יין לגביע ושתיתי. הרגשתי השתפרה.
ירדנו לארוחת הבוקר ולפני שאאבד את האומץ אמרתי לעמי: "אני באה לעסק כל בוקר וזה
בכיף. אחר הצהריים אני רוצה לבוא רק פעמיים בשבוע, אני רוצה להיות יותר עם הילדים"
"סמדר, דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים" היביט בי עמי, "הקמנו את העסק בעשר
אצבעותינו וחשוב שנפתח אותו עבור הילדים. העסק זקוק לך אחר הצהריים".
מה אומר? לא רציתי לקלקל את מצב הרוח ושתקתי. הרגשתי שאני מתרוקנת. רציתי כבר
לסיים את ארוחת הבוקר ולהתחיל לנסוע הביתה, אבל עמי אמר: "אנחנו בגליל, בואי נטייל
קצת, אני רוצה לעשות את נחל כזיב ולהגיע למונפורט. "עמי, כואב לי הראש ואני מתגעגעת
הביתה" אמרתי "אבל כדאי שננצל את היותנו כאן. נגיע הביתה לקראת ערב".
אני כבר מותשת, העדפתי לסתום את הפה ולהסכים, אפילו אמרתי לו: "אתה צודק".
נגררתי אחריו. אני חושבת שעמי בכלל לא שם לב שאני לא בעניין. הוא לא ראה את
המצוקה שלי. הוא גם לא התעניין בה. הוא ראה רק את רצונותיו. יתכן שהצלחתי להסוות
זאת מספיק טוב ולשחק כאילו כיף לי.
כשסוף-סוף היגענו הביתה הילדים כבר ישנו ואני צנחתי על המיטה גמורה ומותשת. עמי
חשב שהטיול בנחל כזיב היה לי קשה והוא שעייף אותי כל כך.
וביום ראשון בבוקר, לפני שיצאתי לעבודה, פתחתי בהיחבא בקבוק יין, שתיתי כוס, ושמתי
את הבקבוק מוסתר מתחת לכיור במטבח. הרגשתי טוב. אני לא יודעת אם עמי שם לב
שפתחתי בקבוק, בכל אופן כשנסענו לעבודה הוא אמר לי: "היה לנו כיף בסוף השבוע,
אני מקווה שנהנית אתמול בטיול, חזרת עייפה אבל ישנת טוב ועכשיו את מאוששת.
אני שמח לראות אותך כך".
"כן עמי, היה סוף שבוע נחמד, לנופש הבא ניקח את הילדים". "כן בוודאי, ניסע לכמה ימים
לאילת", אמר.
ג.
אחר הצהריים אני בבית עם הילדים. וככל שהמחוג בשעון מתקרב לשעה שבע,
הגוש בגרון הולך וגדל. היום, כשעמי עמד בפתח הדלת, כוס היין שבידי כבר הייתה ריקה.
בזמן שעמי התרחץ ארגנתי את ארוחת הערב. הרגשתי מצוין. "כמה טוב היה לנו אחר
הצהריים ביחד" סיפרתי לעמי "היה לנו זמן איכות". גיא ועדן סיפרו לעמי על משחק המחשב
החדש שקיבלו מסבא וסבתא ואני הוספתי: "וגלי כבר כמעט הולכת לבד". גיא סיפר על
המורה שלו לחשבון, עדן סיפרה על הגננת ועל הילדים ועמי היקשיב בהנאה. ישבנו ביחד
עוד כשעה, דיברנו, שיחקנו וארגנו את הילדים לשינה.
כשהבית היה שקט חזרו הפרפרים שלי לבטן. השתוקקתי כבר לפתוח בפני עמי את הבעיה
שלי וידעתי שברגע שאשתה עוד כוס יין אספר לו את האמת. אספר לו שכוס היין בבוקר
מחזיקה אותי כל היום וכוס היין בערב נותנת לי את האיזון. רציתי לדבר אתו, כפי שציפי
יעצה לי, אבל פחדתי לפתוח את הלב. פחדתי שעמי לא יבין אותי ובמיוחד פחדתי להודות
בפני עצמי בבעיית השתיה שלי. ושתקתי.
הגיע יום חדש. הבקבוק נשלף מתחת לכיור. אני מתדלקת ומתחילה את היום. היום הוא יום
שני- יום ארוך. כל היום עבדנו בעסק ולקראת ערב חזרנו ביחד הבייתה.
כשעמי התרחץ, אני שלפתי את הבקבוק מתחת לכיור ושתיתי. אני כבר לא צריכה כוס, אני
שותה ישר מהבקבוק, ואז אני חוזרת להיות סמדר האהובה. סילבי כבר רחצה את הילדים
ואנחנו מתיישבים לארוחה המשפחתית. כולם משתפים בחוויות היום והילדים שמחים שמחר
אני איתם אחר הצהריים. עמי לא כל כך מרוצה אבל מקבל. "את יודעת שהעסק מתפתח ויש
עבודה" הוא אומר. "אהיה בקשר טלפוני, אל תדאג"
בבוקר גיא קם עם חום. נתתי לו כדור והרגשתו קצת השתפרה. חיכינו שסילבי תגיע. היא
תדע לטפל בו, אני יכולה לסמוך עליה, ולא תזניח גם את גלי. "גיא מתוקי, בצהריים אני אבוא
ונלך לרופא" אמרתי. "תרגיש טוב". בדקתי שלא חסר כלום, נתתי נשיקה לגיא וגם לגלי,
לקחנו את עדן איתנו כדי להוריד אותה בגן ויצאנו. בדרך, באוטו, עמי הסתכל עלי במבט
צדדי. לא הבנתי את פשר מבטו אבל המועקה הזדחלה לה לאט-לאט. מה קורה לי, האם זה
בגלל שגיא חולה? פתאום נזכרתי שבגלל כל ההתעסקות עם גיא, שכחתי לשתות את המנה
שלי. אני עם עמי באוטו, לא אוכל להגיע לבקבוק.
כל הבוקר השתדלתי לתפקד ככל יכולתי ובצהרים הגעתי הביתה. גיא היה עם חום גבוה אבל
אני רצתי למטבח. סילבי הייתה שם. היא נתנה לעדן ולגלי לאכול. התכופפתי מתחת לכיור,
שלפתי את הבקבוק ורצתי לשירותים. לגמתי, ולאט-לאט חזרתי לעצמי. התיישבתי על הספה
בסלון לנוח ולהירגע וגיא קרא לי מהחדר. סילבי יצאה מהמטבח, הציצה לכיוון שלי ושאלה
אם הכול בסדר. "כן סילבי, אני צריכה דקה לנוח אחרי העבודה ואני כבר ניגשת לגיא".
במאמץ קמתי וניגשתי לגיא. המצח שלו בער. סילבי באה עם כוס תה וכדור להורדת חום.
סילבי מצילה אותי, נראה לי שהיא ראתה את הבקבוק מתחת לכיור אבל כבר לא היה איכפת
לי. לקחתי את גיא לרופא והרופא אמר: "גיא, חביבי, יש לך וירוס. קח שלושה ימים בבית
ואתה כמו חדש".
כשהגענו הביתה עמי כבר היה בבית. גיא נכנס מיד למיטה וגם עדן וגלי כבר היו אחרי
מקלחת מוכנות ללכת לישון.
עמי ערך שולחן זוגי חגיגי לארוחת ערב עם בקבוק יין ושני גביעים. "מה זה?" נבהלתי.
"מה החגיגה?" ועמי, עם פרצוף הפוקר שלו אמר לי: "בואי, סמדר, שבי".
הוא כנראה עלה עלי והוא יודע שאני שותה. חשבתי. מה יהיה? אני לא מסוגלת לספר, אין לי
אומץ, אני עדיין לא מוכנה. התיישבנו לשולחן ועמי מזג יין לגביעים. הישקנו כוסיות ושתינו.
המבט בעיניו היה משועשע. הוא כבר יודע והוא מוכן לקבל את זה, חשבתי.
הייתי מאד מאוכזבת. אם כבר עמי יודע שאני שותה, אני רוצה לפתוח ולספר לו מה בדיוק
מציק לי ולפתור את הבעיה שלי, אני אתמודד. אזרתי את כל הכוחות שלי ועם כוס היין ביד
אמרתי: "עמי, אני לא חושבת שזאת חגיגה, אני רוצה לשתף אותך" "רגע, סמדר" עמי עצר
אותי "קודם אספר לך שמגיע לנו מזל-טוב" "על מה?" הייתי המומה. "היום חתמתי חוזה
לשלש שנים עם חברת אביקה – חברה גדולה לחומרי ניקוי. אנחנו נלווה את הפרסום שלהם
בכל המדיות".
הייתי בשוק, לא ציפיתי. כבר השלמתי עם כך שנדבר עלי ועל הבעיה שלי, גייסתי את כל
הכוחות שלי ופתאום נשארתי שוב בריקנות. אני נשארתי עם הבעיה והפוקוס עבר אליו.
מזגתי לעצמי עוד כוס יין ושתיתי בלגימה אחת. עמי הסתכל עלי. בפליאה גם הוא לא ציפה
ממני לתגובה כזאת. הוא אף פעם לא ראה אותי שותה בתאווה כזאת, שותה מתוך הכרח.
הוא ציפה שאשמח אתו אבל לי נגמרו הכוחות. הגעתי לקצה. לא יכולתי עוד להעמיד פנים.
ההסתרה והחיים בשקר היו כבדים עלי. הנחתי את הכוס על השולחן ופרצתי בבכי.
עמי היה המום. "מה קרה, סמדר, למה את בוכה?" הרגשתי דאגה בקולו אבל לא יכולתי
לדבר. אני, סמדר הבטוחה בעצמה, זקוקה למשקה כדי לתפקד, כדי לדבר עם בעלה. אני,
עם כל העוצמות שלי, הפכתי לשבר כלי, מכורה למשקה. איך עמי יקבל את זה? איך אני
מקבלת את זה?
עמי קם אלי, חיבק אותי ואמר לי: "סמדר, אני אתך, הכול בסדר, מה קרה? ספרי לי למה את
בוכה". אבל אני שתקתי. עמי היה אובד עצות. הוא עזר לי לקום, תמך בי ועזר לי להגיע
למיטה. כיסיתי את עצמי בסמיכה ולא רציתי לראות ולדבר עם איש. הייתי עם עצמי וביכיתי
את סמדר שהייתי. ביכיתי את סמדר החזקה וניסיתי לקבל את סמדר החדשה, זו שזקוקה
לעזרה. מן שלווה ירדה עלי. עמי מבין שיש בעיה. הוא יעזור לי. המחשבה הזו הירגיעה אותי
ונרדמתי. התעוררתי באמצע הלילה. עמי ישן לצידי קמתי בשקט לכיוון המטבח. הרגשתי
שאם לא אגיע לבקבוק הגוף שלי יתפרק. אבל עמי התעורר. "סמדר" הוא קם אלי "בואי נשב
ותספרי לי מה קורה" אבל אני הייתי זקוקה לכוס יין. ברקע מוחי שמחתי שעמי כבר מודע
לכך שיש בעיה והסוד הגדול כבר התגלה אבל ידעתי שהעבודה הקשה עוד לפני. אני צריכה
לפתוח בפניו את מה שמציק לי. אני צריכה לפתוח את זה קודם כל בפני עצמי ואני צריכה
לטפל בבעיית השתיה.
עמי הלך איתי למטבח, ראה אותי שולפת את הבקבוק מתחת לכיור ושותה. עמי היה המום
אבל אני נרגעתי והייתי מסוגלת לשבת אתו ולפתוח את סגור ליבי.
סמדר
א.
עמי ואני היכרנו בתיכון. אני הייתי בכתה י"א ועמי היה בכתה י"ב. תמיד היינו מוקפים
בחברים ובדרך כלל היינו הזוג הדומיננטי בקבוצה. הזוגיות שלנו הייתה ידועה ומוכרת
לכל הסובבים אותנו והחיים החברתיים שלנו היו מלאי פעילות ומלאי סיפוק.
עמי קרא לי תמיד "סמדר יפתי" ואני קראתי לו "עמי-ממי".
סיימנו את התיכון, סיימנו את הצבא, החלטנו לותר על הטיול הגדול של אחרי צבא
והתחלנו לימודים באוניברסיטה. בתום שנת הלימודים הראשונה היתחתנו והתחלנו
לחפש את דרכינו.
רצינו להקים עסק, הכיוון היה משהו בתחום הפרסום והיו לנו כבר כמה רעיונות.
יום בהיר אחד ציפי בקשה שאעזור לה להכין פליירים כפרסומת לחנות הנעלים השכונתית
שלה. ניגשנו לעניין בשמחה ובהתלהבות. קנינו נירות צבעוניים, הדפסנו אלף פליירים יפיפיים
וחילקנו בתיבות הדואר. מאז הפכה חנות הנעליים הפינתית הקטנה של ציפי, לחנות
המבוקשת בעיר. הקליינטים פקדו וההכנסות גדלו.
גם השם שלנו כמפרסמים מוצלחים עשה לו כנפיים ועסקים רבים ביקשו את עבודותינו.
קנינו עוד מדפסת, שכרנו מקום, ועם השנים התפתחנו והשתכללנו והעסק גדל.
הפליירים הפכו למודעות והמודעות הפכו לסרטונים.
"סמדר, אני צריך אותך בעסק גם בשעות אחר הצהריים" אמר לי עמי. "יש עבודה משרדית
וגם צריך לפקוח עין על העובדים ואין מי שיעשה זאת מלבדך".
"אבל עמי, בבוקר אני בעסק. אחר הצהריים אני רוצה להיות בבית עם הילדים, יש לנו
שלושה ילדים, צריך אמא בבית" אמרתי, "אני לא רוצה להישאב לתוך העסק".
"זה הזמן שלנו" אמר לי עמי. "עכשיו אנחנו צריכים לגדול ולהתפתח, זה בשביל הילדים,
כך אנחנו מבטיחים את עתידם".
הוא נעץ בי מבט ומיתר נרעד בליבי, הרגשתי כאילו משהו ניתק.
טוב, חשבתי, יש לי את סילבי המטפלת של גלי, אבקש ממנה שתישאר אחר הצהרים גם
עבור גיא ועדן עד שנחזור מהעבודה. פעמים בשבוע זה לא נורא.
בבוקר התלבשתי והתקשטתי ויצאתי לעסק בשמחה. אהבתי את העבודה ואהבתי לראות
את מפעל חיינו פורח ומשגשג. אבל כשהייתי צריכה להישאר גם אחר הצהריים, כשהילדים
בבית עם המטפלת, נחמץ ליבי. רציתי להיות בבית כשהם חוזרים מהגן ומבית הספר.
רציתי להיות איתם בשעות אחר הצהריים, לשחק איתם, לעזור בשעורי הבית ולהכין בנחת
את ארוחת הערב.
בוקר אחד אמרתי לעמי: "במקום שניקח מטפלת לשעות אחר הצהרים, תיקח עובדת ואני
אישאר בבית עם הילדים" אבל עמי נעץ בי מבט ואמר:
"סמדר, זה אבסורד, אני לא יכול לקחת עובדת שתפקח עין על העובדים ושתדאג שהעבודה
תתבצע על הצד הטוב. רק את יכולה לעשות זאת". שוב המבט המצמית. נאלמתי דום.
פעמיים בשבוע זה באמת לא נורא, ניסיתי להרגיע את עצמי.
לא עברו חודשיים, ועמי אמר לי שחוץ משני וחמישי הוא רוצה שאגיע גם ביום שלישי.
שלש פעמים בשבוע, לא נורא, שוב הרגעתי את עצמי, סילבי אוהבת את הילדים והילדים
אוהבים אותה. וכשאנחנו מגיעים בשעה שבע בערב, הם כבר אחרי ארוחת ערב ואחרי
מקלחת, מוכנים ללכת לישון.
עמי ואני נמצאים הרבה שעות ביחד, העסק דורש זאת. ובבית, כל אחד מתחפר לו בפינה
שלו ובשקט שלו. בבית נוצר ריחוק.
ערב אחד עמי אמר לי: "סמדר, העסק עובד יפה ומרוויח טוב, בואי נצא לסוף שבוע רק אנחנו
שנינו, את ואני. נקרא להורים שלך שיהיו עם הילדים". כנראה שגם עמי חש בריחוק
המתפתח. כדאי שנטפל בזה לפני שיהיה מאוחר, חשבתי.
אבל הלב האיץ את פעימותיו. האם זה משמחה או מחשש?
"אולי נסע עם הילדים" אמרתי. "אנחנו כל כך מעט איתם, עובדים מהבוקר עד הערב. זו
הזדמנות להיות ביחד".
"נכון, סמדר, אנחנו עובדים כל כך קשה, לא מגיע לנו סוף שבוע של פינוק? אני חושב
שאנחנו זקוקים לזה, ובהזדמנות אחרת ניסע עם הילדים" ושוב המבט המצמית.
תחושותי לא טובות. עמי מבטל אותי. הרגשתי שאני נחסמת על ידו והמילים שלי הופכות
להיות לא רלוונטיות.
נכון, יש אמת בדבריו. מגיע לנו סוף שבוע מפנק אחרי שבועות עמוסים בעבודה אבל יש אמת
גם בדברי. אנחנו נמצאים הרבה זמן בעסק ופחות מידי זמן עם הילדים, אם הילדים יהיו
איתנו בנופש נוכל להרוויח גם את הביחד שלנו וגם את הביחד עם הילדים.
איפה סמדר האסרטיבית, זו שהייתה לפני שנשאבתי לתוך העסק? מסתבר שהיא התפוגגה.
צלצלתי לציפי וציפי אמרה לי: "סעי עם עמי ושם תלבני אתו את כל מה שיושב לך על הלב".
ציפי חברתי הטובה, היא מכירה אותי עוד מהתיכון, עוד כשהייתי סמדר הפופולרית
והדעתנית. רק היא יכולה להבין מה עובר עלי. לה אני מספרת דברים כמוסים, דברים שלא
תשמע אף אוזן אחרת. לה סיפרתי שאני מרגישה חסומה ריגשית, שעם עמי אני לא מצליחה
לבטא את רצונותי, שאני מרגישה שאני מתבטלת בפניו, שאני אפס, שאין לי היכולת לעמוד
מולו. וציפי אמרה לי: "סמדר, עמי הוא איש טוב, הוא אוהב אותך, כוונותיו טובות. הבעיה היא
אצלך, את היא זו שצריכה לעשות את השינוי. את צריכה להאמין בעצמך. תזכרי את סמדר
הקודמת. את הרי יודעת שמחשבותייך ראויות ורצונותייך לגיטימיים".
"ציפי, את צודקת, אבל איך אני עושה זאת? איך קרה שהמבט של עמי משיג אותי אחורה?
מה קרה לי שאני לא מסוגלת להיות אני?"
ב.
ביקשתי מהורי שיבואו להיות עם הילדים ונסענו לצימר בגליל. עמי דאג והשתדל והיזמין לנו
צימר מפנק. היגענו, התארגנו וירדנו לבריכה. כשהישלנו את הבגדים ולפני שנכנסנו למים
עמי הסתכל לתוך עיני ושאל: "סמדר, מה קורה? אני מרגיש שמשהו מפריע לך".
אבל, שוב הציק לי המבט שלו. לא ראיתי מבט מזמין, ראיתי מבט דורש ומיד נחסמתי.
רציתי לדבר אבל המילים לא יצאו. הצלחתי להגיד: "הכול בסדר".
עמי קפץ למים ושחה כמה בריכות.
אני נשארתי בחוץ וניסיתי להירגע. אבל במקום להירגע, הטרידו אותי המחשבות: אני רוצה
להגיד לעמי שאני מרגישה שהוא לא מחשיב את דעתי, שמה שאני אומרת וחושבת מתבטל
מול מה שהוא אומר וחושב. אני רוצה להגיד לעמי שאני לא רוצה להיות בעסק ארבע פעמים
בשבוע אחר הצהרים ולהגיע הביתה בשעה שבע בערב. אני רוצה להגיד לעמי שרציתי לצאת
לנופש הזה עם הילדים, רציתי לפצות אותם וגם אותי על הזמן שאני בעבודה במקום להיות
איתם בבית. את כל הדברים האלה רציתי להגיד לעמי ולא יכולתי.
עמי יצא מהבריכה נוטף מים ושופע עליצות. הוא הביא לנו גלידה מהמתקן. ליקקנו את
הגלידה מהגביע וגם את זו שנזלה עלינו וצחקנו. האווירה קצת היפשירה. "עמי, כיף לי לצחוק
איתך. למה לפעמים אני נחסמת?" "סמדר" ושוב המבט, "למה את נחסמת? תהיי גלויה
איתי" "אבל כל מה שאני אומרת אתה מבטל" אמרתי. "אני לא מבטל, אני פשוט לא מסכים
איתך". שוב השתתקתי. שוב הגוש הזה בגרון. אין לי חשק וגם אין לי כוח להתווכח אתו.
עכשיו האווירה טובה, אני לא רוצה לקלקל אותה.
עלינו לחדר, התלבשנו יפה וירדנו לארוחת ערב. חדר האוכל היפה והמלצרים האדיבים
הישרו אווירה נעימה. המלצר שלנו מזג לנו יין לגביעי זכוכית יפים ולאחר שלגמנו כוס ועוד
כוס כתוספת, הרגשתי השתפרה. כשסיימנו את הארוחה יצאנו לסיור קצר באזור ורוח נעימה
ליטפה את פנינו.
כשחזרנו ועלינו לחדר חיכו לנו על השולחן בקבוק יין ושני גביעים. עמי פתח את הבקבוק
והישקנו כוסיות. מרגע שלגמתי מהיין, ירדה עלי שלווה אמיתית, התפוגג הלחץ, נעלמה
המועקה ולאט לאט חזרה סמדר הקודמת. פסעתי עוד צעד לכיוון השחרור ואמרתי לעצמי
"כך צריך לצאת לנופש וכך צריך לחיות את החיים."
"סמדר, אני אוהב אותך ואני אוהב לראות אותך שמחה ומשוחררת". עמי אמר.
נכנסנו למיטה, דיברנו, צחקנו ואהבנו. נזכרנו בשנים הראשונות שלנו כשעוד היינו חופשיים
ממחויבויות ושמחנו בחיינו הנוכחיים, בעסק המתפתח ובילדים המקסימים ונרדמנו חבוקים.
בבוקר קמנו ליום חדש אבל אצלי חזרה המועקה, משהו ישב לי על הלב. "מה קורה לך,
סמדר?" שאלתי את עצמי. "למה את לא מרגישה את התחושה הקלילה שהרגשת אמש?
מה עשה לך אתמול את ההרגשה הנעימה הזאת?"
על השולחן עמד הבקבוק מאתמול ובאחד הגביעים עוד נשאר מעט יין. כשעמי היה במקלחת
הוספתי יין לגביע ושתיתי. הרגשתי השתפרה.
ירדנו לארוחת הבוקר ולפני שאאבד את האומץ אמרתי לעמי: "אני באה לעסק כל בוקר וזה
בכיף. אחר הצהריים אני רוצה לבוא רק פעמיים בשבוע, אני רוצה להיות יותר עם הילדים"
"סמדר, דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים" היביט בי עמי, "הקמנו את העסק בעשר
אצבעותינו וחשוב שנפתח אותו עבור הילדים. העסק זקוק לך אחר הצהריים".
מה אומר? לא רציתי לקלקל את מצב הרוח ושתקתי. הרגשתי שאני מתרוקנת. רציתי כבר
לסיים את ארוחת הבוקר ולהתחיל לנסוע הביתה, אבל עמי אמר: "אנחנו בגליל, בואי נטייל
קצת, אני רוצה לעשות את נחל כזיב ולהגיע למונפורט. "עמי, כואב לי הראש ואני מתגעגעת
הביתה" אמרתי "אבל כדאי שננצל את היותנו כאן. נגיע הביתה לקראת ערב".
אני כבר מותשת, העדפתי לסתום את הפה ולהסכים, אפילו אמרתי לו: "אתה צודק".
נגררתי אחריו. אני חושבת שעמי בכלל לא שם לב שאני לא בעניין. הוא לא ראה את
המצוקה שלי. הוא גם לא התעניין בה. הוא ראה רק את רצונותיו. יתכן שהצלחתי להסוות
זאת מספיק טוב ולשחק כאילו כיף לי.
כשסוף-סוף היגענו הביתה הילדים כבר ישנו ואני צנחתי על המיטה גמורה ומותשת. עמי
חשב שהטיול בנחל כזיב היה לי קשה והוא שעייף אותי כל כך.
וביום ראשון בבוקר, לפני שיצאתי לעבודה, פתחתי בהיחבא בקבוק יין, שתיתי כוס, ושמתי
את הבקבוק מוסתר מתחת לכיור במטבח. הרגשתי טוב. אני לא יודעת אם עמי שם לב
שפתחתי בקבוק, בכל אופן כשנסענו לעבודה הוא אמר לי: "היה לנו כיף בסוף השבוע,
אני מקווה שנהנית אתמול בטיול, חזרת עייפה אבל ישנת טוב ועכשיו את מאוששת.
אני שמח לראות אותך כך".
"כן עמי, היה סוף שבוע נחמד, לנופש הבא ניקח את הילדים". "כן בוודאי, ניסע לכמה ימים
לאילת", אמר.
ג.
אחר הצהריים אני בבית עם הילדים. וככל שהמחוג בשעון מתקרב לשעה שבע,
הגוש בגרון הולך וגדל. היום, כשעמי עמד בפתח הדלת, כוס היין שבידי כבר הייתה ריקה.
בזמן שעמי התרחץ ארגנתי את ארוחת הערב. הרגשתי מצוין. "כמה טוב היה לנו אחר
הצהריים ביחד" סיפרתי לעמי "היה לנו זמן איכות". גיא ועדן סיפרו לעמי על משחק המחשב
החדש שקיבלו מסבא וסבתא ואני הוספתי: "וגלי כבר כמעט הולכת לבד". גיא סיפר על
המורה שלו לחשבון, עדן סיפרה על הגננת ועל הילדים ועמי היקשיב בהנאה. ישבנו ביחד
עוד כשעה, דיברנו, שיחקנו וארגנו את הילדים לשינה.
כשהבית היה שקט חזרו הפרפרים שלי לבטן. השתוקקתי כבר לפתוח בפני עמי את הבעיה
שלי וידעתי שברגע שאשתה עוד כוס יין אספר לו את האמת. אספר לו שכוס היין בבוקר
מחזיקה אותי כל היום וכוס היין בערב נותנת לי את האיזון. רציתי לדבר אתו, כפי שציפי
יעצה לי, אבל פחדתי לפתוח את הלב. פחדתי שעמי לא יבין אותי ובמיוחד פחדתי להודות
בפני עצמי בבעיית השתיה שלי. ושתקתי.
הגיע יום חדש. הבקבוק נשלף מתחת לכיור. אני מתדלקת ומתחילה את היום. היום הוא יום
שני- יום ארוך. כל היום עבדנו בעסק ולקראת ערב חזרנו ביחד הבייתה.
כשעמי התרחץ, אני שלפתי את הבקבוק מתחת לכיור ושתיתי. אני כבר לא צריכה כוס, אני
שותה ישר מהבקבוק, ואז אני חוזרת להיות סמדר האהובה. סילבי כבר רחצה את הילדים
ואנחנו מתיישבים לארוחה המשפחתית. כולם משתפים בחוויות היום והילדים שמחים שמחר
אני איתם אחר הצהריים. עמי לא כל כך מרוצה אבל מקבל. "את יודעת שהעסק מתפתח ויש
עבודה" הוא אומר. "אהיה בקשר טלפוני, אל תדאג"
בבוקר גיא קם עם חום. נתתי לו כדור והרגשתו קצת השתפרה. חיכינו שסילבי תגיע. היא
תדע לטפל בו, אני יכולה לסמוך עליה, ולא תזניח גם את גלי. "גיא מתוקי, בצהריים אני אבוא
ונלך לרופא" אמרתי. "תרגיש טוב". בדקתי שלא חסר כלום, נתתי נשיקה לגיא וגם לגלי,
לקחנו את עדן איתנו כדי להוריד אותה בגן ויצאנו. בדרך, באוטו, עמי הסתכל עלי במבט
צדדי. לא הבנתי את פשר מבטו אבל המועקה הזדחלה לה לאט-לאט. מה קורה לי, האם זה
בגלל שגיא חולה? פתאום נזכרתי שבגלל כל ההתעסקות עם גיא, שכחתי לשתות את המנה
שלי. אני עם עמי באוטו, לא אוכל להגיע לבקבוק.
כל הבוקר השתדלתי לתפקד ככל יכולתי ובצהרים הגעתי הביתה. גיא היה עם חום גבוה אבל
אני רצתי למטבח. סילבי הייתה שם. היא נתנה לעדן ולגלי לאכול. התכופפתי מתחת לכיור,
שלפתי את הבקבוק ורצתי לשירותים. לגמתי, ולאט-לאט חזרתי לעצמי. התיישבתי על הספה
בסלון לנוח ולהירגע וגיא קרא לי מהחדר. סילבי יצאה מהמטבח, הציצה לכיוון שלי ושאלה
אם הכול בסדר. "כן סילבי, אני צריכה דקה לנוח אחרי העבודה ואני כבר ניגשת לגיא".
במאמץ קמתי וניגשתי לגיא. המצח שלו בער. סילבי באה עם כוס תה וכדור להורדת חום.
סילבי מצילה אותי, נראה לי שהיא ראתה את הבקבוק מתחת לכיור אבל כבר לא היה איכפת
לי. לקחתי את גיא לרופא והרופא אמר: "גיא, חביבי, יש לך וירוס. קח שלושה ימים בבית
ואתה כמו חדש".
כשהגענו הביתה עמי כבר היה בבית. גיא נכנס מיד למיטה וגם עדן וגלי כבר היו אחרי
מקלחת מוכנות ללכת לישון.
עמי ערך שולחן זוגי חגיגי לארוחת ערב עם בקבוק יין ושני גביעים. "מה זה?" נבהלתי.
"מה החגיגה?" ועמי, עם פרצוף הפוקר שלו אמר לי: "בואי, סמדר, שבי".
הוא כנראה עלה עלי והוא יודע שאני שותה. חשבתי. מה יהיה? אני לא מסוגלת לספר, אין לי
אומץ, אני עדיין לא מוכנה. התיישבנו לשולחן ועמי מזג יין לגביעים. הישקנו כוסיות ושתינו.
המבט בעיניו היה משועשע. הוא כבר יודע והוא מוכן לקבל את זה, חשבתי.
הייתי מאד מאוכזבת. אם כבר עמי יודע שאני שותה, אני רוצה לפתוח ולספר לו מה בדיוק
מציק לי ולפתור את הבעיה שלי, אני אתמודד. אזרתי את כל הכוחות שלי ועם כוס היין ביד
אמרתי: "עמי, אני לא חושבת שזאת חגיגה, אני רוצה לשתף אותך" "רגע, סמדר" עמי עצר
אותי "קודם אספר לך שמגיע לנו מזל-טוב" "על מה?" הייתי המומה. "היום חתמתי חוזה
לשלש שנים עם חברת אביקה – חברה גדולה לחומרי ניקוי. אנחנו נלווה את הפרסום שלהם
בכל המדיות".
הייתי בשוק, לא ציפיתי. כבר השלמתי עם כך שנדבר עלי ועל הבעיה שלי, גייסתי את כל
הכוחות שלי ופתאום נשארתי שוב בריקנות. אני נשארתי עם הבעיה והפוקוס עבר אליו.
מזגתי לעצמי עוד כוס יין ושתיתי בלגימה אחת. עמי הסתכל עלי. בפליאה גם הוא לא ציפה
ממני לתגובה כזאת. הוא אף פעם לא ראה אותי שותה בתאווה כזאת, שותה מתוך הכרח.
הוא ציפה שאשמח אתו אבל לי נגמרו הכוחות. הגעתי לקצה. לא יכולתי עוד להעמיד פנים.
ההסתרה והחיים בשקר היו כבדים עלי. הנחתי את הכוס על השולחן ופרצתי בבכי.
עמי היה המום. "מה קרה, סמדר, למה את בוכה?" הרגשתי דאגה בקולו אבל לא יכולתי
לדבר. אני, סמדר הבטוחה בעצמה, זקוקה למשקה כדי לתפקד, כדי לדבר עם בעלה. אני,
עם כל העוצמות שלי, הפכתי לשבר כלי, מכורה למשקה. איך עמי יקבל את זה? איך אני
מקבלת את זה?
עמי קם אלי, חיבק אותי ואמר לי: "סמדר, אני אתך, הכול בסדר, מה קרה? ספרי לי למה את
בוכה". אבל אני שתקתי. עמי היה אובד עצות. הוא עזר לי לקום, תמך בי ועזר לי להגיע
למיטה. כיסיתי את עצמי בסמיכה ולא רציתי לראות ולדבר עם איש. הייתי עם עצמי וביכיתי
את סמדר שהייתי. ביכיתי את סמדר החזקה וניסיתי לקבל את סמדר החדשה, זו שזקוקה
לעזרה. מן שלווה ירדה עלי. עמי מבין שיש בעיה. הוא יעזור לי. המחשבה הזו הירגיעה אותי
ונרדמתי. התעוררתי באמצע הלילה. עמי ישן לצידי קמתי בשקט לכיוון המטבח. הרגשתי
שאם לא אגיע לבקבוק הגוף שלי יתפרק. אבל עמי התעורר. "סמדר" הוא קם אלי "בואי נשב
ותספרי לי מה קורה" אבל אני הייתי זקוקה לכוס יין. ברקע מוחי שמחתי שעמי כבר מודע
לכך שיש בעיה והסוד הגדול כבר התגלה אבל ידעתי שהעבודה הקשה עוד לפני. אני צריכה
לפתוח בפניו את מה שמציק לי. אני צריכה לפתוח את זה קודם כל בפני עצמי ואני צריכה
לטפל בבעיית השתיה.
עמי הלך איתי למטבח, ראה אותי שולפת את הבקבוק מתחת לכיור ושותה. עמי היה המום
אבל אני נרגעתי והייתי מסוגלת לשבת אתו ולפתוח את סגור ליבי.