בס"ד
שלש אחיות
א.
פעמון הדלת צלצל ושלושה סבלים גוצים וחסונים נכנסו לבית משפחת זיו.
הם היסתכלו כה וכה, החליפו ביניהם כמה מילים והיתחילו במלאכה.
פרקו את הרהיטים והורידו אותם למשאית שחנתה ברחוב, מתחת למרפסת הסלון.
היום הם עוזבים את הדירה ביפו ועוברים למושב בגליל.
ההורים היו עסוקים בארגון כל כלי הבית בארגזים ובהשגחה על הסבלים וחנה ושתי
אחיותיה הסתובבו בדירה שהלכה והתרוקנה לאט לאט מחפציה עד שנשארה ערומה.
חנה הייתה כסהרורית בין חדרי הבית. היא עברה מחדר הילדים לסלון וחזרה לחדר הילדים
ושוב לסלון, והירגישה קטנה בתוך החלל.
היא היביטה כמהופנטת בכל ההתרחשות סביבה ולבה נמלא התרגשות וגעגוע. היא התישבה על
הרצפה בחדר הילדים הריק, במלבן שהתהווה לאחר שפינו משם את המיטה שלה.
המיטה שקיבלה אותה בזרועות פתוחות אל בין הסדינים כל לילה בכל עשר שנותיה.
היא נפרדה מהתקרה הגבוהה, מהרצפה הצבעונית המרוצפת באריחים יפואיים יפהפיים,
ומהקירות הענקיים המעוטרים בדוגמת שבלונה בצבע כסף על רקע לבן.
היא נפרדה גם מקרני השמש שנכנסו דרך המרפסת הקטנה שהשקיפה לחצר האחורית.
החדר הריק והחלל הגדול הישרו עליה הוד ופחד ורגשי כבוד. כאן היא נולדה,
מכאן יצאה לגן הילדים ולבית הספר. כאן היא שיחקה עם חברותיה שלומית, רחל וריקה.
כאן, ביפו, עברו עליה עשר שנות ילדות מאושרות. ילדות של שדות ופרחים,
ילדות של שירים וריקודים, ילדות של קלאס ומחבואים.
והיום, בחופש הגדול שבין כתה ה' לכתה ו' הם עוברים דירה.
הם עוזבים את הבית הערבי הקטן ביפו ועוברים לבית חדש ורחב ידיים בגליל.
חנה קיוותה ששם בגליל, החברים החדשים בכתה יאהבו אותה ולא יגידו עליה שהיא
חולמנית ומרחפת. שם בגליל היא תפתח דף חדש. היא היבטיחה לעצמה שהיא תשתדל
לשים לב יותר לבגדים שלה ותשתדל לקחת חלק רב יותר בפעילויות הכיתתיות.
לפני שבועיים, כשארגנה את הילקוט ואת כל דברי בית הספר לקראת המעבר לדירה
החדשה היא אמרה לאמא: "אני פוחדת מהילדים החדשים" ואמא ענתה: "חנה'לה, אל תדאגי,
משנה מקום משנה מזל. לאחר שהילדים בבית הספר החדש יכירו אותך ויראו איזו ילדה
מדהימה את, הם יאהבו אותך ויקבלו אותך בשמחה לחברתם."
גם אסתי, אחותה הגדולה והיפה, שכבר נכנסת לתיכון, לכתה י', עודדה אותה ואמרה לה:
"את תראי שהכל יהיה שם יותר טוב".
וחנה אמרה לעצמה: "הלוואי שאהיה כמו אסתי המסודרת והמאורגנת, שלא מאבדת
דברים, שמתלבשת כמו דוגמנית, שתמיד מוקפת בחברות והציונים שלה מעולים".
חנה חשבה גם על נועה הקטנטונת. נועה תתחיל בבית הספר החדש את כתה א'
"אני בטוחה שנועה תקסים את לב כולם. השמחה שהיא מפזרת סביבה
יחד עם אבקת קסם של מתיקות מפילה את כולם שדודים לרגליה" חשבה.
ורק היא, חנה, ילדה קצת מוזרה, אוהבת פרחים ושדות ומרחבים ולא מסתדרת בכתה
הרעשנית עם הילדים השובבים ועם שיעורי הבית.
שלש האחיות וההורים נכנסו לרכב המשפחתי ונסעו אחרי המשאית כל הדרך עד הגליל.
המשאית נכנסה בשער המושב והרכב שלהם מיד אחריה.
קבוצת ילדים מהמושב יצאה לקראתם וקיבלה את פניהם בשמחה.
דלת הכניסה לבית הייתה מקושטת בפרחים ושלט בריסטול נתלה על הגדר:
"ברוכים הבאים".
שלש הבנות יצאו מהאוטו ורצו לכוון הבית. בית גדול וריק קיבל את פניהן.
אסתי נכנסה לאחד החדרים והיכריזה – "זה שלי".
נועה הקטנה עמדה באמצע הסלון ובכתה. חנה הירגישה שהיא הולכת לאיבוד בין
החדרים בבית הגדול. היא יצאה אל ההורים שעוד היתעכבו בחוץ עם הסבלים והנהג,
וחיכתה לידם בסבלנות עד שסיימו את העניינים ואז נכנסו לבית. כל הרהיטים והארגזים
הוכנסו פנימה והמשאית עזבה.
בני משפחת זיו עמדו בסלון ביתם החדש והסתכלו אלה על אלה בהתרגשות.
"בואו נחלק את החדרים" הציע אבא.
חנה קיבלה את החדר עם החלון הגדול המשקיף על הרי נפתלי. אסתי בחרה בחדר הגדול
שחלונו פונה לעמק החולה ונועל'ה קיבלה את החדר עם החלון הצפוני שבימים של ראות
טובה אפשר לראות ממנו את החרמון.
כל החופש הגדול הבנות היו עסוקות בסידור החדרים החדשים. את הרהיטים הם העבירו
מהדירה הישנה ביפו וכל ילדה קיבלה מההורים פריט ריהוט אחד חדש. אסתי קיבלה ארון
בגדים גדול, חנה קיבלה ספרית עץ יפה, ולנועל'ה קנו שולחן כתיבה חדש לכבוד עלייתה
לכתה א'.
בית ספר "אורנים" היה בית ספר אזורי שפתח את זרועותיו וקיבל את כל הילדים בחום
ובתשומת לב. גם בנות משפחת זיו השתלבו יפה בכיתותיהן.
אסתי נכנסה לכתה י'. כשסיימה את התיכון כאחת המצטיינות והשתחררה מצה"ל היא
נרשמה לחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה.
נועה, גם היא, עלתה ופרחה בכתתה. לחנה היו קצת קשיים בהשתלבות החברתית. היא לא
הירגישה נוח בקבוצה הגדולה והתוססת, אבל תמיד מצאה פתרון עם חברה אחת או שתיים.
והשנים עברו.
ב.
חנה סיימה את בחינת הבגרות האחרונה ואנחת רווחה נתמלטה מפיה.
שבע שנות לימוד בבית ספר "אורנים" היסתיימו זה עתה.
במבט לאחור היא יכולה להגיד שהדרך הייתה ארוכה ורצופת מכשולים, אך חנה
היגיעה לקו הסיום בהרגשת ניצחון.
האתגרים שניצבו בפניה, גם החברתיים וגם הלימודיים, לא היו קלים, אך היא יכלה להם.
היו לה חברים וגם הציונים שלה היו טובים. היגיע הזמן לעשות את הצעד, ולממש את
החלום שהיא חלמה עליו כל השנים. כל זמן שהיו לה מחויבויות של בית-ספר, של תנועת
נוער, היא דחתה את המימוש, עכשיו היא הירגישה שהיא מוכנה למשימה. היא יכולה
להתחיל לכתוב את הסיפור שרקמה במחשבותיה.
אבל ביום הזה, ביום האחרון ללימודים, היא רוצה לכייף ולבלות.
בבוקר היא תיכננה עם חברתה דליה לנסוע אחר הצהרים לראש-פינה, להסתובב
בגלריות ולהנות מסיום בית הספר ומהחופש.
עכשיו היא שמה פעמיה למספרה של טוני, שהייתה במרחק שני רחובות משם.
כשפנתה ימינה לרחוב אלימלך, הרחוב המוליך למספרה, צדו עיניה, מעבר לגדר של הבית
הצהוב, חבילה ארוזה מונחת, כאילו מישהו שכח אותה, או היניח אותה ומתכוון לבוא לקחת
מאוחר יותר. היא הימשיכה בדרכה והיגיעה למספרה. "טוני, תספר אותי קארה ותצבע לי את
השיער לוורוד". "או, חנה, יפה. יתאים לך מאד וורוד". כך טוני.
חנה התישבה על כיסא הספרים ולאחר שעתיים של טיפול מסור שכלל צבע, חפיפה,
תספורת ופן, היא הסתכלה במראה וראתה ראש וורוד בתספורת קארה. היא הייתה מרוצה.
בדרכה הביתה ראתה שהחבילה שהייתה מונחת מעבר לגדר של הבית הצהוב עדין נמצאת
שם. היא התקרבה וראתה שכתובת רשומה על החבילה. רחוב היסמין 3.
חנה לא היכירה את משפחת ירקוני שגרה ברחוב היסמין 3, אבל הטלפון שלהם היה באנשי
הקשר שלה ולאחר התלבטות קצרה החליטה להתקשר. קול חביב מהצד השני אמר: "כן".
"שלום, משפחת ירקוני? מצאתי חבילה שממוענת אליכם. רוצים לבוא לקחת?"
"כן, בהחלט, תודה. היכן?"
"ברחוב אלימלך 15, בבית הצהוב".
"תסכימי לחכות? בתוך דקה אני מגיע".
חנה עמדה שם עם הראש הוורוד והילקוט על הגב ומעבר לפינה היגיח בחור.
היא ראתה אותו כמה פעמים במכולת של אבנר, אבל אף פעם לא החליפה איתו מילה.
הבחור התקרב, היסתכל עליה ואמר: "סוף-סוף אנחנו נפגשים פנים אל פנים" והושיט לה
את ידו "אמנון", "חנה" היא השיבה. "תודה על שלא התעלמת. זוהי חבילת ספרים שנשלחה
לאבי והוא הביא אותה מהדואר. החבילה הייתה כבדה אז הוא היניח אותה כאן וכשהיגיע
הביתה שכח ממנה לגמרי. רק אחרי שצלצלת, הוא ניזכר שהשאיר שם את החבילה"
"כן, ראיתי אותה כשעברתי כאן בדרך למספרה וכשחזרתי, כעבור שעתיים, היא עדיין
הייתה כאן".
"כשראיתי אותך אצל אבנר, היה לך שיער ארוך ושחור. עכשיו את עם קצר וורוד –
עשית מהפך".
"היום סיימתי את בחינת הבגרות האחרונה שלי, והחלטתי שהיגיע הזמן לשינוי".
"יפה לך. גם אני סיימתי היום משהו" אמר בביישנות מסוימת.
"מה סיימת?" "סיימתי קורס קצינים". "איזה יופי, איחולי" חנה חייכה.
"תירצי לחגוג את הסיומים שלנו?"
"היום קבעתי עם דליה ליסוע לראש פינה. אפשר מחר".
אמנון וחנה החליפו מספרי טלפון.
מצוידת במספר הטלפון בכיסה, נסערת ומרוגשת, פנתה להמשיך לביתה. מחר היא תיפגש
עם אמנון, ולראשונה היא תצא לבדה לבלות עם בחור.
היא פתחה את דלת הבית ואסתי, שעמדה במטבח וטיגנה חביתה, פתחה זוג עיניים.
"איזה ראש וורוד, חנה. מה קרה?"
"לא קרה. החלטתי וזהו". חנה ראתה שאסתי מעקמת את האף אבל לא היה איכפת לה.
היא קצת התפלאה על עצמה. כל השנים היה חשוב לה מאד מוצא פיה של אחותה
הגדולה, אסתי, הסטודנטית היפה לפסיכולוגיה. עכשיו היא הירגישה שהיא קפצה מדרגה.
פתאום חשוב לה איך היא מרגישה עם עצמה יותר מאשר מה אומרת אחותה.
חנה נכנסה לחדרה, החליפה את הג'ינס בשמלה הפירחונית שקנתה בבזאר במושב, ויצאה
לפגוש את דליה בתחנת האוטובוס. כעבור שעה הן היגיעו לראש פינה.
הן טיילו בין הבתים הישנים, בחצרות ובגלריות. היה אחר צהרים נחמד, אבל מחשבותיה
של חנה היו במקום אחר. דליה, לעומתה, נהנתה מהגיחה הקצרה לעיירה.
"איזו אווירה פסטורלית, אין על ראש פינה" התמוגגה.
הן ביקרו ב"מצפה נימרוד", שמעו את הסיפור של נימרוד מפי אבא של נימרוד, ואחר-כך
היתיישבו לאכול. לקראת ערב חזרו הבייתה.
למחרת, בשעות הצהריים הטלפון צלצל. "הי חנה", "הי אמנון". "איך היה בראש פינה?"
"היה נחמד, טיילנו במושבה, נכנסנו לגלריות ואחר כך ישבנו בפיצריה וחגגנו את סיום
בית הספר". "כן. יש לי שלושה ימי חופש מהצבא ויום אחד כבר עבר. אז, אם תרצי,
נוכל להיפגש היום אחר הצהריים". "בשמחה, איפה?" "אני אבוא אליך ונלך לוואדי"
"או קיי". "בחמש אני אצלך". "או קיי".
חנה ואמנון יצאו לכוון הוואדי. הוואדי שבקצה המושב, במורד הגבעה, היה שביל הליכה
מטופח ונעים. באמצעו היה אגם גדול שבו שטו ברווזים, ולכל אורכו היו פזורים ספסלים.
בכמה נקודות חמד היו סוכות מוצלות ופינות ישיבה.
חנה ואמנון התמקמו באחת הסוכות. רגע של שתיקה ומבט, קירב ביניהם, ואמנון אמר:
"יפה לך וורוד".
"כן, זה לא רק צבע, זו אמירה". אמנון ליכסן מבט שואל.
"כל השנים הייתי ילדה טובה. מאד היה חשוב לי מה אומרים, ביחוד מה אומרת אחותי
אסתי. היום, כשהנחתי את העט בסיום המבחן האחרון הבנתי שזהו, סיימתי פרק בחיים
ובא לי קצת להשתגע. בלי חשבון לאף אחד. ובהחלטה ספונטנית, הלכתי לטוני הספר
וביקשתי ראש וורוד".
אמנון היקשיב קשב רב. הוא זכר את הילדה עם הקוקו שראה במכולת. הוא זכר שראה
אותה פעמים רבות גם בשדה מאחורי הבית שלו קוטפת חמציצים ומפזרת את שערות
הסבא של הסביונים. הוא ראה אותה גם יושבת על הסלע וקוראת ספר. ועתה, ישבה לפניו
נערה בשיא תפארתה. בוגרת ומודעת לעצמה. הוא אהב את מה שראה.
גם אמנון עבר תהליך. אמנון נכנס לצבא כנער ביישן וחרד והיום, לאחר שנתיים של אימונים
וקורסים, ולאחר אסון אחד גדול, הוא הפך לבחור.
האם חנה היכירה אותו כנער? הוא לא היה בטוח אבל הוא רצה שחנה תכיר אותו כבחור.
"כל הכבוד על האומץ. אצלינו בצבא אני לא יכול לעשות מה שבא לי. יש משמעת ויש
עונשים. בקורס הקצינים שסיימתי עכשיו הידיחו שני חיילים כי הם היתחצפו למפקד,
היביעו זילזול בתרגיל שעשינו, זרקו את הקסדות שלהם ועזבו את הבסיס"
"עד כדי כך חמור?" "כן. קדם למעשה הזה אסון עם אחד החיילים, אבל לא בא לי להיכנס
לזה עכשיו. אספר לך על כך בפעם הבאה".
סיפור האסון היה מסקרן ואפילו מפחיד, אבל חנה כאילו לא שמעה.
רק משפט אחד הידהד באוזניה: 'אספר לך על כך בפעם הבאה'. המשפט היה לה כחמצן
לנשמה וכזרם דם לגוף. היא תיפגש איתו שוב. החששות היתחילו להתפוגג.
הם ישבו בסוכה, התענגו על מזג האוויר הנפלא ועל הפריחה הנהדרת, והערב שירד
עטף אותם ברוך, וינק מהם את כל המתח.
חנה סיפרה לאמנון על חוויות שבע שנות הלימוד ב"אורנים". על הבריחות שלה לשדות
ועל חבורת הילדים שביניהם היא הירגישה את עצמה קצת שונה, לא כל כך שייכת.
אמנון סיפר לחנה על חוויות מהצבא והישתדל להתחמק מסיפורים קשים. חנה הרגישה
שהוא לא לגמרי גלוי. היא הבינה שאמנון מסתיר משהו והיא היקשיבה.
אמנון הירגיש שהסיפורים שלו נספגים בתוכה ומוצאים מנוחה.
הזמן טס, ולקראת חצות הם קמו וחזרו הביתה.
ג.
קרני השמש שחדרו לחדרה דרך החלון הגדול הדרומי שהשקיף להרי נפתלי, העירו את
חנה משינה עמוקה. זכר הערב של אתמול היה כצפיחית בדבש.
היום היא תתחיל לכתוב את הסיפור שהשתוקקה לספר. היא כבר לא מחויבת לבית-ספר
ועדיין לא מחויבת לצבא. יש לה יום חופשי.
ממרחק היא שמעה קולות. היא פתחה את דלת הבית והלכה לכוון הקולות. מכוון הוואדי
עלתה להקת ברווזים, התמקמה בגינת הבושם – הפארק של המושב, וקרקרה
במלוא גרון. חנה התיישבה על אחד הספסלים בפארק והתבוננה בחבורה העליזה.
היא הייתה רגועה. השמש ליטפה את פניה, העיניים בלעו את הירוק שמסביב,
היא נשמה את האוויר במלוא ריאותיה. הטבע הקסים אותה והידביק אותה לספסל.
"המחברת והעט מחכים לך בחדר" זמזם קול פנימי בראשה.
"הסיפור לא יברח, אתחיל אחר הצהריים" ענתה לו.
הטלפון בכיס צלצל ודליה נראתה על המסך. "הי חנוש, מה עושה?" חנה רצתה לשבת
לבד עם מחשבותיה ועם זיכרונות הערב של אתמול ולא רצתה שדליה תצטרף אליה.
"אני יושבת כאן, בגן הבושם ונהנית מהאווירה הפסטורלית. עוד שתי דקות אני חוזרת
הביתה. אני רוצה סוף-סוף להתחיל את הכתיבה שלי".
היא, אכן רצתה לחזור הביתה, לסיפור שרחש במוחה אבל לא היצליחה להתנתק מהספסל.
ממעמקי הכיס עלה צלצול נוסף. חנה לא רצתה לענות. היא רצתה להנות מהשקט.
היא היציצה לכיס ופרצופו של אמנון חייך אליה בעיניים צוחקות. ביד רועדת היא שלפה
את הטלפון מהכיס ולחצה על "קבל".
"הי חנה"
"הי אמנון"
"מחר אני חוזר לצבא. רוצה להיפגש?"
"כן, בטח" ענתה. ופתאום נבהלה מההתלהבות שנשמעה בקולה. אמנון עלול להירתע
ולברוח. אבל הייתה לה הרגשה שזה לא יקרה והיא שמחה שנתנה לרגש הפנימי שלה
לצאת. היא לא רצתה לשחק משחקים.
הייתה שתיקה מעבר לקו, נשמע כחכוח גרון, ואמנון אמר: "אני שמח שאת שמחה. אבוא
היום בחמש, כרגיל". "מעולה".
חנה ניתקה עצמה מהספסל והלכה הביתה. כשפתחה את הדלת אפף אותה ריח התבשילים
שעמדו על הכיריים. "ריח גן עדן. אמא, מה את מבשלת?"
"מעדנים" אמרה אמא. "בואו לאכול".
חנה ונועה ואמא הסבו לשלחן לארוחת צהרים. אמא התבוננה בחנה, חנה התבוננה בנועה.
נועה הייתה עכשיו נערה בכתה ו'. בדיוק כמוה כשהגיעו לגליל. אך כה שונה ממנה.
נועה הייתה נערה שובבה, ספורטאית בנבחרת בית הספר. כל עולמה היה ספורט ותחרויות
וגם היום היה משחק כדורסל של כתות ו'. בית-ספר "אורנים" מול בית-ספר "מעלות".
"חנה, תבואי לעודד אותנו היום במשחק" ביקשה נועה. אבל חנה התחמקה. היא אמרה
שקבעה עם חברה והיבטיחה: "בפעם הבאה".
אמא הסתכלה מזווית העין ושאלה בלי קול: "חנה, מה את מבשלת?"
חנה קמה ונכנסה לחדרה.
עד השעה חמש יש לה עוד כמה שעות טובות. היא יכולה בזמן הזה להתחיל לכתוב את
הסיפור שלה. אבל הכתיבה והריכוז ממנה והלאה. חנה בהתה בתקרה. כמה טוב היה
לה אתמול בפגישה עם אמנון, חשבה. היום אני אספר לו על רצוני העז לכתוב, והוא, אולי,
יספר לי עוד חוויות מהצבא.
שמש הצהריים חדרה דרך החלון הגדול וצבעה את החדר בצבעים זוהרים וחנה החליטה
להתעשת ולקחת את העט ביד. היא היתחילה לכתוב: "עשר שנים תיכנן אבישי את
הבית שיבנה לו ולדנה. הוא כבר ידע בדיוק איפה הבית ימוקם, כמה חדרים יהיו בו, ובכלל
זה כמה חדרי ילדים, ואיך יראה המטבח, מרכז החיים שלהם. הוא לא חשב לרגע שהגרוע
מכל יקרה ולא יהיה לו עבור מי לבנות את הבית..."
חנה ידעה בדיוק איך יתפתח הסיפור, אבל ההרהורים היפריעו לה לכתוב. היא היניחה את
העט וחשבה על אמנון ועל הפגישה שלהם.
אבל הסיפור, מה יהיה עליו? הוא הרי לא ייכתב לבד. בשנה האחרונה היא לא כתבה והיו
לה תירוצים טובים. היום היא כבר פנויה, ושוב היא דוחה? מה יהיה על אבישי ודנה?
חנה הירגישה שמותחים אותה משני הכוונים. אבישי ודנה מותחים מצד אחד וההרהורים
והבהייה בתקרה מותחים מהצד השני.
בשעה חמש היא יצאה לפגוש את אמנון. גם הפעם הם פסעו לכוון הוואדי. הם הלכו בשתיקה
שהייתה קצת מעיקה, אבל כשהגיעו לסוכה שלהם והתישבו זה מול זו, הם היביטו זה על זו
וחייכו ולאט לאט נשבר הקרח.
אמנון לקח את ידה וחנה סיפרה: "אתה יודע, כל השנים בוער בי הרצון לכתוב סיפור אבל
תמיד היו לי עיכובים, תמיד היה איזה משהו שקרא לי. היום, סוף כל סוף, לקחתי את העט
ביד והתחלתי לכתוב". היא שמחה שהרצון שלה התחיל היום להתממש.
לאחר הפסקה קלה היא הוסיפה "אבל המחשבות גברו עלי, ולא הצלחתי להתקדם בסיפור"
"על מה חשבת?" שאל בקריצה "עלי?"
"חשבתי גם עליך. זכר הפגישה שלנו אתמול היציף אותי"
"אני מקווה שאני לא מהווה גורם מפריע לסופרת שבדרך" עקץ אותה בחביבות "כי אם כן אז
אני מסתלק".
"אתה לא מהווה גורם מפריע. יכול להיות שאתה אפילו מהווה דלק לרצון שלי לכתוב. אני
בטוחה שלא אפסיק, יש לי כבר בראש את כל העלילה".
אמנון היביט בה ואז הסיט את מבטו והסתכל למרחק. מרחוק נשמע צחוק עליז וחבורה של
חמישה נערים התקרבה אל הסוכה. כשראו אותם בסוכה הימשיכו הלאה בעליזות.
משב רוח רענן העיף כמה עלים על הספסל ופיזר את המתח הקל שהיה באוויר.
היה ברור לשניהם שהקליק שנוצר ביניהם הוא חיבור טוב.
הוא היתכופף, הרים עלה ירוק מהאדמה, נתן לה את העלה ואמר: "תשמרי
עליו עד שאחזור בעוד שבועיים"
"אני אשים את העלה על השולחן שלי ליד מחברת הכתיבה והוא ידרבן אותי לכתוב"
"אני רואה שאני גם מביא תועלת" אמר, ולאחר הפסקה קלה המשיך בקול קצת מהסס:
"גם לצבא אני מביא תועלת כי מחר אני אמור לקבל מחלקה של טירונים ולהיות המפקד
שלהם לשבועיים הבאים". הוא שתק והיביט לתוך עיניה. נדמה היה לה שהוא מחפש
שם משהו. אולי בטחון?
"מפקד זה תפקיד אחראי ואני סומכת עליך שתצליח. אני בטוחה שהטירונים שלך יעריכו
אותך". "והמפקדים שלי?" חוסר ביטחון נשמע בקולו.
"בטח שגם המפקדים שלך".
האם חוסר הביטחון קשור לאסון שקרה? חנה לא ידעה והיא גם לא רצתה לשאול. היא
הבינה שיש כאן נקודה רגישה והיא תחכה שהוא יהיה מוכן לספר לה.
"את יודעת, כשראיתי אותך עומדת עם השיער הוורוד ליד הבית הצהוב, נראית לי כמו פייה
טובה".
"אתה רוצה שאני אגשים לך משאלות?"
"כן"
"איזו משאלה אתה רוצה שאני אגשים לך?"
"תעשי שהשבועיים הבאים יעברו עלי בכיף. בלי בעיות עם החיילים שלי ובלי בעיות עם
המפקדים שלי"
"אבראכדברה, אני אחשוב עליך במשך השבועיים האלה רק דברים טובים וזה כבר ישפיע
לטובה"
"ותתגעגעי?" "אני חושבת שכן. אתה תתגעגע?" "מאד".
"נוכל לדבר בטלפון". "לא בטוח שנוכל לדבר אבל נוכל להתכתב."
פתאום אמנון קם ויצא מהסוכה. חנה לא בדיוק הבינה מה קרה ולאן הוא הלך
אבל היה לה טוב להיות קצת לבד, להסדיר את מחשבותיה ולהירגע. הדברים שנאמרו
ביניהם היו אינטימיים וריגשיים. היא הבינה שהקשר שלהם הולך ומתהדק.
אמנון חזר, מקפיץ כדור. "החברה שהיו כאן הישאירו את הכדור אז אני כידררתי קצת בחוץ"
הם ישבו זה מול זו, החזיקו ידיים, היסתכלו זה על זו והירגישו שהאוויר סביבם
מתמלא באנרגיות טובות.
"מחר אסע לצבא עם הבטחה שלך שתחשבי דברים טובים"
"כן, רק דברים טובים"
"וכשתשבי לכתוב ותיראי את העלה שנתתי לך תזכרי שאני קורע את התחת עם החיילים
שלי ומתגעגע"
"כשאני אראה את העלה שנתת לי אתגעגע ואחשוב עליך"
"רק דברים טובים" אמר.
"רק דברים טובים" אמרה.
הם התכוונו לקום וללכת אבל אמנון עדיין נשאר לשבת. הוא אמר: "הגעתי למסקנה
שמחשבות טובות מביאות דברים טובים, ומחשבות רעות מביאות דברים רעים".
"כלומר?"
"אם יוסי לא היה רואה שחורות כל הזמן, זה לא היה קורה".
חנה לא ידעה מה לאמר. היא רק הסתכלה עליו במבט שואל.
"האסון שקרה עם יוסי הוא בעצם נבואה שהגשימה את עצמה. זה לא היה צריך לקרות".
אמר ולא הוסיף. הוא קם, נתן לה יד והם חזרו הביתה בשתיקה.
היה ברור לשניהם שיש משהו שעוד חייב להיאמר.
למחרת אמנון נסע לצבא וחנה נשארה לחשוב מחשבות טובות ולהתגעגע.
כל לילה הם התכתבו. חנה סיפרה לאמנון שהיא מתקדמת יפה בסיפור, ואמנון סיפר
לה על החיילים שלו. בין השורות חנה הבינה שהעינין עם יוסי והאסון שקרה מעסיק אותו
מאד. היא לא ידעה איך להתמודד עם זה אבל בכל מקרה ידעה שתשמע את הסיפור
פנים אל פנים ולא בהתכתבות.
ביום חמישי אמנון היגיע. אחר הצהריים הם בילו ביחד בבית שלו, בבית שלה. בערב
הם יצאו לוואדי, לסוכה שלהם. בלי הרבה הכנות אמנון סיפר: "כשהיינו בקורס קצינים
היינו שלושה בחדר. יוסי, אריק ואני. אריק היה בחור מגבעתיים, מאובזר בכל האלמנטים
הדרושים, מגרביים איכותיות ועד רכב שאיתו היגיע לבסיס.
יוסי היה חיל בודד ממשפחה הרוסה שהיגיע בכוחות עצמו להישגים מצוינים. את התיכון
הוא סיים בצורה מעולה וגם בצבא הוא קיבל חייל מצטיין בטירונות. יוסי היה מאד אמביציוזי.
כל דבר שעשה היה חייב להיות פרפקט-מושלם. מה שהיה פחות ממושלם, היה גרוע.
אין אמצע. הייתה לו אימרה קבועה: 'החיים בזבל אבל אנחנו נהפוך את הזבל לזהב'.
אנחנו היינו חברים מאד טובים. עזרנו אחד לשני גם בלימודים העיוניים בקורס
וגם באימונים. דאגנו אחד לשני.
באחד הלילות יצאנו למסע ניווטים. היינו צוות של ארבעה חיילים. יוסי ואני, אריק וארז.
היינו צריכים לחזור לבסיס עד שש בבוקר. התחלנו טוב, אבל דווקא לקראת עלות השחר
התחלנו להתברבר. לי היה ברור שנצא מזה ונצליח למצוא חזרה את המסלול, אבל יוסי
נכנס לסרטים. הוא האשים את עצמו ואותי ואת כל העולם. הוא היה בטוח שלא נצא מזה
ואם כן, נגיע בצהרים. היגענו לבסיס בשש וחצי. זה, כמובן, איחור, אבל עדין במסגרת
איחור מותר. קיבלנו נזיפה ונירשם לנו הורדת ציון.
יוסי היה מבואס. הוא רצה לקבל חניך מצטיין בקורס קצינים והנזיפה הזאת חיסלה
את הסיכוי. הוא לקח את זה מאד קשה. כולם ראו שיש כאן הגזמה, יוסי מאבד את האיזון.
היצענו לו ללכת לקב"ן, לפרוק את מה שעל ליבו. הוא ביקש מהמפקד לראות קב"ן ונקבע
לו תור. יוסי לא היגיע לקב"ן. הקב"ן הלך לחפש אותו ומצא אותו ירוי בחדר."
את כל זה אמנון סיפר בשטף אחד, בלי הפסקה ואז הוא הליט את פניו בידיו.
חנה הייתה המומה. לא היו מילים בפיה. היא רק אמרה: "איזה אסון"
ואמנון המשיך: "הדבר הזה סיחרר את כל הבסיס, וביחוד אותנו, שהיינו יחד בצוות הניווטים.
אריק וארז הלכו למפקד והתחילו לצעוק עליו איזה תרגיל ניווט לא הגיוני הוא נתן לנו.
שטח קשה ומסוכן. הם זרקו את הקסדות ועזבו את הבסיס. נישארתי לבד מכל הצוות.
יוסי היה חבר טוב שלי. הוא היה בחור מעולה ואיכותי".
הם ישבו בסוכה, החזיקו ידיים ושתקו.
בשתיקה הזאת היה הרבה תוכן. היא הייתה שתיקה של השתתפות בחוויה מטלטלת.
לא היו מילים להיאמר. האסון שאמנון שיתף אותה בו היה חזק.
הם קמו, יצאו מהסוכה וטיילו לאורך הוואדי. הם עצרו באגם, הסתכלו על הברווזים
והימשיכו ללכת לאורך הוואדי עד שהגיעו לכביש. היה כבר חצות. הם חזרו הביתה, כל אחד
לביתו. חנה התישבה לשולחן שלה, הסתכלה על העלה שלה, לקחה את העט ביד והמשיכה
לכתוב את הסיפור שלה. הסיפור קיבל תפנית חדה לכוון של הסיפור של יוסי.
שלש אחיות
א.
פעמון הדלת צלצל ושלושה סבלים גוצים וחסונים נכנסו לבית משפחת זיו.
הם היסתכלו כה וכה, החליפו ביניהם כמה מילים והיתחילו במלאכה.
פרקו את הרהיטים והורידו אותם למשאית שחנתה ברחוב, מתחת למרפסת הסלון.
היום הם עוזבים את הדירה ביפו ועוברים למושב בגליל.
ההורים היו עסוקים בארגון כל כלי הבית בארגזים ובהשגחה על הסבלים וחנה ושתי
אחיותיה הסתובבו בדירה שהלכה והתרוקנה לאט לאט מחפציה עד שנשארה ערומה.
חנה הייתה כסהרורית בין חדרי הבית. היא עברה מחדר הילדים לסלון וחזרה לחדר הילדים
ושוב לסלון, והירגישה קטנה בתוך החלל.
היא היביטה כמהופנטת בכל ההתרחשות סביבה ולבה נמלא התרגשות וגעגוע. היא התישבה על
הרצפה בחדר הילדים הריק, במלבן שהתהווה לאחר שפינו משם את המיטה שלה.
המיטה שקיבלה אותה בזרועות פתוחות אל בין הסדינים כל לילה בכל עשר שנותיה.
היא נפרדה מהתקרה הגבוהה, מהרצפה הצבעונית המרוצפת באריחים יפואיים יפהפיים,
ומהקירות הענקיים המעוטרים בדוגמת שבלונה בצבע כסף על רקע לבן.
היא נפרדה גם מקרני השמש שנכנסו דרך המרפסת הקטנה שהשקיפה לחצר האחורית.
החדר הריק והחלל הגדול הישרו עליה הוד ופחד ורגשי כבוד. כאן היא נולדה,
מכאן יצאה לגן הילדים ולבית הספר. כאן היא שיחקה עם חברותיה שלומית, רחל וריקה.
כאן, ביפו, עברו עליה עשר שנות ילדות מאושרות. ילדות של שדות ופרחים,
ילדות של שירים וריקודים, ילדות של קלאס ומחבואים.
והיום, בחופש הגדול שבין כתה ה' לכתה ו' הם עוברים דירה.
הם עוזבים את הבית הערבי הקטן ביפו ועוברים לבית חדש ורחב ידיים בגליל.
חנה קיוותה ששם בגליל, החברים החדשים בכתה יאהבו אותה ולא יגידו עליה שהיא
חולמנית ומרחפת. שם בגליל היא תפתח דף חדש. היא היבטיחה לעצמה שהיא תשתדל
לשים לב יותר לבגדים שלה ותשתדל לקחת חלק רב יותר בפעילויות הכיתתיות.
לפני שבועיים, כשארגנה את הילקוט ואת כל דברי בית הספר לקראת המעבר לדירה
החדשה היא אמרה לאמא: "אני פוחדת מהילדים החדשים" ואמא ענתה: "חנה'לה, אל תדאגי,
משנה מקום משנה מזל. לאחר שהילדים בבית הספר החדש יכירו אותך ויראו איזו ילדה
מדהימה את, הם יאהבו אותך ויקבלו אותך בשמחה לחברתם."
גם אסתי, אחותה הגדולה והיפה, שכבר נכנסת לתיכון, לכתה י', עודדה אותה ואמרה לה:
"את תראי שהכל יהיה שם יותר טוב".
וחנה אמרה לעצמה: "הלוואי שאהיה כמו אסתי המסודרת והמאורגנת, שלא מאבדת
דברים, שמתלבשת כמו דוגמנית, שתמיד מוקפת בחברות והציונים שלה מעולים".
חנה חשבה גם על נועה הקטנטונת. נועה תתחיל בבית הספר החדש את כתה א'
"אני בטוחה שנועה תקסים את לב כולם. השמחה שהיא מפזרת סביבה
יחד עם אבקת קסם של מתיקות מפילה את כולם שדודים לרגליה" חשבה.
ורק היא, חנה, ילדה קצת מוזרה, אוהבת פרחים ושדות ומרחבים ולא מסתדרת בכתה
הרעשנית עם הילדים השובבים ועם שיעורי הבית.
שלש האחיות וההורים נכנסו לרכב המשפחתי ונסעו אחרי המשאית כל הדרך עד הגליל.
המשאית נכנסה בשער המושב והרכב שלהם מיד אחריה.
קבוצת ילדים מהמושב יצאה לקראתם וקיבלה את פניהם בשמחה.
דלת הכניסה לבית הייתה מקושטת בפרחים ושלט בריסטול נתלה על הגדר:
"ברוכים הבאים".
שלש הבנות יצאו מהאוטו ורצו לכוון הבית. בית גדול וריק קיבל את פניהן.
אסתי נכנסה לאחד החדרים והיכריזה – "זה שלי".
נועה הקטנה עמדה באמצע הסלון ובכתה. חנה הירגישה שהיא הולכת לאיבוד בין
החדרים בבית הגדול. היא יצאה אל ההורים שעוד היתעכבו בחוץ עם הסבלים והנהג,
וחיכתה לידם בסבלנות עד שסיימו את העניינים ואז נכנסו לבית. כל הרהיטים והארגזים
הוכנסו פנימה והמשאית עזבה.
בני משפחת זיו עמדו בסלון ביתם החדש והסתכלו אלה על אלה בהתרגשות.
"בואו נחלק את החדרים" הציע אבא.
חנה קיבלה את החדר עם החלון הגדול המשקיף על הרי נפתלי. אסתי בחרה בחדר הגדול
שחלונו פונה לעמק החולה ונועל'ה קיבלה את החדר עם החלון הצפוני שבימים של ראות
טובה אפשר לראות ממנו את החרמון.
כל החופש הגדול הבנות היו עסוקות בסידור החדרים החדשים. את הרהיטים הם העבירו
מהדירה הישנה ביפו וכל ילדה קיבלה מההורים פריט ריהוט אחד חדש. אסתי קיבלה ארון
בגדים גדול, חנה קיבלה ספרית עץ יפה, ולנועל'ה קנו שולחן כתיבה חדש לכבוד עלייתה
לכתה א'.
בית ספר "אורנים" היה בית ספר אזורי שפתח את זרועותיו וקיבל את כל הילדים בחום
ובתשומת לב. גם בנות משפחת זיו השתלבו יפה בכיתותיהן.
אסתי נכנסה לכתה י'. כשסיימה את התיכון כאחת המצטיינות והשתחררה מצה"ל היא
נרשמה לחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה.
נועה, גם היא, עלתה ופרחה בכתתה. לחנה היו קצת קשיים בהשתלבות החברתית. היא לא
הירגישה נוח בקבוצה הגדולה והתוססת, אבל תמיד מצאה פתרון עם חברה אחת או שתיים.
והשנים עברו.
ב.
חנה סיימה את בחינת הבגרות האחרונה ואנחת רווחה נתמלטה מפיה.
שבע שנות לימוד בבית ספר "אורנים" היסתיימו זה עתה.
במבט לאחור היא יכולה להגיד שהדרך הייתה ארוכה ורצופת מכשולים, אך חנה
היגיעה לקו הסיום בהרגשת ניצחון.
האתגרים שניצבו בפניה, גם החברתיים וגם הלימודיים, לא היו קלים, אך היא יכלה להם.
היו לה חברים וגם הציונים שלה היו טובים. היגיע הזמן לעשות את הצעד, ולממש את
החלום שהיא חלמה עליו כל השנים. כל זמן שהיו לה מחויבויות של בית-ספר, של תנועת
נוער, היא דחתה את המימוש, עכשיו היא הירגישה שהיא מוכנה למשימה. היא יכולה
להתחיל לכתוב את הסיפור שרקמה במחשבותיה.
אבל ביום הזה, ביום האחרון ללימודים, היא רוצה לכייף ולבלות.
בבוקר היא תיכננה עם חברתה דליה לנסוע אחר הצהרים לראש-פינה, להסתובב
בגלריות ולהנות מסיום בית הספר ומהחופש.
עכשיו היא שמה פעמיה למספרה של טוני, שהייתה במרחק שני רחובות משם.
כשפנתה ימינה לרחוב אלימלך, הרחוב המוליך למספרה, צדו עיניה, מעבר לגדר של הבית
הצהוב, חבילה ארוזה מונחת, כאילו מישהו שכח אותה, או היניח אותה ומתכוון לבוא לקחת
מאוחר יותר. היא הימשיכה בדרכה והיגיעה למספרה. "טוני, תספר אותי קארה ותצבע לי את
השיער לוורוד". "או, חנה, יפה. יתאים לך מאד וורוד". כך טוני.
חנה התישבה על כיסא הספרים ולאחר שעתיים של טיפול מסור שכלל צבע, חפיפה,
תספורת ופן, היא הסתכלה במראה וראתה ראש וורוד בתספורת קארה. היא הייתה מרוצה.
בדרכה הביתה ראתה שהחבילה שהייתה מונחת מעבר לגדר של הבית הצהוב עדין נמצאת
שם. היא התקרבה וראתה שכתובת רשומה על החבילה. רחוב היסמין 3.
חנה לא היכירה את משפחת ירקוני שגרה ברחוב היסמין 3, אבל הטלפון שלהם היה באנשי
הקשר שלה ולאחר התלבטות קצרה החליטה להתקשר. קול חביב מהצד השני אמר: "כן".
"שלום, משפחת ירקוני? מצאתי חבילה שממוענת אליכם. רוצים לבוא לקחת?"
"כן, בהחלט, תודה. היכן?"
"ברחוב אלימלך 15, בבית הצהוב".
"תסכימי לחכות? בתוך דקה אני מגיע".
חנה עמדה שם עם הראש הוורוד והילקוט על הגב ומעבר לפינה היגיח בחור.
היא ראתה אותו כמה פעמים במכולת של אבנר, אבל אף פעם לא החליפה איתו מילה.
הבחור התקרב, היסתכל עליה ואמר: "סוף-סוף אנחנו נפגשים פנים אל פנים" והושיט לה
את ידו "אמנון", "חנה" היא השיבה. "תודה על שלא התעלמת. זוהי חבילת ספרים שנשלחה
לאבי והוא הביא אותה מהדואר. החבילה הייתה כבדה אז הוא היניח אותה כאן וכשהיגיע
הביתה שכח ממנה לגמרי. רק אחרי שצלצלת, הוא ניזכר שהשאיר שם את החבילה"
"כן, ראיתי אותה כשעברתי כאן בדרך למספרה וכשחזרתי, כעבור שעתיים, היא עדיין
הייתה כאן".
"כשראיתי אותך אצל אבנר, היה לך שיער ארוך ושחור. עכשיו את עם קצר וורוד –
עשית מהפך".
"היום סיימתי את בחינת הבגרות האחרונה שלי, והחלטתי שהיגיע הזמן לשינוי".
"יפה לך. גם אני סיימתי היום משהו" אמר בביישנות מסוימת.
"מה סיימת?" "סיימתי קורס קצינים". "איזה יופי, איחולי" חנה חייכה.
"תירצי לחגוג את הסיומים שלנו?"
"היום קבעתי עם דליה ליסוע לראש פינה. אפשר מחר".
אמנון וחנה החליפו מספרי טלפון.
מצוידת במספר הטלפון בכיסה, נסערת ומרוגשת, פנתה להמשיך לביתה. מחר היא תיפגש
עם אמנון, ולראשונה היא תצא לבדה לבלות עם בחור.
היא פתחה את דלת הבית ואסתי, שעמדה במטבח וטיגנה חביתה, פתחה זוג עיניים.
"איזה ראש וורוד, חנה. מה קרה?"
"לא קרה. החלטתי וזהו". חנה ראתה שאסתי מעקמת את האף אבל לא היה איכפת לה.
היא קצת התפלאה על עצמה. כל השנים היה חשוב לה מאד מוצא פיה של אחותה
הגדולה, אסתי, הסטודנטית היפה לפסיכולוגיה. עכשיו היא הירגישה שהיא קפצה מדרגה.
פתאום חשוב לה איך היא מרגישה עם עצמה יותר מאשר מה אומרת אחותה.
חנה נכנסה לחדרה, החליפה את הג'ינס בשמלה הפירחונית שקנתה בבזאר במושב, ויצאה
לפגוש את דליה בתחנת האוטובוס. כעבור שעה הן היגיעו לראש פינה.
הן טיילו בין הבתים הישנים, בחצרות ובגלריות. היה אחר צהרים נחמד, אבל מחשבותיה
של חנה היו במקום אחר. דליה, לעומתה, נהנתה מהגיחה הקצרה לעיירה.
"איזו אווירה פסטורלית, אין על ראש פינה" התמוגגה.
הן ביקרו ב"מצפה נימרוד", שמעו את הסיפור של נימרוד מפי אבא של נימרוד, ואחר-כך
היתיישבו לאכול. לקראת ערב חזרו הבייתה.
למחרת, בשעות הצהריים הטלפון צלצל. "הי חנה", "הי אמנון". "איך היה בראש פינה?"
"היה נחמד, טיילנו במושבה, נכנסנו לגלריות ואחר כך ישבנו בפיצריה וחגגנו את סיום
בית הספר". "כן. יש לי שלושה ימי חופש מהצבא ויום אחד כבר עבר. אז, אם תרצי,
נוכל להיפגש היום אחר הצהריים". "בשמחה, איפה?" "אני אבוא אליך ונלך לוואדי"
"או קיי". "בחמש אני אצלך". "או קיי".
חנה ואמנון יצאו לכוון הוואדי. הוואדי שבקצה המושב, במורד הגבעה, היה שביל הליכה
מטופח ונעים. באמצעו היה אגם גדול שבו שטו ברווזים, ולכל אורכו היו פזורים ספסלים.
בכמה נקודות חמד היו סוכות מוצלות ופינות ישיבה.
חנה ואמנון התמקמו באחת הסוכות. רגע של שתיקה ומבט, קירב ביניהם, ואמנון אמר:
"יפה לך וורוד".
"כן, זה לא רק צבע, זו אמירה". אמנון ליכסן מבט שואל.
"כל השנים הייתי ילדה טובה. מאד היה חשוב לי מה אומרים, ביחוד מה אומרת אחותי
אסתי. היום, כשהנחתי את העט בסיום המבחן האחרון הבנתי שזהו, סיימתי פרק בחיים
ובא לי קצת להשתגע. בלי חשבון לאף אחד. ובהחלטה ספונטנית, הלכתי לטוני הספר
וביקשתי ראש וורוד".
אמנון היקשיב קשב רב. הוא זכר את הילדה עם הקוקו שראה במכולת. הוא זכר שראה
אותה פעמים רבות גם בשדה מאחורי הבית שלו קוטפת חמציצים ומפזרת את שערות
הסבא של הסביונים. הוא ראה אותה גם יושבת על הסלע וקוראת ספר. ועתה, ישבה לפניו
נערה בשיא תפארתה. בוגרת ומודעת לעצמה. הוא אהב את מה שראה.
גם אמנון עבר תהליך. אמנון נכנס לצבא כנער ביישן וחרד והיום, לאחר שנתיים של אימונים
וקורסים, ולאחר אסון אחד גדול, הוא הפך לבחור.
האם חנה היכירה אותו כנער? הוא לא היה בטוח אבל הוא רצה שחנה תכיר אותו כבחור.
"כל הכבוד על האומץ. אצלינו בצבא אני לא יכול לעשות מה שבא לי. יש משמעת ויש
עונשים. בקורס הקצינים שסיימתי עכשיו הידיחו שני חיילים כי הם היתחצפו למפקד,
היביעו זילזול בתרגיל שעשינו, זרקו את הקסדות שלהם ועזבו את הבסיס"
"עד כדי כך חמור?" "כן. קדם למעשה הזה אסון עם אחד החיילים, אבל לא בא לי להיכנס
לזה עכשיו. אספר לך על כך בפעם הבאה".
סיפור האסון היה מסקרן ואפילו מפחיד, אבל חנה כאילו לא שמעה.
רק משפט אחד הידהד באוזניה: 'אספר לך על כך בפעם הבאה'. המשפט היה לה כחמצן
לנשמה וכזרם דם לגוף. היא תיפגש איתו שוב. החששות היתחילו להתפוגג.
הם ישבו בסוכה, התענגו על מזג האוויר הנפלא ועל הפריחה הנהדרת, והערב שירד
עטף אותם ברוך, וינק מהם את כל המתח.
חנה סיפרה לאמנון על חוויות שבע שנות הלימוד ב"אורנים". על הבריחות שלה לשדות
ועל חבורת הילדים שביניהם היא הירגישה את עצמה קצת שונה, לא כל כך שייכת.
אמנון סיפר לחנה על חוויות מהצבא והישתדל להתחמק מסיפורים קשים. חנה הרגישה
שהוא לא לגמרי גלוי. היא הבינה שאמנון מסתיר משהו והיא היקשיבה.
אמנון הירגיש שהסיפורים שלו נספגים בתוכה ומוצאים מנוחה.
הזמן טס, ולקראת חצות הם קמו וחזרו הביתה.
ג.
קרני השמש שחדרו לחדרה דרך החלון הגדול הדרומי שהשקיף להרי נפתלי, העירו את
חנה משינה עמוקה. זכר הערב של אתמול היה כצפיחית בדבש.
היום היא תתחיל לכתוב את הסיפור שהשתוקקה לספר. היא כבר לא מחויבת לבית-ספר
ועדיין לא מחויבת לצבא. יש לה יום חופשי.
ממרחק היא שמעה קולות. היא פתחה את דלת הבית והלכה לכוון הקולות. מכוון הוואדי
עלתה להקת ברווזים, התמקמה בגינת הבושם – הפארק של המושב, וקרקרה
במלוא גרון. חנה התיישבה על אחד הספסלים בפארק והתבוננה בחבורה העליזה.
היא הייתה רגועה. השמש ליטפה את פניה, העיניים בלעו את הירוק שמסביב,
היא נשמה את האוויר במלוא ריאותיה. הטבע הקסים אותה והידביק אותה לספסל.
"המחברת והעט מחכים לך בחדר" זמזם קול פנימי בראשה.
"הסיפור לא יברח, אתחיל אחר הצהריים" ענתה לו.
הטלפון בכיס צלצל ודליה נראתה על המסך. "הי חנוש, מה עושה?" חנה רצתה לשבת
לבד עם מחשבותיה ועם זיכרונות הערב של אתמול ולא רצתה שדליה תצטרף אליה.
"אני יושבת כאן, בגן הבושם ונהנית מהאווירה הפסטורלית. עוד שתי דקות אני חוזרת
הביתה. אני רוצה סוף-סוף להתחיל את הכתיבה שלי".
היא, אכן רצתה לחזור הביתה, לסיפור שרחש במוחה אבל לא היצליחה להתנתק מהספסל.
ממעמקי הכיס עלה צלצול נוסף. חנה לא רצתה לענות. היא רצתה להנות מהשקט.
היא היציצה לכיס ופרצופו של אמנון חייך אליה בעיניים צוחקות. ביד רועדת היא שלפה
את הטלפון מהכיס ולחצה על "קבל".
"הי חנה"
"הי אמנון"
"מחר אני חוזר לצבא. רוצה להיפגש?"
"כן, בטח" ענתה. ופתאום נבהלה מההתלהבות שנשמעה בקולה. אמנון עלול להירתע
ולברוח. אבל הייתה לה הרגשה שזה לא יקרה והיא שמחה שנתנה לרגש הפנימי שלה
לצאת. היא לא רצתה לשחק משחקים.
הייתה שתיקה מעבר לקו, נשמע כחכוח גרון, ואמנון אמר: "אני שמח שאת שמחה. אבוא
היום בחמש, כרגיל". "מעולה".
חנה ניתקה עצמה מהספסל והלכה הביתה. כשפתחה את הדלת אפף אותה ריח התבשילים
שעמדו על הכיריים. "ריח גן עדן. אמא, מה את מבשלת?"
"מעדנים" אמרה אמא. "בואו לאכול".
חנה ונועה ואמא הסבו לשלחן לארוחת צהרים. אמא התבוננה בחנה, חנה התבוננה בנועה.
נועה הייתה עכשיו נערה בכתה ו'. בדיוק כמוה כשהגיעו לגליל. אך כה שונה ממנה.
נועה הייתה נערה שובבה, ספורטאית בנבחרת בית הספר. כל עולמה היה ספורט ותחרויות
וגם היום היה משחק כדורסל של כתות ו'. בית-ספר "אורנים" מול בית-ספר "מעלות".
"חנה, תבואי לעודד אותנו היום במשחק" ביקשה נועה. אבל חנה התחמקה. היא אמרה
שקבעה עם חברה והיבטיחה: "בפעם הבאה".
אמא הסתכלה מזווית העין ושאלה בלי קול: "חנה, מה את מבשלת?"
חנה קמה ונכנסה לחדרה.
עד השעה חמש יש לה עוד כמה שעות טובות. היא יכולה בזמן הזה להתחיל לכתוב את
הסיפור שלה. אבל הכתיבה והריכוז ממנה והלאה. חנה בהתה בתקרה. כמה טוב היה
לה אתמול בפגישה עם אמנון, חשבה. היום אני אספר לו על רצוני העז לכתוב, והוא, אולי,
יספר לי עוד חוויות מהצבא.
שמש הצהריים חדרה דרך החלון הגדול וצבעה את החדר בצבעים זוהרים וחנה החליטה
להתעשת ולקחת את העט ביד. היא היתחילה לכתוב: "עשר שנים תיכנן אבישי את
הבית שיבנה לו ולדנה. הוא כבר ידע בדיוק איפה הבית ימוקם, כמה חדרים יהיו בו, ובכלל
זה כמה חדרי ילדים, ואיך יראה המטבח, מרכז החיים שלהם. הוא לא חשב לרגע שהגרוע
מכל יקרה ולא יהיה לו עבור מי לבנות את הבית..."
חנה ידעה בדיוק איך יתפתח הסיפור, אבל ההרהורים היפריעו לה לכתוב. היא היניחה את
העט וחשבה על אמנון ועל הפגישה שלהם.
אבל הסיפור, מה יהיה עליו? הוא הרי לא ייכתב לבד. בשנה האחרונה היא לא כתבה והיו
לה תירוצים טובים. היום היא כבר פנויה, ושוב היא דוחה? מה יהיה על אבישי ודנה?
חנה הירגישה שמותחים אותה משני הכוונים. אבישי ודנה מותחים מצד אחד וההרהורים
והבהייה בתקרה מותחים מהצד השני.
בשעה חמש היא יצאה לפגוש את אמנון. גם הפעם הם פסעו לכוון הוואדי. הם הלכו בשתיקה
שהייתה קצת מעיקה, אבל כשהגיעו לסוכה שלהם והתישבו זה מול זו, הם היביטו זה על זו
וחייכו ולאט לאט נשבר הקרח.
אמנון לקח את ידה וחנה סיפרה: "אתה יודע, כל השנים בוער בי הרצון לכתוב סיפור אבל
תמיד היו לי עיכובים, תמיד היה איזה משהו שקרא לי. היום, סוף כל סוף, לקחתי את העט
ביד והתחלתי לכתוב". היא שמחה שהרצון שלה התחיל היום להתממש.
לאחר הפסקה קלה היא הוסיפה "אבל המחשבות גברו עלי, ולא הצלחתי להתקדם בסיפור"
"על מה חשבת?" שאל בקריצה "עלי?"
"חשבתי גם עליך. זכר הפגישה שלנו אתמול היציף אותי"
"אני מקווה שאני לא מהווה גורם מפריע לסופרת שבדרך" עקץ אותה בחביבות "כי אם כן אז
אני מסתלק".
"אתה לא מהווה גורם מפריע. יכול להיות שאתה אפילו מהווה דלק לרצון שלי לכתוב. אני
בטוחה שלא אפסיק, יש לי כבר בראש את כל העלילה".
אמנון היביט בה ואז הסיט את מבטו והסתכל למרחק. מרחוק נשמע צחוק עליז וחבורה של
חמישה נערים התקרבה אל הסוכה. כשראו אותם בסוכה הימשיכו הלאה בעליזות.
משב רוח רענן העיף כמה עלים על הספסל ופיזר את המתח הקל שהיה באוויר.
היה ברור לשניהם שהקליק שנוצר ביניהם הוא חיבור טוב.
הוא היתכופף, הרים עלה ירוק מהאדמה, נתן לה את העלה ואמר: "תשמרי
עליו עד שאחזור בעוד שבועיים"
"אני אשים את העלה על השולחן שלי ליד מחברת הכתיבה והוא ידרבן אותי לכתוב"
"אני רואה שאני גם מביא תועלת" אמר, ולאחר הפסקה קלה המשיך בקול קצת מהסס:
"גם לצבא אני מביא תועלת כי מחר אני אמור לקבל מחלקה של טירונים ולהיות המפקד
שלהם לשבועיים הבאים". הוא שתק והיביט לתוך עיניה. נדמה היה לה שהוא מחפש
שם משהו. אולי בטחון?
"מפקד זה תפקיד אחראי ואני סומכת עליך שתצליח. אני בטוחה שהטירונים שלך יעריכו
אותך". "והמפקדים שלי?" חוסר ביטחון נשמע בקולו.
"בטח שגם המפקדים שלך".
האם חוסר הביטחון קשור לאסון שקרה? חנה לא ידעה והיא גם לא רצתה לשאול. היא
הבינה שיש כאן נקודה רגישה והיא תחכה שהוא יהיה מוכן לספר לה.
"את יודעת, כשראיתי אותך עומדת עם השיער הוורוד ליד הבית הצהוב, נראית לי כמו פייה
טובה".
"אתה רוצה שאני אגשים לך משאלות?"
"כן"
"איזו משאלה אתה רוצה שאני אגשים לך?"
"תעשי שהשבועיים הבאים יעברו עלי בכיף. בלי בעיות עם החיילים שלי ובלי בעיות עם
המפקדים שלי"
"אבראכדברה, אני אחשוב עליך במשך השבועיים האלה רק דברים טובים וזה כבר ישפיע
לטובה"
"ותתגעגעי?" "אני חושבת שכן. אתה תתגעגע?" "מאד".
"נוכל לדבר בטלפון". "לא בטוח שנוכל לדבר אבל נוכל להתכתב."
פתאום אמנון קם ויצא מהסוכה. חנה לא בדיוק הבינה מה קרה ולאן הוא הלך
אבל היה לה טוב להיות קצת לבד, להסדיר את מחשבותיה ולהירגע. הדברים שנאמרו
ביניהם היו אינטימיים וריגשיים. היא הבינה שהקשר שלהם הולך ומתהדק.
אמנון חזר, מקפיץ כדור. "החברה שהיו כאן הישאירו את הכדור אז אני כידררתי קצת בחוץ"
הם ישבו זה מול זו, החזיקו ידיים, היסתכלו זה על זו והירגישו שהאוויר סביבם
מתמלא באנרגיות טובות.
"מחר אסע לצבא עם הבטחה שלך שתחשבי דברים טובים"
"כן, רק דברים טובים"
"וכשתשבי לכתוב ותיראי את העלה שנתתי לך תזכרי שאני קורע את התחת עם החיילים
שלי ומתגעגע"
"כשאני אראה את העלה שנתת לי אתגעגע ואחשוב עליך"
"רק דברים טובים" אמר.
"רק דברים טובים" אמרה.
הם התכוונו לקום וללכת אבל אמנון עדיין נשאר לשבת. הוא אמר: "הגעתי למסקנה
שמחשבות טובות מביאות דברים טובים, ומחשבות רעות מביאות דברים רעים".
"כלומר?"
"אם יוסי לא היה רואה שחורות כל הזמן, זה לא היה קורה".
חנה לא ידעה מה לאמר. היא רק הסתכלה עליו במבט שואל.
"האסון שקרה עם יוסי הוא בעצם נבואה שהגשימה את עצמה. זה לא היה צריך לקרות".
אמר ולא הוסיף. הוא קם, נתן לה יד והם חזרו הביתה בשתיקה.
היה ברור לשניהם שיש משהו שעוד חייב להיאמר.
למחרת אמנון נסע לצבא וחנה נשארה לחשוב מחשבות טובות ולהתגעגע.
כל לילה הם התכתבו. חנה סיפרה לאמנון שהיא מתקדמת יפה בסיפור, ואמנון סיפר
לה על החיילים שלו. בין השורות חנה הבינה שהעינין עם יוסי והאסון שקרה מעסיק אותו
מאד. היא לא ידעה איך להתמודד עם זה אבל בכל מקרה ידעה שתשמע את הסיפור
פנים אל פנים ולא בהתכתבות.
ביום חמישי אמנון היגיע. אחר הצהריים הם בילו ביחד בבית שלו, בבית שלה. בערב
הם יצאו לוואדי, לסוכה שלהם. בלי הרבה הכנות אמנון סיפר: "כשהיינו בקורס קצינים
היינו שלושה בחדר. יוסי, אריק ואני. אריק היה בחור מגבעתיים, מאובזר בכל האלמנטים
הדרושים, מגרביים איכותיות ועד רכב שאיתו היגיע לבסיס.
יוסי היה חיל בודד ממשפחה הרוסה שהיגיע בכוחות עצמו להישגים מצוינים. את התיכון
הוא סיים בצורה מעולה וגם בצבא הוא קיבל חייל מצטיין בטירונות. יוסי היה מאד אמביציוזי.
כל דבר שעשה היה חייב להיות פרפקט-מושלם. מה שהיה פחות ממושלם, היה גרוע.
אין אמצע. הייתה לו אימרה קבועה: 'החיים בזבל אבל אנחנו נהפוך את הזבל לזהב'.
אנחנו היינו חברים מאד טובים. עזרנו אחד לשני גם בלימודים העיוניים בקורס
וגם באימונים. דאגנו אחד לשני.
באחד הלילות יצאנו למסע ניווטים. היינו צוות של ארבעה חיילים. יוסי ואני, אריק וארז.
היינו צריכים לחזור לבסיס עד שש בבוקר. התחלנו טוב, אבל דווקא לקראת עלות השחר
התחלנו להתברבר. לי היה ברור שנצא מזה ונצליח למצוא חזרה את המסלול, אבל יוסי
נכנס לסרטים. הוא האשים את עצמו ואותי ואת כל העולם. הוא היה בטוח שלא נצא מזה
ואם כן, נגיע בצהרים. היגענו לבסיס בשש וחצי. זה, כמובן, איחור, אבל עדין במסגרת
איחור מותר. קיבלנו נזיפה ונירשם לנו הורדת ציון.
יוסי היה מבואס. הוא רצה לקבל חניך מצטיין בקורס קצינים והנזיפה הזאת חיסלה
את הסיכוי. הוא לקח את זה מאד קשה. כולם ראו שיש כאן הגזמה, יוסי מאבד את האיזון.
היצענו לו ללכת לקב"ן, לפרוק את מה שעל ליבו. הוא ביקש מהמפקד לראות קב"ן ונקבע
לו תור. יוסי לא היגיע לקב"ן. הקב"ן הלך לחפש אותו ומצא אותו ירוי בחדר."
את כל זה אמנון סיפר בשטף אחד, בלי הפסקה ואז הוא הליט את פניו בידיו.
חנה הייתה המומה. לא היו מילים בפיה. היא רק אמרה: "איזה אסון"
ואמנון המשיך: "הדבר הזה סיחרר את כל הבסיס, וביחוד אותנו, שהיינו יחד בצוות הניווטים.
אריק וארז הלכו למפקד והתחילו לצעוק עליו איזה תרגיל ניווט לא הגיוני הוא נתן לנו.
שטח קשה ומסוכן. הם זרקו את הקסדות ועזבו את הבסיס. נישארתי לבד מכל הצוות.
יוסי היה חבר טוב שלי. הוא היה בחור מעולה ואיכותי".
הם ישבו בסוכה, החזיקו ידיים ושתקו.
בשתיקה הזאת היה הרבה תוכן. היא הייתה שתיקה של השתתפות בחוויה מטלטלת.
לא היו מילים להיאמר. האסון שאמנון שיתף אותה בו היה חזק.
הם קמו, יצאו מהסוכה וטיילו לאורך הוואדי. הם עצרו באגם, הסתכלו על הברווזים
והימשיכו ללכת לאורך הוואדי עד שהגיעו לכביש. היה כבר חצות. הם חזרו הביתה, כל אחד
לביתו. חנה התישבה לשולחן שלה, הסתכלה על העלה שלה, לקחה את העט ביד והמשיכה
לכתוב את הסיפור שלה. הסיפור קיבל תפנית חדה לכוון של הסיפור של יוסי.