חידוש לטקסט שכתבתי לפני מספר שנים, משום מה אני כל הזמן חוזרת אליו (:
טריגר - טקסט אפל, מכיל אובדנות ואונס.
"היא קצת אבודה, הייתה לה ילדות די קשה, אתם מבינים?" אמא שלי אמרה.
ובקיצור,
נולדתי לדבר הזה שאני לא יודעת אם אפשר לקרוא לו משפחה.
אבא שלי מכור לסמים ואמא שלי אלכוהוליסטית מאז ומתמיד,
אחותי הגדולה פותחת את הרגליים בשביל כסף,
ואני? אני הכי דפוקה,
כי אני חותכת.
נולדתי בשביעי במאי בשנת 1995,
ההורים שלי היו כל כך מסטולים שהם החליטו לקרוא לי סטאר,
הם האמינו שאתבגר אהיה כוכבת גדולה.
בגיל שמונה הם שלחו אותי לחבר של אבא, הוא היה החצי השני שלו,
הוא היה סוכן, תמיד מחפש ומרחרח אחר הטאלנט הבא.
ובכן, הוא רחרח אותי כהוגן.
כשהייתי מגיעה הוא היה מפעיל את המצלמה המאובקת שלו בחדר,
מאפר אותי בכבדות ואונס אותי.
וכשהיה מסיים וממהר לכבות את המצלמה,
אני הייתי נשארת על הרצפה.
אחר כך הוא היה חוזר ומספר לי על החיים הדפוקים שלו, על הסמים שהוא לוקח ועל האישה שברחה,
הוא לקח הרואין ישר לוריד והשתמש בפטריות הזיה,
זה עזר לו לדמיין שאני אותה אישה.
וכשהיה חוטף קריז? הוא היה תופס אותי מהגרון ולוחץ,
בהתחלה נלחמתי,
אחר כך הפסקתי,
בשלב מסוים אולי מתתי.
בגיל עשר הרגשתי כמו בת עשרים,
טיפלתי בהורים שלי כשהם לא ידעו מעצורים,
ואחותי הגדולה, מרוב רעב, יצאה לרחוב לחפש אנשים שיתנו לה קצת כסף.
בגיל חמש עשרה היא התחילה להביא לקוחות הביתה,
בזמן הזה אני ניגבתי את הקיא של אבא או שאספתי את כל הבקבוקים השבורים מהרצפה.
אמא ואבא ישבו בסלון עם חיוכים מרוחים, חצי ערומים, מדברים על ימים ישנים.
כשהיו מסיימים עם אחותי זה היה לרוב באמצע הלילה,
היא לא נתנה לי להיכנס אף פעם.
אז ישבתי מחוץ לדלת שלה לילות שלמים,
שמעתי אותה נחנקת מדמעות,
זמזמתי לה שירים מפעם שהיא אוהבת,
ובכיתי איתה בדממה.
בגיל שתיים עשרה נתנו לי לעשן סיגריה בפעם ראשונה,
שאפתי אותה לתוך הריאות ואחרי זה התחלתי להשתעל כמו טיפשה.
בגיל שלוש עשרה התחלתי לשתות אלכוהול כל הזמן,
זה גרם לי לצחוק על עצמי ועל אחרים,
ולראשונה בחיים הבנתי למה אמא שלי מכורה.
בגיל ארבע עשרה אבא שלי פוטר מהעבודה,
אמא שלי האשימה אותו שזאת אשמתו שככה נראית המשפחה.
הוא נתן לה סטירה.
ואחותי, אחותי כבר התרגלה לעבודה החדשה שלה,
היא חסכה לעצמה קצת כסף כדי לקנות תכשיטים ובגדים יפים,
היא התנתקה.
ואני, אני הסתפקתי בחולצות קטנות עם חורים,
וכשהייתי צריכה חזייה הייתי גונבת מהבת של השכנים.
בגיל חמש עשרה הבנתי שנאנסתי,
איזה בחור רצה להיות חבר שלי, לא הבנתי שזה לא בגלל האישיות הקורנת שלי,
או החולצות המפוררות שלי.
הסכמתי, לא היה לי אכפת,
אבל אז הוא נגע,
ברחתי.
בימים שלאחר מכן התחלתי לחוות התקפי חרדה,
אחותי כבר לא ישנה בבית,
לא היה לי לאן ללכת ואבא כל הזמן היה עצבני.
אז הייתי שוכבת במיטה, מצטנפת לכדור ומייבבת בדממה.
אף אחד לעולם לא בא לתת עזרה.
כמה חודשים אחר כך התחלתי לחתוך,
הכרתי איזה אחת מהשכונה ליד, היא לימדה אותי.
היא תפסה את הסכין וחתכה אותי,
אחר כך היא אמרה לי לנסות בחזרה.
שנייה לפני שחתכתי, היא פלטה שאחותי הפכה להיות זונה,
זה לא היה בקטע רע, היא לא התכוונה.
לפני שהיא הספיקה להתנצל,
חתכתי אותה חזרה, לא התכוונתי,
בדוח שלה נרשם באדום 'התאבדה'.
אף פעם לא סיפרתי שזה קרה בגללי,
זאת הייתה טעות. לא חשבתי,
אז התחלתי לחתוך ולחתוך,
את הידיים, הרגליים, הבטן.
קיוויתי שזה יהרוג אותי כמו שהרג אותה,
ידעתי שהיא במקום טוב,
אז למה לא הצלחתי ללכת לשם גם?
בגיל שבע עשרה עברתי בית ובית ספר אחר,
אבא מצא עבודה, אמא התחילה לעבור שיקום,
היה אפשר לחשוב שאנחנו משפחה חדשה.
אחותי הגדולה כבר הייתה אבודה,
היא עברה לגור עם הסרסור וניתקה קשר עם כל המשפחה.
אמא אמרה לכולם שיש לה בת יחידה.
ואני, אני התאהבתי באיזה אחד חתיך מהשכבה.
מפה לשם, הורדתי את הסוודר באמצע הבחינה,
אולי בגלל זה הבוחנת שלפה אותי מהכיתה.
למרות שהיום דווקא לבשתי מתחת גופיה.
אז הגעתי ליועצת שהביטה בי בעיניים גדולות,
היא שאלה בעדינות מה יש לי על הידיים.
רציתי להתגאות במעשה ידי, אז הורדתי את כל הגופיה.
הראיתי לה את כל הצלקות המכוערות שעשיתי עם השם של הבחור שחיבבתי.
"להראות לך איך עושים את זה?" שאלתי,
אולי חייכתי יותר מדי ובגלל זה היא התקשרה למשטרה?
אמא שלי הגיעה בריצה כששמעה מה קרה.
מפה לשם, מצאתי את עצמי בחקירה.
הם ביקשו לדעת מי אני.
אז התחלתי לספר מה קרה מאז שנולדתי,
דיברתי על המשפחה הדפוקה,
שהיא כלום למעט תפאורה יפה.
אחר כך עברתי לספר על האנס הבן זונה,
ועל כמה אני שונאת את עצמי.
בשלב מסוים התחלתי לדבר על אחותי,
לא יודעת למה,
אבל אמרתי להם שלא הצלחתי להציל אותה.
אני חושבת שהתחלתי לבכות בשלב מסוים כשהודיתי,
שהיא כבר לא עונה.
והם ישבו שם,
אני אפילו לא זוכרת כמה,
הייתה שם אישה, היא לא הפסיקה לבכות,
היו לה עיניים טובות.
היא ניסתה לגרום לי לחייך,
היא דיברה על אושר וחיים טובים ושאני ילדה מדהימה,
ובטח שלא אשמה.
רציתי לומר לה שיש לה עיניים טובות,
רחמניות כאלה, שהצליחו לראות אותי באמת.
אבל לא יכולתי,
כי כבר התנתקתי ולא הייתי שם.
לא סיפרתי להם שלקחתי כדורי הרדמה,
במכה, בשירותים,
שנייה לפני שהגיעה המשטרה.
טריגר - טקסט אפל, מכיל אובדנות ואונס.
"היא קצת אבודה, הייתה לה ילדות די קשה, אתם מבינים?" אמא שלי אמרה.
ובקיצור,
נולדתי לדבר הזה שאני לא יודעת אם אפשר לקרוא לו משפחה.
אבא שלי מכור לסמים ואמא שלי אלכוהוליסטית מאז ומתמיד,
אחותי הגדולה פותחת את הרגליים בשביל כסף,
ואני? אני הכי דפוקה,
כי אני חותכת.
נולדתי בשביעי במאי בשנת 1995,
ההורים שלי היו כל כך מסטולים שהם החליטו לקרוא לי סטאר,
הם האמינו שאתבגר אהיה כוכבת גדולה.
בגיל שמונה הם שלחו אותי לחבר של אבא, הוא היה החצי השני שלו,
הוא היה סוכן, תמיד מחפש ומרחרח אחר הטאלנט הבא.
ובכן, הוא רחרח אותי כהוגן.
כשהייתי מגיעה הוא היה מפעיל את המצלמה המאובקת שלו בחדר,
מאפר אותי בכבדות ואונס אותי.
וכשהיה מסיים וממהר לכבות את המצלמה,
אני הייתי נשארת על הרצפה.
אחר כך הוא היה חוזר ומספר לי על החיים הדפוקים שלו, על הסמים שהוא לוקח ועל האישה שברחה,
הוא לקח הרואין ישר לוריד והשתמש בפטריות הזיה,
זה עזר לו לדמיין שאני אותה אישה.
וכשהיה חוטף קריז? הוא היה תופס אותי מהגרון ולוחץ,
בהתחלה נלחמתי,
אחר כך הפסקתי,
בשלב מסוים אולי מתתי.
בגיל עשר הרגשתי כמו בת עשרים,
טיפלתי בהורים שלי כשהם לא ידעו מעצורים,
ואחותי הגדולה, מרוב רעב, יצאה לרחוב לחפש אנשים שיתנו לה קצת כסף.
בגיל חמש עשרה היא התחילה להביא לקוחות הביתה,
בזמן הזה אני ניגבתי את הקיא של אבא או שאספתי את כל הבקבוקים השבורים מהרצפה.
אמא ואבא ישבו בסלון עם חיוכים מרוחים, חצי ערומים, מדברים על ימים ישנים.
כשהיו מסיימים עם אחותי זה היה לרוב באמצע הלילה,
היא לא נתנה לי להיכנס אף פעם.
אז ישבתי מחוץ לדלת שלה לילות שלמים,
שמעתי אותה נחנקת מדמעות,
זמזמתי לה שירים מפעם שהיא אוהבת,
ובכיתי איתה בדממה.
בגיל שתיים עשרה נתנו לי לעשן סיגריה בפעם ראשונה,
שאפתי אותה לתוך הריאות ואחרי זה התחלתי להשתעל כמו טיפשה.
בגיל שלוש עשרה התחלתי לשתות אלכוהול כל הזמן,
זה גרם לי לצחוק על עצמי ועל אחרים,
ולראשונה בחיים הבנתי למה אמא שלי מכורה.
בגיל ארבע עשרה אבא שלי פוטר מהעבודה,
אמא שלי האשימה אותו שזאת אשמתו שככה נראית המשפחה.
הוא נתן לה סטירה.
ואחותי, אחותי כבר התרגלה לעבודה החדשה שלה,
היא חסכה לעצמה קצת כסף כדי לקנות תכשיטים ובגדים יפים,
היא התנתקה.
ואני, אני הסתפקתי בחולצות קטנות עם חורים,
וכשהייתי צריכה חזייה הייתי גונבת מהבת של השכנים.
בגיל חמש עשרה הבנתי שנאנסתי,
איזה בחור רצה להיות חבר שלי, לא הבנתי שזה לא בגלל האישיות הקורנת שלי,
או החולצות המפוררות שלי.
הסכמתי, לא היה לי אכפת,
אבל אז הוא נגע,
ברחתי.
בימים שלאחר מכן התחלתי לחוות התקפי חרדה,
אחותי כבר לא ישנה בבית,
לא היה לי לאן ללכת ואבא כל הזמן היה עצבני.
אז הייתי שוכבת במיטה, מצטנפת לכדור ומייבבת בדממה.
אף אחד לעולם לא בא לתת עזרה.
כמה חודשים אחר כך התחלתי לחתוך,
הכרתי איזה אחת מהשכונה ליד, היא לימדה אותי.
היא תפסה את הסכין וחתכה אותי,
אחר כך היא אמרה לי לנסות בחזרה.
שנייה לפני שחתכתי, היא פלטה שאחותי הפכה להיות זונה,
זה לא היה בקטע רע, היא לא התכוונה.
לפני שהיא הספיקה להתנצל,
חתכתי אותה חזרה, לא התכוונתי,
בדוח שלה נרשם באדום 'התאבדה'.
אף פעם לא סיפרתי שזה קרה בגללי,
זאת הייתה טעות. לא חשבתי,
אז התחלתי לחתוך ולחתוך,
את הידיים, הרגליים, הבטן.
קיוויתי שזה יהרוג אותי כמו שהרג אותה,
ידעתי שהיא במקום טוב,
אז למה לא הצלחתי ללכת לשם גם?
בגיל שבע עשרה עברתי בית ובית ספר אחר,
אבא מצא עבודה, אמא התחילה לעבור שיקום,
היה אפשר לחשוב שאנחנו משפחה חדשה.
אחותי הגדולה כבר הייתה אבודה,
היא עברה לגור עם הסרסור וניתקה קשר עם כל המשפחה.
אמא אמרה לכולם שיש לה בת יחידה.
ואני, אני התאהבתי באיזה אחד חתיך מהשכבה.
מפה לשם, הורדתי את הסוודר באמצע הבחינה,
אולי בגלל זה הבוחנת שלפה אותי מהכיתה.
למרות שהיום דווקא לבשתי מתחת גופיה.
אז הגעתי ליועצת שהביטה בי בעיניים גדולות,
היא שאלה בעדינות מה יש לי על הידיים.
רציתי להתגאות במעשה ידי, אז הורדתי את כל הגופיה.
הראיתי לה את כל הצלקות המכוערות שעשיתי עם השם של הבחור שחיבבתי.
"להראות לך איך עושים את זה?" שאלתי,
אולי חייכתי יותר מדי ובגלל זה היא התקשרה למשטרה?
אמא שלי הגיעה בריצה כששמעה מה קרה.
מפה לשם, מצאתי את עצמי בחקירה.
הם ביקשו לדעת מי אני.
אז התחלתי לספר מה קרה מאז שנולדתי,
דיברתי על המשפחה הדפוקה,
שהיא כלום למעט תפאורה יפה.
אחר כך עברתי לספר על האנס הבן זונה,
ועל כמה אני שונאת את עצמי.
בשלב מסוים התחלתי לדבר על אחותי,
לא יודעת למה,
אבל אמרתי להם שלא הצלחתי להציל אותה.
אני חושבת שהתחלתי לבכות בשלב מסוים כשהודיתי,
שהיא כבר לא עונה.
והם ישבו שם,
אני אפילו לא זוכרת כמה,
הייתה שם אישה, היא לא הפסיקה לבכות,
היו לה עיניים טובות.
היא ניסתה לגרום לי לחייך,
היא דיברה על אושר וחיים טובים ושאני ילדה מדהימה,
ובטח שלא אשמה.
רציתי לומר לה שיש לה עיניים טובות,
רחמניות כאלה, שהצליחו לראות אותי באמת.
אבל לא יכולתי,
כי כבר התנתקתי ולא הייתי שם.
לא סיפרתי להם שלקחתי כדורי הרדמה,
במכה, בשירותים,
שנייה לפני שהגיעה המשטרה.