נפגשים שם פעם בחודש, הרבה שנים. מוטי מביא שתייה קרה, אליעזר מביא פק"ל קפה ופיצוחים, עידו מביא את הגיטרה, הכחולה עם הסטיקרים של הגולן שהוא שומר כבר מאה שנה. מספרים סיפורים של אחרי הצבא. חזי מביא רק את העיניים הטובות. מאז ומתמיד היו לו עיניים כאלה, וכל מי שהסתכל עליו- זכר אותן. לקח לנו את כל הבחורות- בבסיס, בגדוד, אפילו בסופי שבוע במסיבות. היינו מקנאים בו ועדיין לא יכולים לשנוא אותו אפילו טיפה.
כמו תמיד אנחנו צוחקים על מוטי שכל הגזים כבר יצאו מהשוופס. משבחים את הקפה של אליעזר, שאין כמוהו בכל הארץ, מאז שנסע לדרום אמריקה והפך את זה להתמקצעות. עידו מנגן. אולי משהו של משינה, אולי אהוד בנאי. אולי מאיר אריאל. על הפנים שלו מבט של נער מתלהב. חזי מסתכל עלינו ושותק.
חודש אחרי, מוטי מוציא את הבקבוקים, מספר שהפעם הגזים לא ברחו. גאה בעצמו. אליעזר בוחש בריכוז את הקפה, מספר על לילך. לא מצליחים לתקן, מתגרשים. עידו מרגיש שזה לא מתאים לנגן, אבל אליעזר אומר לו "עזוב אחי, לא באנו לכבות". מנגן את אנה, לא ממש בחשק. אני ומוטי מתופפים על הברכיים, מזמזמים איתו, מסתכלים על חזי. ששוב שותק.
אחרי חודשיים עידו מזכיר שזה קורה ביום שני הקרוב. אני לא צריך להזכיר לכם, הוא אומר, אתם בטוח זוכרים, אבל על כל מקרה. אנחנו מגיעים עם לחץ בחזה, עם הכובד הזה שיש כל שנה. מוטי עם בקבוק מים קטן ביד, שותה אותו בשלוקים קטנים כמו מישהו אחרי התקף חרדה. מזיע, מטפטף מים מהמצח ומהשכמות. אני קובר את עצמי מתחת למשקפי שמש. אליעזר לא הביא את הפק"ל. זה כאן כל חודש, אבל היום זה לא מתאים לנוף. מנשנש משהו מתוך הכיס, בשושו. אולי קבוקים. לילך עומדת מאחוריו והיד שלה על הכתף שלו. נראית כבויה. הגיטרה של עידו נשארה בבגאז', כמו הפק"ל של אליעזר. במקום המוזיקה של עידו מנגנים שירים של חווה אלברשטיין, שקטה שקטה.
יש כאילו אווירה של חג, מגוחך אני חושב לעצמי. המון אנשים הולכים ובאים, ופתאום נראה שהמפגשים שלנו כל חודש היו רק תחפושת. תחפושת של משהו, שמנסה להחזיק בחיים, להיאחז במה שאין כבר יותר מעשור. אנחנו מתקרבים אחד לשני, טופחים על השכמות שמזיעות. אני לוקח קצת מים ביד, שופך על המצבה של חזי, ששותק כבר יותר מידי שנים. משפשף את השם שלו, מנקה, כאילו מלטף לו את הראש. כשמנגנים את התקווה אנחנו כבר רואים את עצמנו נכנסים חזרה לאוטו, וחוזרים לכאן עוד חודש.
כמו תמיד אנחנו צוחקים על מוטי שכל הגזים כבר יצאו מהשוופס. משבחים את הקפה של אליעזר, שאין כמוהו בכל הארץ, מאז שנסע לדרום אמריקה והפך את זה להתמקצעות. עידו מנגן. אולי משהו של משינה, אולי אהוד בנאי. אולי מאיר אריאל. על הפנים שלו מבט של נער מתלהב. חזי מסתכל עלינו ושותק.
חודש אחרי, מוטי מוציא את הבקבוקים, מספר שהפעם הגזים לא ברחו. גאה בעצמו. אליעזר בוחש בריכוז את הקפה, מספר על לילך. לא מצליחים לתקן, מתגרשים. עידו מרגיש שזה לא מתאים לנגן, אבל אליעזר אומר לו "עזוב אחי, לא באנו לכבות". מנגן את אנה, לא ממש בחשק. אני ומוטי מתופפים על הברכיים, מזמזמים איתו, מסתכלים על חזי. ששוב שותק.
אחרי חודשיים עידו מזכיר שזה קורה ביום שני הקרוב. אני לא צריך להזכיר לכם, הוא אומר, אתם בטוח זוכרים, אבל על כל מקרה. אנחנו מגיעים עם לחץ בחזה, עם הכובד הזה שיש כל שנה. מוטי עם בקבוק מים קטן ביד, שותה אותו בשלוקים קטנים כמו מישהו אחרי התקף חרדה. מזיע, מטפטף מים מהמצח ומהשכמות. אני קובר את עצמי מתחת למשקפי שמש. אליעזר לא הביא את הפק"ל. זה כאן כל חודש, אבל היום זה לא מתאים לנוף. מנשנש משהו מתוך הכיס, בשושו. אולי קבוקים. לילך עומדת מאחוריו והיד שלה על הכתף שלו. נראית כבויה. הגיטרה של עידו נשארה בבגאז', כמו הפק"ל של אליעזר. במקום המוזיקה של עידו מנגנים שירים של חווה אלברשטיין, שקטה שקטה.
יש כאילו אווירה של חג, מגוחך אני חושב לעצמי. המון אנשים הולכים ובאים, ופתאום נראה שהמפגשים שלנו כל חודש היו רק תחפושת. תחפושת של משהו, שמנסה להחזיק בחיים, להיאחז במה שאין כבר יותר מעשור. אנחנו מתקרבים אחד לשני, טופחים על השכמות שמזיעות. אני לוקח קצת מים ביד, שופך על המצבה של חזי, ששותק כבר יותר מידי שנים. משפשף את השם שלו, מנקה, כאילו מלטף לו את הראש. כשמנגנים את התקווה אנחנו כבר רואים את עצמנו נכנסים חזרה לאוטו, וחוזרים לכאן עוד חודש.