זה קטע קצר שפירסמתי כבר באתר אחר... יש מצב שאני אכתוב המשך.
"איך אתה עושה את זה?"
האבן קפצה על פני המים בקשתות גדולות, מלווה בנתזי מים. האגם החלק נמלא בן רגע אדוות ובועות.
פך, פך, פך.
"איך אני עושה את מה?" הוא הרים אבן נוספת. "את זה?" הוא זרק אותה שוב, בתנועה סיבובית. האבן ניתרה שוב ושוב על האגם בחינניות, כאילו היה קרקע מוצקה. פעם... פעמים... שלושה...
פך, פך, פך.
ארבעה... חמישה... שישה...
פלופ.
האבן נחתה אי שם בשיא האגם ונבלעה פנימה כמעט מיד.
"זה פשוט עניין של טכניקה." הסביר תומאס. "אני זורק את האבן בזווית 10 מעלות למים, במהירות 100 קילומטר לשעה."
הוא נטל מהחוף משובץ האבנים חלוק נחל נוסף.
"הנה, תנסי." תומאס הושיט את האבן האפורה לסנדי.
סנדי ניענעה בראשה.
"אני לא אצליח לעשות את זה כמוך. אני לא מבינה במתמטיקה."
"נסי." דחק בה. "מה כבר יקרה אם תכשלי?"
היה משהו בדבריו. היא חפנה את האבן בידה ורכנה לאורך המזח. שולי שמלתה הכחולה התבדרה סביבה ברוח, טובלת־לא טובלת במים. היא צימצמה את עינייה בניסיון לראות מבעד לשמש והשליכה את האבן בתנועה מגושמת.
חלוק הנחל נחת בנתז מרשים לא רחוק ממנה ושקע פנימה בן רגע.
"רואה?" היא חזרה לישיבה מזרחית.
"בוא ננסה שוב," התעקש תומאס, מצל על עיניו בידו. שערו הבהיר התפרע ברוח ושפת מכנסיו כבר היתה ספוגת מים לגמרי. עיניו היו ממוקדות לגמרי ברסס המים שדילג מעלה מן היובל.
"אין טעם." קבלה, אך בכל זאת נטלה אבן סוף מגדת האגם.
"תני לי לעזור לך," הציע תומאס. ליבה פירפר בהתרגשות לרגע אחד, אך היא מיהרה להשתיק אותו.
"אם אתה חושב שאתה יכול," אמרה בנימת הסתייגות, אף כי בתוכה התפללה שיתעקש לכך, כפי שעשה בכל פעם שבפיה עמדה הטענה שאיננה יודעת דבר מה.
הוא משך בכתפיו באדישות וניגש לעזור לה.
"החזיקי את האבן כך," אצבעותיו החמימות סגרו על אגרופה וניווטו את ידייה בין כה וכה. "ועכשיו תקרבי אותה לצידי הגוף," הסביר. מגע ידיו העביר זרם מרטיט בכל גופה.
היא עשתה כדבריו, בתנועות חסרות חינניות ולא טבעיות.
"ועכשיו תזרקי אותה כלפי חוץ בתנועה מעגלית, לכיוון שמאל," הדריך.
היא עצמה את עינייה והשליכה את האבן בדיוק כפי שאמר לה. השמש החמה סינוורה אותה, ורחש המים וקולות הציפורים שנראו לפתע מוגברים פי כמה סיחררו את חושיה.
היא פקחה את עינייה.
פך, פך, פך.
האבן ניתרה על פני המים בחן. פעם... פעמיים... שלושה...
האבן האטה ונבלעה בתוך הזרם הסוחף לאחר ההקפצה הרביעית.
"אמרתי לך." תומאס זיכה אותה בחיוך נדיר.
"מזל של מתחילים," ביטלה סנדי את דבריו. אך היא לא הצליחה למנוע מחיוך רחב להתפשט על פניה.
תומאס קם, מנער את מכנסיו מכוסי החול.
"רוצה לנסות שוב?" הציע.
במשך שעה ארוכה, ישבו הנער והנערה, הבלונדיני וכחולת העיניים, והקפיצו אבנים על המים. שעה ארוכה ישבו והשליכו אבנים לאגם, נותנים פורקן לתחושותיהם. שעה ארוכה ישבו נער ונערה על שפת היובל, איש לא מעז לגלות לשני את רגשותיו.
"איך אתה עושה את זה?"
האבן קפצה על פני המים בקשתות גדולות, מלווה בנתזי מים. האגם החלק נמלא בן רגע אדוות ובועות.
פך, פך, פך.
"איך אני עושה את מה?" הוא הרים אבן נוספת. "את זה?" הוא זרק אותה שוב, בתנועה סיבובית. האבן ניתרה שוב ושוב על האגם בחינניות, כאילו היה קרקע מוצקה. פעם... פעמים... שלושה...
פך, פך, פך.
ארבעה... חמישה... שישה...
פלופ.
האבן נחתה אי שם בשיא האגם ונבלעה פנימה כמעט מיד.
"זה פשוט עניין של טכניקה." הסביר תומאס. "אני זורק את האבן בזווית 10 מעלות למים, במהירות 100 קילומטר לשעה."
הוא נטל מהחוף משובץ האבנים חלוק נחל נוסף.
"הנה, תנסי." תומאס הושיט את האבן האפורה לסנדי.
סנדי ניענעה בראשה.
"אני לא אצליח לעשות את זה כמוך. אני לא מבינה במתמטיקה."
"נסי." דחק בה. "מה כבר יקרה אם תכשלי?"
היה משהו בדבריו. היא חפנה את האבן בידה ורכנה לאורך המזח. שולי שמלתה הכחולה התבדרה סביבה ברוח, טובלת־לא טובלת במים. היא צימצמה את עינייה בניסיון לראות מבעד לשמש והשליכה את האבן בתנועה מגושמת.
חלוק הנחל נחת בנתז מרשים לא רחוק ממנה ושקע פנימה בן רגע.
"רואה?" היא חזרה לישיבה מזרחית.
"בוא ננסה שוב," התעקש תומאס, מצל על עיניו בידו. שערו הבהיר התפרע ברוח ושפת מכנסיו כבר היתה ספוגת מים לגמרי. עיניו היו ממוקדות לגמרי ברסס המים שדילג מעלה מן היובל.
"אין טעם." קבלה, אך בכל זאת נטלה אבן סוף מגדת האגם.
"תני לי לעזור לך," הציע תומאס. ליבה פירפר בהתרגשות לרגע אחד, אך היא מיהרה להשתיק אותו.
"אם אתה חושב שאתה יכול," אמרה בנימת הסתייגות, אף כי בתוכה התפללה שיתעקש לכך, כפי שעשה בכל פעם שבפיה עמדה הטענה שאיננה יודעת דבר מה.
הוא משך בכתפיו באדישות וניגש לעזור לה.
"החזיקי את האבן כך," אצבעותיו החמימות סגרו על אגרופה וניווטו את ידייה בין כה וכה. "ועכשיו תקרבי אותה לצידי הגוף," הסביר. מגע ידיו העביר זרם מרטיט בכל גופה.
היא עשתה כדבריו, בתנועות חסרות חינניות ולא טבעיות.
"ועכשיו תזרקי אותה כלפי חוץ בתנועה מעגלית, לכיוון שמאל," הדריך.
היא עצמה את עינייה והשליכה את האבן בדיוק כפי שאמר לה. השמש החמה סינוורה אותה, ורחש המים וקולות הציפורים שנראו לפתע מוגברים פי כמה סיחררו את חושיה.
היא פקחה את עינייה.
פך, פך, פך.
האבן ניתרה על פני המים בחן. פעם... פעמיים... שלושה...
האבן האטה ונבלעה בתוך הזרם הסוחף לאחר ההקפצה הרביעית.
"אמרתי לך." תומאס זיכה אותה בחיוך נדיר.
"מזל של מתחילים," ביטלה סנדי את דבריו. אך היא לא הצליחה למנוע מחיוך רחב להתפשט על פניה.
תומאס קם, מנער את מכנסיו מכוסי החול.
"רוצה לנסות שוב?" הציע.
במשך שעה ארוכה, ישבו הנער והנערה, הבלונדיני וכחולת העיניים, והקפיצו אבנים על המים. שעה ארוכה ישבו והשליכו אבנים לאגם, נותנים פורקן לתחושותיהם. שעה ארוכה ישבו נער ונערה על שפת היובל, איש לא מעז לגלות לשני את רגשותיו.