אנשים יעדיפו לקדש את זכר המת, את המורשת שלו ולא יעצרו לשאול האם האמת היא נתח מושתק ולא נתח מדומה?
אנשים יעדיפו לעסוק בתזמון, בשאלות הזניחות שהנפש לא מתיישרת לפיהן.
ובשל מה? בשל תרומתו? לכן צריך לקדשו?
רק כשיצופו עדויות נוספות (לכאורה),רק אז נעצור ונקשיב, נביא את עצמנו לבחון?
זה הנרטיב שאנחנו צריכים לנפץ, לנתץ.
אמות המידה שלפיהן אנשים בוחנים את הסוגיה הן קלוקלות. וזה תקף לכל אלימות מינית. זה השיח הרקוב שאיתו אנחנו מתמודדים. המוניטין או שבירת המוניטין- בזה כל המצקצקים יעסקו. כי זו הנקודה המרכזית, כאן, כן?
ובכן היא לא.
ביום שהשיח יתמקד בקורבנות, במתלוננות, ולא במה שהתוקף לכאורה מאבד, איבד, או יאבד.
ביום שלא ידחפו לנו את ה"אבל יש גם תלונות שווא" כשברור לכל מבחינה *מחקרית, עובדתית* שזו תופעה שולית כמו בתחומים אחרים, ויתרכזו בתלונות אמת, אז, אולי, מוניטין של סופר מת לא יבטא ערך עליון מחיים של נפגעת לכאורה.
והנקודה הזו, מובילה לנקודה נוספת - ילדה בת 10 נאנסה על ידי בדוואים בדרום. העולם שותק. העיתונות לא מסקרת מספיק. לא מביאה לידיעה, לא דשה ומפעילה את לחצה, כי לא מעורב כאן מוניטין ולא מדובר באנשי מפתח בתעשיה כזו או אחרת.
