צעיר אחד מחכה בתחנת אוטובוס בשעת ליל מאוחרת,
בעוד פנסי הרחוב מאירים את שאריות הגשם על אספלט הכביש.
מונית עוצרת ליד הצעיר.
"לאיפה?" שואל הנהג.
"אה אני מחכה לאוטובוס."
"אני אקח אותך, בוא. לאיפה אתה צריך?"
"אה תודה, באמת תודה, אבל אני לאוטובוס."
"בשעה כזאת? מה פתאום אוטובוס? הוא לא יגיע סמוך עלי."
"אבל בדקתי-"
"-סמוך על סמוך-"
"-אבל המוביט אומר שהוא ממש עוד-"
"-המוביט לא אומר, חבובי, הוא מסמן."
"אה?"
"אם אתה חושב שהמוביט אומר לך דברים, אז זה לא המוביט, זה גלי קול מתוך הפלאפון."
"מה הפואנטה שלך?"
"בוא במונית שלי. אני אדאג שיהיה לך פאן."
"פאן?"
"נו אני אקח אותך ליפן."
"אמרת יפן?"
"ג'פן."
"...טוב, בסדר. אבל אני צריך להגיע ליפו לא ליפ-"
"או! נאו וויר טוקינג! איפה ביפו?"
"איזור חג' כחיל כזה. כמה יעלה?"
"בוא במונית שלי, בוא."
"בסדר אבל כמה יעלה?"
"נראה מה המונה יגיד אח שלי כפרה עליך עיניים של-"
הצעיר יושב כבר זמן מה במושב האחורי.
במונית - שקט גמור.
חצי שעה חולפת, אולי שעה.
השניים לא מדברים, לא פוצים פה.
עד ש-
"תגיד, לא עברנו את יפו?" שואל הנוסע.
"אתה חד אבחנה אתה יודע?"
"באמת?"
"כן. ולא כולם כמוך, רק שתכיר."
"תודה. אני מניח. אבל אני צריך להגיע ליפו."
"אתה מהטובים אני אומר לך. עם הזמן יש פחות ופחות מהטובים ויש יותר ויותר מהמעפנים."
"סך הכל כן, יש בזה משהו."
"אתה באמת צריך להגיע ליפו?"
"סך הכל כן, אני גר שם."
"עזוב גר, שמגר. יודע מה? בוא רגע נחזור להיות בשקט."
שעתיים חולפות, אולי עשר שעות.
השניים לא מדברים, לא פוצים פה.
רוח נכנסת דרך החלונות המופשלים, משמיעה רעש.
רעש שקט.
"תגיד," שואל לפתע הנהג, "לאיפה באמת רצית להגיע?"
הנוסע לא מדבר.
"אבל באמת באמת - מה היעד שלך?"
הנוסע לא פוצה פה.
"אמרת פעם יפו..."
הרוח המדברית שנכנסת מבעד לחלון נושאת עימה צחיחות,
"...אז כשעוד אמרת דברים."
וגרגירי חול זעירים, המרקדים באוויר בתבניות אינספור,
"אבל אני לא חושב שלשם באמת רצית להגיע..."
בעוד דיונות מתפרקות אט אט, מתגבשות במיקומים אחרים.
"...וחוץ מזה, אנחנו כבר לא באותו עולם."
"עברנו עולם?" שואל לפתע הצעיר.
"עברנו כמה וכמה עולמות, חברי היקר והנהדר והנפלא."
"אפשר להגיע ליפו מפה?"
"יפו כבר לא קיימת, חבר."
"אה... טוב. גם ככה אני לא בטוח שלשם רציתי להגיע."
"לאיפה רצית להגיע?"
"אולי נעצור לקצת? מרגיש לי שאנחנו נוסעים כבר הרבה זמן."
"בטח חברי היקר. אבל שאלה לי אליך - מה זה זמן?"
המונית עוצרת והמנוע נודם.
השניים יוצאים אל תוך השקט הדומם.
מוקפים ברבבות עצים, הנהג והצעיר עומדים עתה למרגלות הר, בצמוד לאגם העטוף בפרחים ורודים.
פתיתי שלג נופלים חרישית מן השמיים.
"מה אומר?" שואל הנהג.
המילים נעתקות מפיו של הנוסע.
"יפה פה, אה?"
"זה הר פוג'י..."
"אני אוהב לעצור בעולם הזה מדי פעם. ליהנות מהשֶׁקֶט השָׁקֵט."
"באמת שקט פה. אתה קוסם של דברים יפהפיים מאוד."
"איזה יופי שאתה אומר את זה. תודה לך. אתה מרגש אותי."
"איך הגענו לפה?"
"נסענו במונית, חבר."
"נכון. כבר הספקתי לשכוח."
"מונית שאני בניתי במו ידיי. מתוך כלום."
"כלום?"
"ומה דעתך על נפאל?"
"מה איתה?"
"נפאל הרחוקה, הרחוקה."
"יפה שם, לא?"
כבר זמן רב שהשניים נמצאים במהלכה של עלייה תלולה,
מטפסים הר מושלג שנושק לכוכבים שבשמיים.
הזמן, כרגיל, חלף בלי שהבחינו בתנועתו,
והנה הוא ממשיך לחלוף, כפי שימשיך לחלוף, בשקט-בשקט.
"אתה מצליח לנשום?" שואל הנהג.
"איפה המונית שלך שבנית במו ידיך מתוך כלום?"
"איזה יופי שאתה אומר את זה. תודה לך. אתה מרגש אותי."
"מה?"
"שכח מהמונית. האם אתה מצליח לנשום? לשאוף, לנשוף, לשאוף ולנשום?"
"כן."
"יופי. יופי." הוא נעמד ומסמן לצעיר לעצור. "אנחנו על פסגת האוורסט."
השניים נושמים לרווחה, יותר מאי פעם.
סביבם, נפרס כל העולם,
מעליהם, נחות כל הגלקסיות,
ואי-שם, מעבר להכל, מנמנם לו סוף היקום - תחילתו של אחר.
"שם למעלה," מצביע הנהג אל השמיים, המנצנצים בחשיכה, "יפו. לשם רצית להגיע, לא?"
"כן..."
"הנה החומוס. הנה הכנאפה. הנה ה-"
"-כן... הם שם. אבל הם לא באמת משנים לי עכשיו."
"מה כן משנה לך?"
"שהגעתי לאיפה שרציתי להיות."
"איפה שרצית להיות - בלשון עבר - או איפה שאתה רוצה להיות, בלשון הווה?"
"איפה שאני רוצה להיות - כאן, עכשיו."
"אבל אנחנו בשומקום - אנחנו בין עולמות."
"ובשומקום הזה בדיוק אני רוצה להיות."
המילים מסיימות את תפקידן,
כשהן הפכו לנחלת העבר.
בעוד פנסי הרחוב מאירים את שאריות הגשם על אספלט הכביש.
מונית עוצרת ליד הצעיר.
"לאיפה?" שואל הנהג.
"אה אני מחכה לאוטובוס."
"אני אקח אותך, בוא. לאיפה אתה צריך?"
"אה תודה, באמת תודה, אבל אני לאוטובוס."
"בשעה כזאת? מה פתאום אוטובוס? הוא לא יגיע סמוך עלי."
"אבל בדקתי-"
"-סמוך על סמוך-"
"-אבל המוביט אומר שהוא ממש עוד-"
"-המוביט לא אומר, חבובי, הוא מסמן."
"אה?"
"אם אתה חושב שהמוביט אומר לך דברים, אז זה לא המוביט, זה גלי קול מתוך הפלאפון."
"מה הפואנטה שלך?"
"בוא במונית שלי. אני אדאג שיהיה לך פאן."
"פאן?"
"נו אני אקח אותך ליפן."
"אמרת יפן?"
"ג'פן."
"...טוב, בסדר. אבל אני צריך להגיע ליפו לא ליפ-"
"או! נאו וויר טוקינג! איפה ביפו?"
"איזור חג' כחיל כזה. כמה יעלה?"
"בוא במונית שלי, בוא."
"בסדר אבל כמה יעלה?"
"נראה מה המונה יגיד אח שלי כפרה עליך עיניים של-"
הצעיר יושב כבר זמן מה במושב האחורי.
במונית - שקט גמור.
חצי שעה חולפת, אולי שעה.
השניים לא מדברים, לא פוצים פה.
עד ש-
"תגיד, לא עברנו את יפו?" שואל הנוסע.
"אתה חד אבחנה אתה יודע?"
"באמת?"
"כן. ולא כולם כמוך, רק שתכיר."
"תודה. אני מניח. אבל אני צריך להגיע ליפו."
"אתה מהטובים אני אומר לך. עם הזמן יש פחות ופחות מהטובים ויש יותר ויותר מהמעפנים."
"סך הכל כן, יש בזה משהו."
"אתה באמת צריך להגיע ליפו?"
"סך הכל כן, אני גר שם."
"עזוב גר, שמגר. יודע מה? בוא רגע נחזור להיות בשקט."
שעתיים חולפות, אולי עשר שעות.
השניים לא מדברים, לא פוצים פה.
רוח נכנסת דרך החלונות המופשלים, משמיעה רעש.
רעש שקט.
"תגיד," שואל לפתע הנהג, "לאיפה באמת רצית להגיע?"
הנוסע לא מדבר.
"אבל באמת באמת - מה היעד שלך?"
הנוסע לא פוצה פה.
"אמרת פעם יפו..."
הרוח המדברית שנכנסת מבעד לחלון נושאת עימה צחיחות,
"...אז כשעוד אמרת דברים."
וגרגירי חול זעירים, המרקדים באוויר בתבניות אינספור,
"אבל אני לא חושב שלשם באמת רצית להגיע..."
בעוד דיונות מתפרקות אט אט, מתגבשות במיקומים אחרים.
"...וחוץ מזה, אנחנו כבר לא באותו עולם."
"עברנו עולם?" שואל לפתע הצעיר.
"עברנו כמה וכמה עולמות, חברי היקר והנהדר והנפלא."
"אפשר להגיע ליפו מפה?"
"יפו כבר לא קיימת, חבר."
"אה... טוב. גם ככה אני לא בטוח שלשם רציתי להגיע."
"לאיפה רצית להגיע?"
"אולי נעצור לקצת? מרגיש לי שאנחנו נוסעים כבר הרבה זמן."
"בטח חברי היקר. אבל שאלה לי אליך - מה זה זמן?"
המונית עוצרת והמנוע נודם.
השניים יוצאים אל תוך השקט הדומם.
מוקפים ברבבות עצים, הנהג והצעיר עומדים עתה למרגלות הר, בצמוד לאגם העטוף בפרחים ורודים.
פתיתי שלג נופלים חרישית מן השמיים.
"מה אומר?" שואל הנהג.
המילים נעתקות מפיו של הנוסע.
"יפה פה, אה?"
"זה הר פוג'י..."
"אני אוהב לעצור בעולם הזה מדי פעם. ליהנות מהשֶׁקֶט השָׁקֵט."
"באמת שקט פה. אתה קוסם של דברים יפהפיים מאוד."
"איזה יופי שאתה אומר את זה. תודה לך. אתה מרגש אותי."
"איך הגענו לפה?"
"נסענו במונית, חבר."
"נכון. כבר הספקתי לשכוח."
"מונית שאני בניתי במו ידיי. מתוך כלום."
"כלום?"
"ומה דעתך על נפאל?"
"מה איתה?"
"נפאל הרחוקה, הרחוקה."
"יפה שם, לא?"
כבר זמן רב שהשניים נמצאים במהלכה של עלייה תלולה,
מטפסים הר מושלג שנושק לכוכבים שבשמיים.
הזמן, כרגיל, חלף בלי שהבחינו בתנועתו,
והנה הוא ממשיך לחלוף, כפי שימשיך לחלוף, בשקט-בשקט.
"אתה מצליח לנשום?" שואל הנהג.
"איפה המונית שלך שבנית במו ידיך מתוך כלום?"
"איזה יופי שאתה אומר את זה. תודה לך. אתה מרגש אותי."
"מה?"
"שכח מהמונית. האם אתה מצליח לנשום? לשאוף, לנשוף, לשאוף ולנשום?"
"כן."
"יופי. יופי." הוא נעמד ומסמן לצעיר לעצור. "אנחנו על פסגת האוורסט."
השניים נושמים לרווחה, יותר מאי פעם.
סביבם, נפרס כל העולם,
מעליהם, נחות כל הגלקסיות,
ואי-שם, מעבר להכל, מנמנם לו סוף היקום - תחילתו של אחר.
"שם למעלה," מצביע הנהג אל השמיים, המנצנצים בחשיכה, "יפו. לשם רצית להגיע, לא?"
"כן..."
"הנה החומוס. הנה הכנאפה. הנה ה-"
"-כן... הם שם. אבל הם לא באמת משנים לי עכשיו."
"מה כן משנה לך?"
"שהגעתי לאיפה שרציתי להיות."
"איפה שרצית להיות - בלשון עבר - או איפה שאתה רוצה להיות, בלשון הווה?"
"איפה שאני רוצה להיות - כאן, עכשיו."
"אבל אנחנו בשומקום - אנחנו בין עולמות."
"ובשומקום הזה בדיוק אני רוצה להיות."
המילים מסיימות את תפקידן,
כשהן הפכו לנחלת העבר.