24.11.2013
פגישה לאין קץ
עמדתי בשער , שומר, קבלתי את העבודה מחברת השמה של המלאך גבריאל חברת גברי בע"מ.
שכר לא משהו אבל לכל החיים הנצחיים.
העמדה לא רעה, הכניסה לטרקלין בין גן עדן לגיהינום. הטרקלין עצמו רחב, עם נוף מתחלף , זאת כדי לא להבהיל את ההולכים לגיהינום ולא לאכזב את ההולכים לגן עדן.
בדרך כלל המקום שומם , יש בו הרבה פינות התבודדות ובעיקר שקט.
שתי דלתות מחוברות לטרקלין, הן נראות זהות . האחת לגן עדן, אין בה הרבה שימוש והאחרת לגיהינום.
תנועת העוברים היא חד כיוונית בדרך כלל, מעט משעמם , אבל, הרי זאת בדרך כלל העבודה של השומרים והעובדים בחברות השמה. את הרווחים גורפים הבוסים.
יום אחד נפתחת הדלת מגן העדן. איש גבוה, רזה ,עטוף בגלימה של שיער צאן, מבט מיוסר, עיניים מתרוצצות בחיפוש אחר משהו או מישהו, מפנה מבטו לאחור כמו מחפש אחר ההפתעה הבאה הצפויה לו.
אין לי סמכות לשאול מיהו או לבקש תעודה מזהה מיוצאי גן העדן, הם רשאים לטייל באשר יחפוץ לבבם.
דרך אגב, זהו המקרה היחיד שבו מישהו ניצל זכות זאת .
בצעדים איתנים הוא צעד במרחבי הטרקלין וישב לצפות בנוף לקלוט את רוח הערב המנשבת במערב ולצפות בשקיעה.
במשך הזמן התרגלתי לנוכחותו השקטה, והוא הפך לחלק מהנוף.
פעם כשהכנתי קפה ( זאת פריבילגיה רק לשומרים של חברות השמה בחברת גברי בע"מ ), הצצתי לעברו כדי להציע לו, הריח עורר בו משהו והוא הסב ראשו אבל מיד חזר להתבוננותו ולהירהוריו.
הימים נקפו ויום אחד הופתעתי משינוי בסידרי העולם.
דלת הגיהינום נפתחה וממנה יצאה אישה בגובה בינוני, בשלה, גוף מלא, שדיים נכונו לה מאוד, שפתיים נאות וחושניות, בגד הדוק עיניים חומות בהירות כצבע הנחושת עם ריצודים של ירוק .
היא הלכה בעיכוס קל,מבושמת בעידון, נגשה אלי מיד, כי ידעה שעליה להסביר את נוכחותה והופעתה. קולה היה נעים. היא מסרה לי תעודה מזהה ומכתב.
השם:מרים
מקום מגורים קודם: מיגדל
במכתב המלווה נאמר כי מרים המיגדלית רשאית להסתובב בטרקלין ובגיהינום ולקחת חלק בפעילויות כרצונה. אין להפריע לה .
סקרן, שאלתי אותה, הכיצד? והיא ענתה כי כשהגיעה לראשונה נחלקו מנהיגי המקום ולא ידעו להחליט אם היתה קדושה או קדשה. כמעט נפתחה מלחמת דתות והוחלט כי יותר לה להסתובב בגיהינום ובטרקלין, היא רשאית לקחת חלק בכל פעילות הנראית לה במקומות אלו. אין ליצור קשר עם הסגל.
למרות היותה חתיכה, נזהרתי מאוד, כי קשה לדעת מה גילה וכל סיפור עם קטינה הוא סקנדל גדול במקומותינו.
מרים נפנתה ממני וזיהתה את האיש הצנום המתבודד שיצא לשוח עם ערב.
היא התקרבה אליו וישבה כמטחווי קשת ממנו. מדי פעם מגניבה מבטים ועיניה צוחקות. האיש סיקרן אותה.
כל חייה אנשים פגעו בה בשני המובנים התנכיים וכאן איש שאינו מבקש קירבתה.
האיש הפנה פניו הצידה, אבל מדי פעם כמו תינוק שבודק אם עדיין יש תשומת לב אליו,הוא לכסן את מבטיו כדי ללכוד אותה בזוית עינו.
הדבר נמשך מספר פעמים. כאילו על פי אות נמצאו השניים יושבים קרובים יותר. מבטה של מרים העז להשתהות יותר על פניו היפים, והיא תהתה מהו הסבל שהאיש נושא איתו.
מבטם לא הצטלב אבל כל אחד חש את נוכחותו של השני.
בחייה היא הכירה אחד שסבל ונרדף.
איש זה מקרין סבל אחר, פרטי ואישי. היא גם תהתה איך הוא קיבל זכות לגן עדן ,והמוזר יותר למה הוא מוותר על זה כדי להתבודד כאן.
כך זה נמשך מספר פגישות עד שיום אחד היא העזה. הם ישבו כבר במרחק של שלוש אמות אחד מהשניה. היא פנתה אליו ואמרה בפשטות: " שמי מרים". מבטה שואל ומבקש קשר, תוי פניה מתוחים וכולה ציפיה.
האיש פנה אליה , רציני,מצליב מבטו במבטה ואומר לה: " שמי יצחק, מארץ כנען. אישתי קראה לי איציק , אבל זה בעיקר כשרצתה להשיג משהו".
"אני יודע עלייך, כי הרכלנים בגן עדן לא יחמיצו הזדמנות לרכל ולדון במקרה כמו שלך בין בליסה וזלילה של שור הבר ונגיסה מזנב הלוויתן".
מרים עונה לו " גם מצורת ישיבתך עכשיו ומעיניך, אני רואה עצב עמוק ופחד, אתה כבר בגן עדן, ממה יש לך לחשוש?"
"לא תמיד הייתי כזה" עונה יצחק "הייתי שמח ועליז עד גיל שלוש עשרה".
" כשגרשו את אחי ,חברי ישמעאל ואימו הגר, מחיתי , אבל הובטח לי כי גם להם יוקם זרע ואמי שרה הבטיחה כי יהיה להם טוב".
"הארוע בהר המוריה , כשנעקדתי על ערימת העצים, ואבי עומד עלי עם מבט מטורף בעיניו והמאכלת בידו, היה נורא. המלאך היה צריך לצעוק פעמיים, אברהם אברהם כדי שהוא יתעשת"
" האכזבה השניה חיכתה לי כשירדנו מההר".
"כשאימי שמעה על המאורעות היא קרסה ולא יכלה לתמוך בי ובמצוקותי, היא דעכה לאט לאט".
"אבל למה לדבר עלי, תראי איזו שמחת חיים וצחוק את מקרינה".
" אני מתפלאת עליך יצחק" מרים אומרת.
" כל כך הרבה אכזבות ועדיין אינך מפריד בין הקליפה לתוכן".
"בתוכי אני חלולה, הצחוק הוא האמצעי שלי לשרוד לפני שאקרוס".
"אני עדיין לא מבינה, אמרו עליך כי זרעת וקצרת מאה שערים. הדבר לא גרם לך קורת רוח?"
יצחק חייך כאומר " הנה עוד קלישאה שאני צריך להסביר שוב ושוב".
"תראי מרים, ההצלחה לא שלי ודי התקוממתי כי הדביקו את זה לי וליכולותי".
" הגיע איש אחד,נראה נווד, תימהוני מיריחו ואמר כי יש לו מכון לפיתוח זנים חדשים של דגנים , הוא יכול להשיג יבול גדול יותר דווקא באדמת הנגב.".
" ממילא לא היה לי אכפת כל כך, נתתי לו לנסות על כל השטח שהיה ברשותי".
"השיטה הצליחה, והוא הציע הסכם כי הזנים יקראו על שמי אבל הוא יפיץ אותם בעולם. וכך היה".
"אתה פוחד ממני?" שאלה מרים.
יצחק עצר לפתע , הביט מופתע, ולבסוף כאדם שגמר אומר, מלמל :
"הבגידה של אימי ,יצרה בי פחד מנשים".
"החל מגיל ארבע עשרה, החל מצעד נשים ושליחיהם".
" גם בהיותי בשדה מחפש פינה להיות לבד, היו מופיעות ב"אקראי" נשים מעמים שונים, צעירות , בוגרות , נשואות ופנויות. מפורכסות, מעפעפות בעיניים מבעד לרעלה וכלן אומרות "קח אותי".
"אני התעלמתי מהן. פחדתי לעבור את גבול המותר".
"שמי יצא כמיזנטרופ, מוזר ותמהוני".
"לכן שלחו את אליעזר, בתירוץ למצוא בחורה מהמשפחה. אבל האמת , למצוא מישהי שלא שמעה עלי.
כשהגיעה רבקה , כבר לא היה אכפת לי.
ישבתי ככה בין הערביים לשוחח עם עצמי וקצת עם אלוהים ( שלא כמו עם אבי , הוא לא ענה לי), ופתאום שיירת גמלים ובראשם אליעזר ורבקה מאחוריו.
איך שהם הגיעו אלי , רבקה צנחה מהגמל.
תמהתי, עברה מדבר שלם בלי צניחה אחת ודווקא כאן?
לימים כשבאתי אליה לראשונה, התברר שאינה בתולה. היא אמרה שזה מהצניחה מהגמל.
לא היה אכפת לי כל כך".
"רק לשונות רעות סיפרו לי על סטוץ בין אליעזר ורבקה במסע הארוך.
הצניחה מהגמל היתה לתת הסבר למצב ".
"גם זה לא היה איכפת לי".
יצחק שתק, מבטו תקוע בריצפה כמחפש דבר מה ושפתיו רוטטות.
"את יודעת היא היתה צחקנית כמוך, תכמנית, אבל קיבלתי זאת... אהבתי את שמחת החיים שלה."
"עד לארוע הגניבה של הברכה על ידי יעקב"
"כאן נשברתי".
יצחק השתתק.
מרים הביטה בו ומבטה נעלב.
" אינני רבקה".
ובקול נשבר אמרה:
" במקום זה וברגע זה, תוכי כברי".
"הרבה גברים בעלי ממון ושררה ניצלו אותי. אני נגררתי לעיתים בכוח ובהרבה מקרים מ אין ברירה, לבסוף עלתה בי המחשבה שאם איני יכולה לתקן את העולם- עולמי , אז אפיק ממנו את המיטב".
"לא שתקתי כמוך, אלא העמדתי פנים, של שמחת השתתפות במשחקיהם של הבאים אלי"
"בנגוד לך לא היה לי זמן לצאת לשוח בערבו של יום , לנשום את הבריזה ולשקוע בהירהורים"
"אלו היו שעות העבודה".
"מה לא עושים בשביל פרנסה?"
"ובתוכי."
והיא משתנקת
".בתוכי התרוקנתי מתוכן".
המשך יבוא....
[
פגישה לאין קץ
מילים: נתן אלתרמן
לחן: נעמי שמר
כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!
לספרים רק את החטא והשופטת.
פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.
אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
לבדי אהיה בארצותייך הלך.
תפילתי דבר איננה מבקשת,
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!
עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.
טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעויפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים.
ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חרשות וכואבות,
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
את חיוכנו זה מבין המרכבות.
פגישה לאין קץ
עמדתי בשער , שומר, קבלתי את העבודה מחברת השמה של המלאך גבריאל חברת גברי בע"מ.
שכר לא משהו אבל לכל החיים הנצחיים.
העמדה לא רעה, הכניסה לטרקלין בין גן עדן לגיהינום. הטרקלין עצמו רחב, עם נוף מתחלף , זאת כדי לא להבהיל את ההולכים לגיהינום ולא לאכזב את ההולכים לגן עדן.
בדרך כלל המקום שומם , יש בו הרבה פינות התבודדות ובעיקר שקט.
שתי דלתות מחוברות לטרקלין, הן נראות זהות . האחת לגן עדן, אין בה הרבה שימוש והאחרת לגיהינום.
תנועת העוברים היא חד כיוונית בדרך כלל, מעט משעמם , אבל, הרי זאת בדרך כלל העבודה של השומרים והעובדים בחברות השמה. את הרווחים גורפים הבוסים.
יום אחד נפתחת הדלת מגן העדן. איש גבוה, רזה ,עטוף בגלימה של שיער צאן, מבט מיוסר, עיניים מתרוצצות בחיפוש אחר משהו או מישהו, מפנה מבטו לאחור כמו מחפש אחר ההפתעה הבאה הצפויה לו.
אין לי סמכות לשאול מיהו או לבקש תעודה מזהה מיוצאי גן העדן, הם רשאים לטייל באשר יחפוץ לבבם.
דרך אגב, זהו המקרה היחיד שבו מישהו ניצל זכות זאת .
בצעדים איתנים הוא צעד במרחבי הטרקלין וישב לצפות בנוף לקלוט את רוח הערב המנשבת במערב ולצפות בשקיעה.
במשך הזמן התרגלתי לנוכחותו השקטה, והוא הפך לחלק מהנוף.
פעם כשהכנתי קפה ( זאת פריבילגיה רק לשומרים של חברות השמה בחברת גברי בע"מ ), הצצתי לעברו כדי להציע לו, הריח עורר בו משהו והוא הסב ראשו אבל מיד חזר להתבוננותו ולהירהוריו.
הימים נקפו ויום אחד הופתעתי משינוי בסידרי העולם.
דלת הגיהינום נפתחה וממנה יצאה אישה בגובה בינוני, בשלה, גוף מלא, שדיים נכונו לה מאוד, שפתיים נאות וחושניות, בגד הדוק עיניים חומות בהירות כצבע הנחושת עם ריצודים של ירוק .
היא הלכה בעיכוס קל,מבושמת בעידון, נגשה אלי מיד, כי ידעה שעליה להסביר את נוכחותה והופעתה. קולה היה נעים. היא מסרה לי תעודה מזהה ומכתב.
השם:מרים
מקום מגורים קודם: מיגדל
במכתב המלווה נאמר כי מרים המיגדלית רשאית להסתובב בטרקלין ובגיהינום ולקחת חלק בפעילויות כרצונה. אין להפריע לה .
סקרן, שאלתי אותה, הכיצד? והיא ענתה כי כשהגיעה לראשונה נחלקו מנהיגי המקום ולא ידעו להחליט אם היתה קדושה או קדשה. כמעט נפתחה מלחמת דתות והוחלט כי יותר לה להסתובב בגיהינום ובטרקלין, היא רשאית לקחת חלק בכל פעילות הנראית לה במקומות אלו. אין ליצור קשר עם הסגל.
למרות היותה חתיכה, נזהרתי מאוד, כי קשה לדעת מה גילה וכל סיפור עם קטינה הוא סקנדל גדול במקומותינו.
מרים נפנתה ממני וזיהתה את האיש הצנום המתבודד שיצא לשוח עם ערב.
היא התקרבה אליו וישבה כמטחווי קשת ממנו. מדי פעם מגניבה מבטים ועיניה צוחקות. האיש סיקרן אותה.
כל חייה אנשים פגעו בה בשני המובנים התנכיים וכאן איש שאינו מבקש קירבתה.
האיש הפנה פניו הצידה, אבל מדי פעם כמו תינוק שבודק אם עדיין יש תשומת לב אליו,הוא לכסן את מבטיו כדי ללכוד אותה בזוית עינו.
הדבר נמשך מספר פעמים. כאילו על פי אות נמצאו השניים יושבים קרובים יותר. מבטה של מרים העז להשתהות יותר על פניו היפים, והיא תהתה מהו הסבל שהאיש נושא איתו.
מבטם לא הצטלב אבל כל אחד חש את נוכחותו של השני.
בחייה היא הכירה אחד שסבל ונרדף.
איש זה מקרין סבל אחר, פרטי ואישי. היא גם תהתה איך הוא קיבל זכות לגן עדן ,והמוזר יותר למה הוא מוותר על זה כדי להתבודד כאן.
כך זה נמשך מספר פגישות עד שיום אחד היא העזה. הם ישבו כבר במרחק של שלוש אמות אחד מהשניה. היא פנתה אליו ואמרה בפשטות: " שמי מרים". מבטה שואל ומבקש קשר, תוי פניה מתוחים וכולה ציפיה.
האיש פנה אליה , רציני,מצליב מבטו במבטה ואומר לה: " שמי יצחק, מארץ כנען. אישתי קראה לי איציק , אבל זה בעיקר כשרצתה להשיג משהו".
"אני יודע עלייך, כי הרכלנים בגן עדן לא יחמיצו הזדמנות לרכל ולדון במקרה כמו שלך בין בליסה וזלילה של שור הבר ונגיסה מזנב הלוויתן".
מרים עונה לו " גם מצורת ישיבתך עכשיו ומעיניך, אני רואה עצב עמוק ופחד, אתה כבר בגן עדן, ממה יש לך לחשוש?"
"לא תמיד הייתי כזה" עונה יצחק "הייתי שמח ועליז עד גיל שלוש עשרה".
" כשגרשו את אחי ,חברי ישמעאל ואימו הגר, מחיתי , אבל הובטח לי כי גם להם יוקם זרע ואמי שרה הבטיחה כי יהיה להם טוב".
"הארוע בהר המוריה , כשנעקדתי על ערימת העצים, ואבי עומד עלי עם מבט מטורף בעיניו והמאכלת בידו, היה נורא. המלאך היה צריך לצעוק פעמיים, אברהם אברהם כדי שהוא יתעשת"
" האכזבה השניה חיכתה לי כשירדנו מההר".
"כשאימי שמעה על המאורעות היא קרסה ולא יכלה לתמוך בי ובמצוקותי, היא דעכה לאט לאט".
"אבל למה לדבר עלי, תראי איזו שמחת חיים וצחוק את מקרינה".
" אני מתפלאת עליך יצחק" מרים אומרת.
" כל כך הרבה אכזבות ועדיין אינך מפריד בין הקליפה לתוכן".
"בתוכי אני חלולה, הצחוק הוא האמצעי שלי לשרוד לפני שאקרוס".
"אני עדיין לא מבינה, אמרו עליך כי זרעת וקצרת מאה שערים. הדבר לא גרם לך קורת רוח?"
יצחק חייך כאומר " הנה עוד קלישאה שאני צריך להסביר שוב ושוב".
"תראי מרים, ההצלחה לא שלי ודי התקוממתי כי הדביקו את זה לי וליכולותי".
" הגיע איש אחד,נראה נווד, תימהוני מיריחו ואמר כי יש לו מכון לפיתוח זנים חדשים של דגנים , הוא יכול להשיג יבול גדול יותר דווקא באדמת הנגב.".
" ממילא לא היה לי אכפת כל כך, נתתי לו לנסות על כל השטח שהיה ברשותי".
"השיטה הצליחה, והוא הציע הסכם כי הזנים יקראו על שמי אבל הוא יפיץ אותם בעולם. וכך היה".
"אתה פוחד ממני?" שאלה מרים.
יצחק עצר לפתע , הביט מופתע, ולבסוף כאדם שגמר אומר, מלמל :
"הבגידה של אימי ,יצרה בי פחד מנשים".
"החל מגיל ארבע עשרה, החל מצעד נשים ושליחיהם".
" גם בהיותי בשדה מחפש פינה להיות לבד, היו מופיעות ב"אקראי" נשים מעמים שונים, צעירות , בוגרות , נשואות ופנויות. מפורכסות, מעפעפות בעיניים מבעד לרעלה וכלן אומרות "קח אותי".
"אני התעלמתי מהן. פחדתי לעבור את גבול המותר".
"שמי יצא כמיזנטרופ, מוזר ותמהוני".
"לכן שלחו את אליעזר, בתירוץ למצוא בחורה מהמשפחה. אבל האמת , למצוא מישהי שלא שמעה עלי.
כשהגיעה רבקה , כבר לא היה אכפת לי.
ישבתי ככה בין הערביים לשוחח עם עצמי וקצת עם אלוהים ( שלא כמו עם אבי , הוא לא ענה לי), ופתאום שיירת גמלים ובראשם אליעזר ורבקה מאחוריו.
איך שהם הגיעו אלי , רבקה צנחה מהגמל.
תמהתי, עברה מדבר שלם בלי צניחה אחת ודווקא כאן?
לימים כשבאתי אליה לראשונה, התברר שאינה בתולה. היא אמרה שזה מהצניחה מהגמל.
לא היה אכפת לי כל כך".
"רק לשונות רעות סיפרו לי על סטוץ בין אליעזר ורבקה במסע הארוך.
הצניחה מהגמל היתה לתת הסבר למצב ".
"גם זה לא היה איכפת לי".
יצחק שתק, מבטו תקוע בריצפה כמחפש דבר מה ושפתיו רוטטות.
"את יודעת היא היתה צחקנית כמוך, תכמנית, אבל קיבלתי זאת... אהבתי את שמחת החיים שלה."
"עד לארוע הגניבה של הברכה על ידי יעקב"
"כאן נשברתי".
יצחק השתתק.
מרים הביטה בו ומבטה נעלב.
" אינני רבקה".
ובקול נשבר אמרה:
" במקום זה וברגע זה, תוכי כברי".
"הרבה גברים בעלי ממון ושררה ניצלו אותי. אני נגררתי לעיתים בכוח ובהרבה מקרים מ אין ברירה, לבסוף עלתה בי המחשבה שאם איני יכולה לתקן את העולם- עולמי , אז אפיק ממנו את המיטב".
"לא שתקתי כמוך, אלא העמדתי פנים, של שמחת השתתפות במשחקיהם של הבאים אלי"
"בנגוד לך לא היה לי זמן לצאת לשוח בערבו של יום , לנשום את הבריזה ולשקוע בהירהורים"
"אלו היו שעות העבודה".
"מה לא עושים בשביל פרנסה?"
"ובתוכי."
והיא משתנקת
".בתוכי התרוקנתי מתוכן".
המשך יבוא....
[
פגישה לאין קץ
מילים: נתן אלתרמן
לחן: נעמי שמר
כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!
לספרים רק את החטא והשופטת.
פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.
אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
לבדי אהיה בארצותייך הלך.
תפילתי דבר איננה מבקשת,
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!
עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.
טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעויפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים.
ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חרשות וכואבות,
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
את חיוכנו זה מבין המרכבות.