1
הוא פשפש ברעיון ההתאבדות פעמים רבות בתקופה האחרונה, במיוחד עתה בשעת צהריים, כאשר ישב על קצהו של גג בניין בן עשרים ושבע קומות. חלונותיו היו שקופים וגדולים והדרך למטה נראיתה כאילו אין לה סוף. תעתוע אופטי היתל בעיניו כאשר הסתכל על רגליו המתנדנדות באוויר, ספק נמצאות בגובה רב, ספק נוגעות בקרקע. הוא הסתכל מטה אל הרחוב והמַרְאֶה הפיח בו פחד תהומי.
תהיות רבות חלפו בראשו, מורבידיות כולן: כמה אנשים יבחינו מחלונותיהם בגופו הנופל מטה לעבר המדרכה אם יקפוץ? האם בדרכו אל מותו יתחרט על שקפץ? כאשר יפגוש בקרקע, האם גופו ישבר לחלוטין ודם ישפריץ לכל עבר? לאילו דציבלים יגיעו צרחות העוברים והשבים כשגופו יפגוש את התחתית? מהי ההסתברות כי ינחת על מישהו ויגרום למותו? במידה ואפשרות זו תתרחש, האם אותו מישהו ירכך את נחיתתו די כדי לחרב לו את ניסיון ההתאבדות? זה יכאב? ואם כן, עד איזו רמה? כמה זמן יימשך הכאב? מרגע ריסוק גופו על ידי המדרכה או הכביש, כמה יאלץ להמתין עד שישבוק חיים? האם יתגעגעו אליו?
למקהלת קושיות זו - רועשת במיוחד - הצטרפו שני קולות מנוגדים שזימרו לו אי-שם בתוך ראשו. הראשון צעק כן, השני זעק לא.
'כן. קפוץ.' כך הציע הראשון. 'קפוץ ופתור אותנו ואותך מהעול שהינו אתה בכבודך ובעצמך. הרי כבר שנים שאינך מבין מה הפואנטה של הכל, אז מדוע אתה מתעקש להמשיך בחייך המיותרים? למה עודך יושב על אדן הגג ולא מנתר ממנו חיש מהר ומסיים עם הפארסה הקלוקלת הזו? כן, זה יכאב, אולי אף מאוד, וספק שיישאר מספיק מגופתך כדי לטמון באדמה. עם זאת אתה כבר תהיה רחוק שנות אור מהגבול החוצץ בין עולם החיים לממלכת המתים. והאמן לי חביבי, מדובר בממלכה הו כה קסומה - אינך מסוגל בכלל להתחיל להבין עד כמה. כשתחצה את הגבול באופן רשמי, תרגיש כאילו חלצת זוג נעליים קטנות מדי עבור מידות רגלייך, אותן נעלת במשך כל חייך. שְׁלֵמוּת, אם כך, גן-עדן חסר גבולות ונצחי. במָקוֹם צבעוני וחמים זה אין ייסורים, אין מזורים ואין הגדרות. הדבר היחיד שבנמצא הוא חופש אמיתי ואינסופי, מן הסוג שאין ביכולת תבונתך האנושית לדמיין את טִבְעוֹ. ואם הינך חושב על אלו שתותיר מאחור: לעזאזל איתם. היכן הם היו כשהיית צריך אותם, כשחפצת בהם, כשחשקת בהם? התשובה היא לא לצידך. ברגעיך הקשים ביותר, אף אחד לא הבין אותך או אפילו ניסה לרדת לסוף דעתך. ניסית להסביר את עצמך היטב ככל הניתן ושמו לך רגל שוב, ושוב ושוב. מעופף, לא-יוצלח, סמרטוט, עלוקה. עם ידיהם על אוזניהם וכיסוי על עיניהם, רבים כינו אותך בשמות והעדיפו להתרחק ממך עד כמה שרק אפשר. כלום לא יִצֵּא ממך, בישרו לך. אז כן - בילדותך עוד חשבת שכאשר תהא גדול, תוכל להיות בדיוק מה שאתה רוצה להיות. אך צר לי לבשר לך חָבִּיבִּי - הימים ההם תמו, ואם כולם אומרים שכלום לא יִצֵּא ממך, הם צודקים. אם כך - קפוץ. קפוץ לו יש לך אומץ. קפוץ אם יש לך עוד שכל בקודקוד. קפוץ, ומסור להנדריקס ומוריסון דרישת שלום חמה.'
'לא. הישאר.' כך הציע השני. 'הישאר, הישאר, הישאר. עם לכתך תותיר מאחוריך מכתש עצום מימדים של יגון, כאב ותדהמה. חֲשׁוֹב לא רק על עצמך אלא גם על סובביך: הקרובים, הרחוקים, החברים, המכרים. עם עוזבך תמלא את לבבות כולם באבל, ואת מוחותיהם באינסוף תהיות וחידות. כולן יישארו חסרות תשובה לעד, גם אם תשאיר מכתב המפרט מדוע בחרת לעזוב. התחלת במקרה לנסחו? מה לעזאזל תכתוב בו כסיל שכמותך? שאתה מצטער? שאתה מתחרט על כך שנולדת? שאתה יודע שאתה מכאיב לקוראיו? אל נא תשכח שאלה יהיו מילותייך האחרונות, אותן כולם ישננו בעל פה. מילים שיובילו לרגשות אשם עזים ובלתי ניתנים לשקילה לצוץ אצל כל הקורא אותן והמאזין להן, רגשות עימם יאלצו להתמודד יום יום, ללא הרף. אל תעשה זאת, אין זה הוגן כלפיהם כלל וכלל. המציאות המתקיימת דרך עיניך היא בסך הכל נקודת המבט היחידה שהינך מכיר. עם זאת, אין היא נקודת המבט היחידה במציאות - ישנן עוד רבות אחרות - וכולן ללא יוצאות מן הכלל חושבות שהמציאות מתקיימת בדיוק כפי שהן רואות אותה. גם אם נקודות מבט אלה לא מבינות אותך כעת, אל נא תשלול את העתיד, שבוודאי מסביר פנים עבורך. השעה החשוכה ביותר, היא זו שלפני עלות הזריחה. כעת חֲשׁוֹב על כל הפוטנציאל המרתק שהעתיד טומן בחובו עבורך. אהבות האמת אשר תחלוק שבחום ובעדנה יעטפו את ליבך, חברי הנפש שתכיר ואיתם תפסע בכל הרפתקה, האירועים המכוננים שיתרחשו בעולמך הפנימי והחיצוני, פיסות הפלנטה הקסומות והמגוונות עליהן ידרכו כפות רגליך, השירים היפהפיים שיקלטו אוזניך, הסרטים הפנטסטיים שיתפסו עיניך, הספרים הנפלאים שידמיינו תאי מוחך, המטעמים הנהדרים שיפענחו פקעיות לשונך, הנשימות המַרְווֹת מלאות התקווה והחיים שתכניס בעתיד לריאותייך. על כל אלו ברצונך לוותר? באמת? אל. אל. פשוט אל תעשה את זה. מקומך הטבעי הוא כאן, בעולם החיים. הישאר. אנא ממך, הישאר.'
אתה מוכרח לקפוץ.
לא, אתה מוכרח להישאר.
עזוב שטויות, קפוץ!
אלה לא שטויות, הישאר!
אל תקשיב לו, שומע?! קפוץ!
דווקא לו אסור לך להקשיב! הישאר!
קפוץ!
הישאר!
מאית שנייה טרם נפלה ההחלטה במוחו אם לנתר או לא, הטלפון הנייד החל מצלצל בכיסו.
2
השיר Stayin' Alive של הבי ג'יז. בדמות גלי קול הנעים במקצב מדליק שנלקח משנת 1977, האירוניה ריחפה מעל האיש האובדני ולעגה לו. הופעתו הפתאומית של השיר תפסה אותו בהפתעה גמורה, גורמת לליבו להחמיץ מספר פעימות לא מבוטל. הוא שלף את המכשיר מהכיס והביט במסך.
'מספר חסוי'.
'מה עכשיו? מי זה מפריע לנו להתווכח ולהמר על חייו של האיש? קפוץ או הישאר. אלה שתי האפשרויות היחידות עבורו. מי החוצפן שמעז להפר את שלוות מסע שכנועינו את האיש הממורמר?'
הוא הצמיד את הרמקול לאוזנו הימנית ושירתם של הבי ג'יז נקטעה.
"הלו..?" קולו היה רָווּי חשש.
"אנדרו - אל תקפוץ." אמר קול קריר בישירות מונוטונית.
"מה? איך אתה יוד..." תדהמה שטפה אותו והותירה אותו חסר נשימה. "מי זה?"
"זה לא משנה מי אני וזה לא משנה איך אני יודע. הדבר היחיד שמשנה הוא שלא תקפוץ."
אנדרו הציב בשנית את הטלפון מול עיניו כדי לוודא שקרא נכון את הכתוב ונענה בחיוב: 'מספר חסוי'. מי לעזאזל זה יכול להיות? האיש השיב את הרמקול לאוזנו הימנית.
"מי זה?!" הפעם צעק, קולו נבלע על ידי האוויר הצף במרומי הקומה העשרים ושבע. "אל תשחק איתי! תגיד לי מי זה!"
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב: אם אתה קופץ, זה הסוף - אתה מת. זהו - אין שום דבר אחרי. כלום! אין גן עדן, אין אושר, אין חופש, אין כלום. אתה מת ואפילה נופלת עליך לעולמי עד, לנצח, עד אינסוף. אפילה וחושך מוחלטים."
"מה... איך אתה יוד-"
"-יודע, יודע, בדיוק כמו שאתה יודע! שאלה פשוטה - אתה זוכר משהו מלפני שנולדת?"
הוא לא זכר.
"ברור שאתה לא זוכר!" המשיך הקול. "כי לא היה כלום! מן החושך באת ולחושך תחזור! אתה חושב שיהיה יותר טוב אחרי שתקפוץ?! תגיד לי, כסיל שכמותך - אתה במקרה האיש הכי מפגר בעולם?!"
"מה?! למי אתה חושב שאתה קורא-"
"-אוף אל תתחיל איתי עם הלמי אתה חושב שאתה קורא שלך, בבקשה ממך. אני לא כאן כדי להרע לך, אני כאן כדי להציל לך את החיים אז תפסיק לזיין את השכל ותעשה בדיוק מה שאני אומר לך! לא משנה כמה אתה חושב שלא מבינים אותך, לא משנה כמה אתה לא יוצלח כרגע ולא משנה שמערכת היחסים האחרונה שלך נגמרה ברע-"
"-מה, איך אתה-"
"-כל הדברים האלו לא משנים! הם באמת לא משנים, אנדרו. רגשות הם בסך הכל אינטראקציות כימיות שמתחוללות במוח. אינטראקציות כימיות, אנדרו, זה הכל. אם תעשה פה מעשה פזיז, אתה תסיים את דרכך כעבד לגופך ותו לא."
"תגיע כבר לפואנטה שלך! מה אתה רוצה ממני?! "
"אני אומר שאתה לא באמת רוצה לקפוץ. שזו בסך הכל גחמה רגעית. אומנם מובנת לחלוטין אולם לא הגיונית בעליל. כימיה שמשטה בך. אז רד מהגג אנדרו, ותעשה את זה דרך המדרגות או המעלית בבקשה."
לפני שאנדרו הספיק לעכל את הדברים שנאמרו לו, הרמקול השמיע לו צפצוף מוכר. אחד שסיבך את מחשבותיו כהוגן: שיחה ממתינה. הוא הציב את המסך מול עיניו וקלט בשנית: 'מספר חסוי'.
"אוי לא." רטן המתקשר וגרם לרמת הבלבול בראש שותפו לשיחה לנסוק השמימה.
"מי זה מתקשר אלי?!" אנדרו צעק על המתקשר הראשון בעוד השני ממתין על הקו. "זה אתה?! אה?! יא בן זונה, זה אתה?!"
התשובה החמקמקה לא איחרה להגיע.
"אל תענה לו, אתה שומע? אסור לך לענות לו. הוא יפלוט הבלים ואתה תקנה אותם כאילו חולקו בחינם, אתה מבין? לא משנה מה הוא יגיד, אל תקשיב לו!"
"זה אתה או לא אתה?!" זעק מתוסכל.
דממה.
"תענה לי!" ורידי מצחו נראו כעומדים להתפוקק.
"פשוט אל תענה לו! חד וחלק! אל תענה לו ואל תקפו-"
"-יודע מה?! תמצוץ לי ת'זין, מי שלא תהיה!" חתם בצעקה ולחץ על הכפתור הירוק שבטלפון.
3
תחילה האיש האובדני לא פצה את פיו. הוא המתין לשמוע מן הצד השני של הקו. בשניות בודדות אלה שנדמו כנצח, מערכות גופו פעלו כאחוזות טירוף על מנת לווסת את סופת הרגשות העזים: עקב זעמו לחץ דמו ריקד בגבהים שלא הכיר מעולם; בגלל התרגשותו ליבו הלם במהירות הבזק; בשל הבלבול הרב והנוף הדרמטי תוכן קיבתו התערבב בסערה; ובעקבות שילובם של כל אלו, בלוטות הזיעה שכיסו את גופו עבדו במרץ על מנת לצננו - ולמרות שעמלו במסירות רבה - הן לא עמדו בקצב. כל זאת בזמן שאנדרלמוסיה של מחשבות חוגגת בתוך ראשו. אלה התפזרו והתפצלו לכל הכיוונים בעוד הוא לא מבדיל בין ימין ושמאל, בין מעלה ומטה. בעת שבחילתו התגברה, בעל הטלפון כבר היה אבוד לחלוטין באפילת נבכי נפשו, לכוד בין אינספור לולאות מחשבתיות. לרגע אף שכח מדוע ידו מצמידה טלפון נייד לאוזנו. צג המכשיר כבר הפך דביק עקב הזיעה שכיסתה את פניו.
"אנדרווווו..?" קול עליז שלף אותו לבסוף מהתהום. "אתה עדיין שם למעלה?"
האיש האובדני החל מגמגם: "מ מ מי זה?"
"מ מ מי זה..?" לעג לו, מדגיש את מילתו האחרונה.
"מ מ מה?" מצמץ במהירות בלי משים. הוא לא שמע בחייו קול כזה שמח וצבעוני וממזרי בה בעת.
"מ מ מ מ מה?" חזר שוב על דבריו והחל מתגלגל מצחוק. דרך הרמקול שעשועו נשמע מטורף. "שאלתי אותך אם אתה עדיין שם למעלה!"
"אני..?"
"כן, מתוקי - אתה ולא אחר!"
"אני... אני... אני עדיין כאן."
"יופי אנדרו, ממש נפלא." אמר ופלט אנחת רווחה. "ומה שלומך היום?"
"הממ..." 'מי זה,' תהה, 'ומה לעזאזל קורה פה לכל הרוחות?' "יכל להיות טוב יותר... כן... יכל להיות טוב יותר."
"באמת?!" נימתו המופתעת נשמעה מזוייפת. "למה ככה?!"
"אני..." הוא החל לבכות. "אני לא יודע..."
המתקשר צקצק בלשונו.
"אתה לא יודע מה? אם לקפוץ או לא לקפוץ? אם להקשיב לי או להקשיב לו? אם אתה רוצה לחיות או רוצה למות? אם כל זה אמיתי או מזויף?"
דמעותיו של אנדרו זלגו עתה חיש מהר זו אחר זו. גרונו דָּאַב והוא לא הצליח להוציא אף מילה מפיו.
"אתה יודע, זה בסדר לא לדעת לפעמים." המשיך לדבר בקולו הכמעט ליצני. "זה בסדר לא לדעת לפעמים אבל בסופו של דבר צריך לדעת... צריך להחליט... ועכשיו, אנדרו, אתה מוכרח להחליט. ואם תשאל אותי, כאן למטה הרבה יותר כיף. אתה רק צריך לשחרר!"
אנדרו פלט אנקה מיוסרת.
"לשח..." הוא בלע רוקו, "לשחרר אתה אומר?"
"כן מתוקי, שחרר! נחמד פה. כיף פה. חופשי פה."
עם מאה מטרים שחוצצים בינו לבין הקרקע, הוא הביט מטה מסוחרר. האנשים המתהלכים על המדרכות נראו לו קטנים כמו נמלים מנקודת התצפית בה ישב, והרכבים כמקקים העומדים בפקק תנועה. הוא רצה לשחרר אך מילותיו של המתקשר הקודם עוד צלצלו באוזניו והפחד הצמיד אותו למקומו.
"אבל-"
"-אין אבל חָבִּיבִּי!" העליזות בקולו נעלמה לרגע קט ועימה הגיח השגעון. "אם אתה עוד חושב על מה שהטיפש הקודם אמר לך בטלפון, תשכח מזה. הוא לא יודע על מה הוא מדבר. אין לו שמץ."
"אבל... אבל הוא אמר שאין כלום אחרי המוות... כמו שאין כלום לפני!"
"אתה ממש פתי, אה?" גיחך קלות. "ועל האופציה שמשהו כן אירע לפני שנולדת ואתה פשוט לא זוכר אותו, חשבת?"
אנדרו היה חסר תשובה. הוא דמיין - ובצדק - את החיוך שזה עתה עלה על פניו של שותפו לשיחה.
"בן כמה אתה אנדרו?"
הוא התמהמה במתן תשובה אולם נכנע כעבור שניות בודדות: "עשרים ושבע."
"עשרים ושבע, יפה. וואו, זה כל-כך הולם, אתה לא חושב? אפשר האמת לומר שאתה אחראי לכל מה שקורה עכשיו."
"על מה אתה מדבר?" אמר ומחה דמעה או שתיים.
"עשרים ושבע שנים, עשרים ושבע קומות. הנדריקס, מוריסון, ג'ניס, קוביין... הלו? מועדון העשרים ושבע? מצלצל לך מוכר?" בנקודה זו המתקשר תפס את תשומת ליבו במלואה. "זה כאילו כל חייך הונדסו - על ידיך - להגיע לנקודה זו ממש, בה אתה יושב על קצה גג בניין ומתחבט בשאלה הנצחית: להיות או לא להיות. מדוע שתגיע לנקודה מורבידית זו אם לא תקפוץ בסוף, הממ? לשם מה השקעת את כל כולך בלהגיע הֵנָּה? אם תשאל אותי, אם תתפשר על פחות מקפיצה, הרי שוויתרת לעצמך."
'הוא יפלוט הבלים ואתה תקנה אותם כאילו חולקו בחינם.' חששותיו של המתקשר הראשון היו מוצדקים לחלוטין. אנדרו האזין לו היטב ולמעשה הפך שבוי בדבריו.
"כלומר טכנית, אתה כבר מת." המשיך המתקשר השני. "ואל תעבוד על עצמך אנדרו, עמוק בפנים אתה יודע את זה... מעולם לא היתה לך היכולת לבחור. מאז שנולדת - כל הצעדים שלקחת, כל הנשימות ששאפת, כל המילים שאמרת, כל הסרטים בהם צפית, כל המוזיקה לה האזנת, כל הפוסטרים של ג'ימי, ג'ים וג'ניס שנדדו עימך לכל דירה חדשה: כל הרעיונות האלו שאימצת לעצמך והרכיבו את אישיותך - הובילו אותך לכאן. לקצה גג הבניין הזה. ואם אתה מתקשה להאמין לי, רק הַבֵּט בעצמך - אתה הרי כאן, הלא כן?"
'אני לא מאמין... הוא צודק.... סוף סוף מישהו מבין אותי.'
"אתה צודק." הוסיף בקול שבור.
"אני יודע שאני צודק, אנדרו. אין לי סיבה לשקר לך או להטעות אותך. אני כאן כי אתה כאן כי נועדנו להיות כאן יחדיו בצומת דרכים זה. אתה הובלת את עצמך לצומת הזה ואני כאן כדי להחזיק לך את היד בזמן חצייתו."
"אני מבין למה אני כאן... אני חושב." קולו של אנדרו הוסיף להיות שבור. "אבל מי זה בכלל, אתה? מי אתה ומי אתם?"
"אני?" גיחך. "אני אתה כמו שהקודם היה אתה. חשבתי שהבנת כבר."
האיש שישב גלמוד על קצה גג התקשה להבין.
"אוי חמודי." המשיך המתקשר, נימתו נחשית. "אתה רוצה לומר לי שהמוח הזה שלך עדיין חושב שהזרוע שלך מחזיקה טלפון נייד דרכו אתה מקיים שיחה עם שני אנשים זרים שבמקרה מכירים אותך מא' ועד ת'?"
מה?
צליל השיחה הממתינה התקבל באוזנו בשנית. אנדרו הציב את המסך מול עיניו והבין כי הוא אינו אוחז בדבר מלבד אוויר. ההבנה הֻכְּתָה בו בפתאומיות ברוטאלית מאין כמוהה.
'לא הלכנו לשום מקום, אנדרו. אנחנו פה איתך כפי שתמיד היינו. אף אחד לא התקשר אליך בדקות האחרונות. בהיותך נחוש ללכת עד הסוף, השארת את הטלפון הנייד שלך במשרד, כדי שחס וחלילה לא יפריעו לך במלאכתך לגדום את חייך. באמת האמנת שמנגנוני ההגנה במוחך יאפשרו לך לקפוץ סתם כך ללא מאבק מצידם? אחרי הכל מדובר באורגניזם חי שאינסטינקט הישרדותו מוטמע בו עמוקות, והוא לא יאפשר לאוחז במושכות לבצע השמדה עצמית בכזו קלות. ולמרות כל זאת - אינטראקציות כימיות או לא - שתי האפשרויות היחידות נותרות בעיניהן. אז אחרי שהוצאנו את השלדים מן הארון, אנדרו, ובתקווה שהבנת כי אתה - בעל המושכות - יכול לקחת את השליטה בגופך בחזרה: האם תקפוץ? או שלא תקפוץ? הגיעה העת להחליט.'
4
כעבור כחמש שניות צרחות נשמעו ברחוב למראה איש מרוטש שזה עתה נחת על המדרכה.
הוא פשפש ברעיון ההתאבדות פעמים רבות בתקופה האחרונה, במיוחד עתה בשעת צהריים, כאשר ישב על קצהו של גג בניין בן עשרים ושבע קומות. חלונותיו היו שקופים וגדולים והדרך למטה נראיתה כאילו אין לה סוף. תעתוע אופטי היתל בעיניו כאשר הסתכל על רגליו המתנדנדות באוויר, ספק נמצאות בגובה רב, ספק נוגעות בקרקע. הוא הסתכל מטה אל הרחוב והמַרְאֶה הפיח בו פחד תהומי.
תהיות רבות חלפו בראשו, מורבידיות כולן: כמה אנשים יבחינו מחלונותיהם בגופו הנופל מטה לעבר המדרכה אם יקפוץ? האם בדרכו אל מותו יתחרט על שקפץ? כאשר יפגוש בקרקע, האם גופו ישבר לחלוטין ודם ישפריץ לכל עבר? לאילו דציבלים יגיעו צרחות העוברים והשבים כשגופו יפגוש את התחתית? מהי ההסתברות כי ינחת על מישהו ויגרום למותו? במידה ואפשרות זו תתרחש, האם אותו מישהו ירכך את נחיתתו די כדי לחרב לו את ניסיון ההתאבדות? זה יכאב? ואם כן, עד איזו רמה? כמה זמן יימשך הכאב? מרגע ריסוק גופו על ידי המדרכה או הכביש, כמה יאלץ להמתין עד שישבוק חיים? האם יתגעגעו אליו?
למקהלת קושיות זו - רועשת במיוחד - הצטרפו שני קולות מנוגדים שזימרו לו אי-שם בתוך ראשו. הראשון צעק כן, השני זעק לא.
'כן. קפוץ.' כך הציע הראשון. 'קפוץ ופתור אותנו ואותך מהעול שהינו אתה בכבודך ובעצמך. הרי כבר שנים שאינך מבין מה הפואנטה של הכל, אז מדוע אתה מתעקש להמשיך בחייך המיותרים? למה עודך יושב על אדן הגג ולא מנתר ממנו חיש מהר ומסיים עם הפארסה הקלוקלת הזו? כן, זה יכאב, אולי אף מאוד, וספק שיישאר מספיק מגופתך כדי לטמון באדמה. עם זאת אתה כבר תהיה רחוק שנות אור מהגבול החוצץ בין עולם החיים לממלכת המתים. והאמן לי חביבי, מדובר בממלכה הו כה קסומה - אינך מסוגל בכלל להתחיל להבין עד כמה. כשתחצה את הגבול באופן רשמי, תרגיש כאילו חלצת זוג נעליים קטנות מדי עבור מידות רגלייך, אותן נעלת במשך כל חייך. שְׁלֵמוּת, אם כך, גן-עדן חסר גבולות ונצחי. במָקוֹם צבעוני וחמים זה אין ייסורים, אין מזורים ואין הגדרות. הדבר היחיד שבנמצא הוא חופש אמיתי ואינסופי, מן הסוג שאין ביכולת תבונתך האנושית לדמיין את טִבְעוֹ. ואם הינך חושב על אלו שתותיר מאחור: לעזאזל איתם. היכן הם היו כשהיית צריך אותם, כשחפצת בהם, כשחשקת בהם? התשובה היא לא לצידך. ברגעיך הקשים ביותר, אף אחד לא הבין אותך או אפילו ניסה לרדת לסוף דעתך. ניסית להסביר את עצמך היטב ככל הניתן ושמו לך רגל שוב, ושוב ושוב. מעופף, לא-יוצלח, סמרטוט, עלוקה. עם ידיהם על אוזניהם וכיסוי על עיניהם, רבים כינו אותך בשמות והעדיפו להתרחק ממך עד כמה שרק אפשר. כלום לא יִצֵּא ממך, בישרו לך. אז כן - בילדותך עוד חשבת שכאשר תהא גדול, תוכל להיות בדיוק מה שאתה רוצה להיות. אך צר לי לבשר לך חָבִּיבִּי - הימים ההם תמו, ואם כולם אומרים שכלום לא יִצֵּא ממך, הם צודקים. אם כך - קפוץ. קפוץ לו יש לך אומץ. קפוץ אם יש לך עוד שכל בקודקוד. קפוץ, ומסור להנדריקס ומוריסון דרישת שלום חמה.'
'לא. הישאר.' כך הציע השני. 'הישאר, הישאר, הישאר. עם לכתך תותיר מאחוריך מכתש עצום מימדים של יגון, כאב ותדהמה. חֲשׁוֹב לא רק על עצמך אלא גם על סובביך: הקרובים, הרחוקים, החברים, המכרים. עם עוזבך תמלא את לבבות כולם באבל, ואת מוחותיהם באינסוף תהיות וחידות. כולן יישארו חסרות תשובה לעד, גם אם תשאיר מכתב המפרט מדוע בחרת לעזוב. התחלת במקרה לנסחו? מה לעזאזל תכתוב בו כסיל שכמותך? שאתה מצטער? שאתה מתחרט על כך שנולדת? שאתה יודע שאתה מכאיב לקוראיו? אל נא תשכח שאלה יהיו מילותייך האחרונות, אותן כולם ישננו בעל פה. מילים שיובילו לרגשות אשם עזים ובלתי ניתנים לשקילה לצוץ אצל כל הקורא אותן והמאזין להן, רגשות עימם יאלצו להתמודד יום יום, ללא הרף. אל תעשה זאת, אין זה הוגן כלפיהם כלל וכלל. המציאות המתקיימת דרך עיניך היא בסך הכל נקודת המבט היחידה שהינך מכיר. עם זאת, אין היא נקודת המבט היחידה במציאות - ישנן עוד רבות אחרות - וכולן ללא יוצאות מן הכלל חושבות שהמציאות מתקיימת בדיוק כפי שהן רואות אותה. גם אם נקודות מבט אלה לא מבינות אותך כעת, אל נא תשלול את העתיד, שבוודאי מסביר פנים עבורך. השעה החשוכה ביותר, היא זו שלפני עלות הזריחה. כעת חֲשׁוֹב על כל הפוטנציאל המרתק שהעתיד טומן בחובו עבורך. אהבות האמת אשר תחלוק שבחום ובעדנה יעטפו את ליבך, חברי הנפש שתכיר ואיתם תפסע בכל הרפתקה, האירועים המכוננים שיתרחשו בעולמך הפנימי והחיצוני, פיסות הפלנטה הקסומות והמגוונות עליהן ידרכו כפות רגליך, השירים היפהפיים שיקלטו אוזניך, הסרטים הפנטסטיים שיתפסו עיניך, הספרים הנפלאים שידמיינו תאי מוחך, המטעמים הנהדרים שיפענחו פקעיות לשונך, הנשימות המַרְווֹת מלאות התקווה והחיים שתכניס בעתיד לריאותייך. על כל אלו ברצונך לוותר? באמת? אל. אל. פשוט אל תעשה את זה. מקומך הטבעי הוא כאן, בעולם החיים. הישאר. אנא ממך, הישאר.'
אתה מוכרח לקפוץ.
לא, אתה מוכרח להישאר.
עזוב שטויות, קפוץ!
אלה לא שטויות, הישאר!
אל תקשיב לו, שומע?! קפוץ!
דווקא לו אסור לך להקשיב! הישאר!
קפוץ!
הישאר!
מאית שנייה טרם נפלה ההחלטה במוחו אם לנתר או לא, הטלפון הנייד החל מצלצל בכיסו.
2
השיר Stayin' Alive של הבי ג'יז. בדמות גלי קול הנעים במקצב מדליק שנלקח משנת 1977, האירוניה ריחפה מעל האיש האובדני ולעגה לו. הופעתו הפתאומית של השיר תפסה אותו בהפתעה גמורה, גורמת לליבו להחמיץ מספר פעימות לא מבוטל. הוא שלף את המכשיר מהכיס והביט במסך.
'מספר חסוי'.
'מה עכשיו? מי זה מפריע לנו להתווכח ולהמר על חייו של האיש? קפוץ או הישאר. אלה שתי האפשרויות היחידות עבורו. מי החוצפן שמעז להפר את שלוות מסע שכנועינו את האיש הממורמר?'
הוא הצמיד את הרמקול לאוזנו הימנית ושירתם של הבי ג'יז נקטעה.
"הלו..?" קולו היה רָווּי חשש.
"אנדרו - אל תקפוץ." אמר קול קריר בישירות מונוטונית.
"מה? איך אתה יוד..." תדהמה שטפה אותו והותירה אותו חסר נשימה. "מי זה?"
"זה לא משנה מי אני וזה לא משנה איך אני יודע. הדבר היחיד שמשנה הוא שלא תקפוץ."
אנדרו הציב בשנית את הטלפון מול עיניו כדי לוודא שקרא נכון את הכתוב ונענה בחיוב: 'מספר חסוי'. מי לעזאזל זה יכול להיות? האיש השיב את הרמקול לאוזנו הימנית.
"מי זה?!" הפעם צעק, קולו נבלע על ידי האוויר הצף במרומי הקומה העשרים ושבע. "אל תשחק איתי! תגיד לי מי זה!"
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב: אם אתה קופץ, זה הסוף - אתה מת. זהו - אין שום דבר אחרי. כלום! אין גן עדן, אין אושר, אין חופש, אין כלום. אתה מת ואפילה נופלת עליך לעולמי עד, לנצח, עד אינסוף. אפילה וחושך מוחלטים."
"מה... איך אתה יוד-"
"-יודע, יודע, בדיוק כמו שאתה יודע! שאלה פשוטה - אתה זוכר משהו מלפני שנולדת?"
הוא לא זכר.
"ברור שאתה לא זוכר!" המשיך הקול. "כי לא היה כלום! מן החושך באת ולחושך תחזור! אתה חושב שיהיה יותר טוב אחרי שתקפוץ?! תגיד לי, כסיל שכמותך - אתה במקרה האיש הכי מפגר בעולם?!"
"מה?! למי אתה חושב שאתה קורא-"
"-אוף אל תתחיל איתי עם הלמי אתה חושב שאתה קורא שלך, בבקשה ממך. אני לא כאן כדי להרע לך, אני כאן כדי להציל לך את החיים אז תפסיק לזיין את השכל ותעשה בדיוק מה שאני אומר לך! לא משנה כמה אתה חושב שלא מבינים אותך, לא משנה כמה אתה לא יוצלח כרגע ולא משנה שמערכת היחסים האחרונה שלך נגמרה ברע-"
"-מה, איך אתה-"
"-כל הדברים האלו לא משנים! הם באמת לא משנים, אנדרו. רגשות הם בסך הכל אינטראקציות כימיות שמתחוללות במוח. אינטראקציות כימיות, אנדרו, זה הכל. אם תעשה פה מעשה פזיז, אתה תסיים את דרכך כעבד לגופך ותו לא."
"תגיע כבר לפואנטה שלך! מה אתה רוצה ממני?! "
"אני אומר שאתה לא באמת רוצה לקפוץ. שזו בסך הכל גחמה רגעית. אומנם מובנת לחלוטין אולם לא הגיונית בעליל. כימיה שמשטה בך. אז רד מהגג אנדרו, ותעשה את זה דרך המדרגות או המעלית בבקשה."
לפני שאנדרו הספיק לעכל את הדברים שנאמרו לו, הרמקול השמיע לו צפצוף מוכר. אחד שסיבך את מחשבותיו כהוגן: שיחה ממתינה. הוא הציב את המסך מול עיניו וקלט בשנית: 'מספר חסוי'.
"אוי לא." רטן המתקשר וגרם לרמת הבלבול בראש שותפו לשיחה לנסוק השמימה.
"מי זה מתקשר אלי?!" אנדרו צעק על המתקשר הראשון בעוד השני ממתין על הקו. "זה אתה?! אה?! יא בן זונה, זה אתה?!"
התשובה החמקמקה לא איחרה להגיע.
"אל תענה לו, אתה שומע? אסור לך לענות לו. הוא יפלוט הבלים ואתה תקנה אותם כאילו חולקו בחינם, אתה מבין? לא משנה מה הוא יגיד, אל תקשיב לו!"
"זה אתה או לא אתה?!" זעק מתוסכל.
דממה.
"תענה לי!" ורידי מצחו נראו כעומדים להתפוקק.
"פשוט אל תענה לו! חד וחלק! אל תענה לו ואל תקפו-"
"-יודע מה?! תמצוץ לי ת'זין, מי שלא תהיה!" חתם בצעקה ולחץ על הכפתור הירוק שבטלפון.
3
תחילה האיש האובדני לא פצה את פיו. הוא המתין לשמוע מן הצד השני של הקו. בשניות בודדות אלה שנדמו כנצח, מערכות גופו פעלו כאחוזות טירוף על מנת לווסת את סופת הרגשות העזים: עקב זעמו לחץ דמו ריקד בגבהים שלא הכיר מעולם; בגלל התרגשותו ליבו הלם במהירות הבזק; בשל הבלבול הרב והנוף הדרמטי תוכן קיבתו התערבב בסערה; ובעקבות שילובם של כל אלו, בלוטות הזיעה שכיסו את גופו עבדו במרץ על מנת לצננו - ולמרות שעמלו במסירות רבה - הן לא עמדו בקצב. כל זאת בזמן שאנדרלמוסיה של מחשבות חוגגת בתוך ראשו. אלה התפזרו והתפצלו לכל הכיוונים בעוד הוא לא מבדיל בין ימין ושמאל, בין מעלה ומטה. בעת שבחילתו התגברה, בעל הטלפון כבר היה אבוד לחלוטין באפילת נבכי נפשו, לכוד בין אינספור לולאות מחשבתיות. לרגע אף שכח מדוע ידו מצמידה טלפון נייד לאוזנו. צג המכשיר כבר הפך דביק עקב הזיעה שכיסתה את פניו.
"אנדרווווו..?" קול עליז שלף אותו לבסוף מהתהום. "אתה עדיין שם למעלה?"
האיש האובדני החל מגמגם: "מ מ מי זה?"
"מ מ מי זה..?" לעג לו, מדגיש את מילתו האחרונה.
"מ מ מה?" מצמץ במהירות בלי משים. הוא לא שמע בחייו קול כזה שמח וצבעוני וממזרי בה בעת.
"מ מ מ מ מה?" חזר שוב על דבריו והחל מתגלגל מצחוק. דרך הרמקול שעשועו נשמע מטורף. "שאלתי אותך אם אתה עדיין שם למעלה!"
"אני..?"
"כן, מתוקי - אתה ולא אחר!"
"אני... אני... אני עדיין כאן."
"יופי אנדרו, ממש נפלא." אמר ופלט אנחת רווחה. "ומה שלומך היום?"
"הממ..." 'מי זה,' תהה, 'ומה לעזאזל קורה פה לכל הרוחות?' "יכל להיות טוב יותר... כן... יכל להיות טוב יותר."
"באמת?!" נימתו המופתעת נשמעה מזוייפת. "למה ככה?!"
"אני..." הוא החל לבכות. "אני לא יודע..."
המתקשר צקצק בלשונו.
"אתה לא יודע מה? אם לקפוץ או לא לקפוץ? אם להקשיב לי או להקשיב לו? אם אתה רוצה לחיות או רוצה למות? אם כל זה אמיתי או מזויף?"
דמעותיו של אנדרו זלגו עתה חיש מהר זו אחר זו. גרונו דָּאַב והוא לא הצליח להוציא אף מילה מפיו.
"אתה יודע, זה בסדר לא לדעת לפעמים." המשיך לדבר בקולו הכמעט ליצני. "זה בסדר לא לדעת לפעמים אבל בסופו של דבר צריך לדעת... צריך להחליט... ועכשיו, אנדרו, אתה מוכרח להחליט. ואם תשאל אותי, כאן למטה הרבה יותר כיף. אתה רק צריך לשחרר!"
אנדרו פלט אנקה מיוסרת.
"לשח..." הוא בלע רוקו, "לשחרר אתה אומר?"
"כן מתוקי, שחרר! נחמד פה. כיף פה. חופשי פה."
עם מאה מטרים שחוצצים בינו לבין הקרקע, הוא הביט מטה מסוחרר. האנשים המתהלכים על המדרכות נראו לו קטנים כמו נמלים מנקודת התצפית בה ישב, והרכבים כמקקים העומדים בפקק תנועה. הוא רצה לשחרר אך מילותיו של המתקשר הקודם עוד צלצלו באוזניו והפחד הצמיד אותו למקומו.
"אבל-"
"-אין אבל חָבִּיבִּי!" העליזות בקולו נעלמה לרגע קט ועימה הגיח השגעון. "אם אתה עוד חושב על מה שהטיפש הקודם אמר לך בטלפון, תשכח מזה. הוא לא יודע על מה הוא מדבר. אין לו שמץ."
"אבל... אבל הוא אמר שאין כלום אחרי המוות... כמו שאין כלום לפני!"
"אתה ממש פתי, אה?" גיחך קלות. "ועל האופציה שמשהו כן אירע לפני שנולדת ואתה פשוט לא זוכר אותו, חשבת?"
אנדרו היה חסר תשובה. הוא דמיין - ובצדק - את החיוך שזה עתה עלה על פניו של שותפו לשיחה.
"בן כמה אתה אנדרו?"
הוא התמהמה במתן תשובה אולם נכנע כעבור שניות בודדות: "עשרים ושבע."
"עשרים ושבע, יפה. וואו, זה כל-כך הולם, אתה לא חושב? אפשר האמת לומר שאתה אחראי לכל מה שקורה עכשיו."
"על מה אתה מדבר?" אמר ומחה דמעה או שתיים.
"עשרים ושבע שנים, עשרים ושבע קומות. הנדריקס, מוריסון, ג'ניס, קוביין... הלו? מועדון העשרים ושבע? מצלצל לך מוכר?" בנקודה זו המתקשר תפס את תשומת ליבו במלואה. "זה כאילו כל חייך הונדסו - על ידיך - להגיע לנקודה זו ממש, בה אתה יושב על קצה גג בניין ומתחבט בשאלה הנצחית: להיות או לא להיות. מדוע שתגיע לנקודה מורבידית זו אם לא תקפוץ בסוף, הממ? לשם מה השקעת את כל כולך בלהגיע הֵנָּה? אם תשאל אותי, אם תתפשר על פחות מקפיצה, הרי שוויתרת לעצמך."
'הוא יפלוט הבלים ואתה תקנה אותם כאילו חולקו בחינם.' חששותיו של המתקשר הראשון היו מוצדקים לחלוטין. אנדרו האזין לו היטב ולמעשה הפך שבוי בדבריו.
"כלומר טכנית, אתה כבר מת." המשיך המתקשר השני. "ואל תעבוד על עצמך אנדרו, עמוק בפנים אתה יודע את זה... מעולם לא היתה לך היכולת לבחור. מאז שנולדת - כל הצעדים שלקחת, כל הנשימות ששאפת, כל המילים שאמרת, כל הסרטים בהם צפית, כל המוזיקה לה האזנת, כל הפוסטרים של ג'ימי, ג'ים וג'ניס שנדדו עימך לכל דירה חדשה: כל הרעיונות האלו שאימצת לעצמך והרכיבו את אישיותך - הובילו אותך לכאן. לקצה גג הבניין הזה. ואם אתה מתקשה להאמין לי, רק הַבֵּט בעצמך - אתה הרי כאן, הלא כן?"
'אני לא מאמין... הוא צודק.... סוף סוף מישהו מבין אותי.'
"אתה צודק." הוסיף בקול שבור.
"אני יודע שאני צודק, אנדרו. אין לי סיבה לשקר לך או להטעות אותך. אני כאן כי אתה כאן כי נועדנו להיות כאן יחדיו בצומת דרכים זה. אתה הובלת את עצמך לצומת הזה ואני כאן כדי להחזיק לך את היד בזמן חצייתו."
"אני מבין למה אני כאן... אני חושב." קולו של אנדרו הוסיף להיות שבור. "אבל מי זה בכלל, אתה? מי אתה ומי אתם?"
"אני?" גיחך. "אני אתה כמו שהקודם היה אתה. חשבתי שהבנת כבר."
האיש שישב גלמוד על קצה גג התקשה להבין.
"אוי חמודי." המשיך המתקשר, נימתו נחשית. "אתה רוצה לומר לי שהמוח הזה שלך עדיין חושב שהזרוע שלך מחזיקה טלפון נייד דרכו אתה מקיים שיחה עם שני אנשים זרים שבמקרה מכירים אותך מא' ועד ת'?"
מה?
צליל השיחה הממתינה התקבל באוזנו בשנית. אנדרו הציב את המסך מול עיניו והבין כי הוא אינו אוחז בדבר מלבד אוויר. ההבנה הֻכְּתָה בו בפתאומיות ברוטאלית מאין כמוהה.
'לא הלכנו לשום מקום, אנדרו. אנחנו פה איתך כפי שתמיד היינו. אף אחד לא התקשר אליך בדקות האחרונות. בהיותך נחוש ללכת עד הסוף, השארת את הטלפון הנייד שלך במשרד, כדי שחס וחלילה לא יפריעו לך במלאכתך לגדום את חייך. באמת האמנת שמנגנוני ההגנה במוחך יאפשרו לך לקפוץ סתם כך ללא מאבק מצידם? אחרי הכל מדובר באורגניזם חי שאינסטינקט הישרדותו מוטמע בו עמוקות, והוא לא יאפשר לאוחז במושכות לבצע השמדה עצמית בכזו קלות. ולמרות כל זאת - אינטראקציות כימיות או לא - שתי האפשרויות היחידות נותרות בעיניהן. אז אחרי שהוצאנו את השלדים מן הארון, אנדרו, ובתקווה שהבנת כי אתה - בעל המושכות - יכול לקחת את השליטה בגופך בחזרה: האם תקפוץ? או שלא תקפוץ? הגיעה העת להחליט.'
4
כעבור כחמש שניות צרחות נשמעו ברחוב למראה איש מרוטש שזה עתה נחת על המדרכה.