אלף תשע-מאות ארבעים ושמונה היא המהפכה העברית שלא היתה.
היא החלום שחלם את עצמו ונאסף אל עצמו.
.........................
האב חלם את בנו בהיר-שיער וכחול-עיניים, חסון ושריר ושזוף ומתולתל, כמו הנוגש.
כמו טיטוס. כמו אבירי הצלב. כמו חמלניצקי. הנרדף שאף את דמות הרודף. המעונה את מענהו. המוכה את מכהו. המוכה חלם את בנו משיב מלחמה למכהו, למכה אביו.
הבן נולד בצלם דמות האב.
אבל הוא לא ידע מהו. והוא לא ידע מיהו. הוא היה החלום של אביו המעונה. כל מה שידע הבן על עצמו, היה כי הנה קם והיה, שיברו והתגלמותו של חלום-אביו.
אבל, הוא לא ידע מהו. והוא לא ידע מיהו. כל מה שידע על עצמו, היה חלומו של מי הינהו.
החלום חשב שאולי במעשיו תתברר לו תכליתו. שאולי במפעלו, יידע מה הוא. שאולי במלחמתו , יידע מי הוא.
שאולי במותו, הוא יידע מי היה.
החלום חשב, שאם יתהלך על אדמתו ויכיר אותה ואהב אותה ויחבק בה כל סלע ויתן שם לכל רגב עפר, יידע מאין צמח.
הוא נתן לעצמו שמות חדשים ויפים. נתן לפרחים ולציפורים שמות חדשים ויפים. שמות שהיו ונשכחו ושמות שלא היו.
הוא חידש את שפתו בדיוק מהמקום שבו חדלה לצמוח מחדש. הוא הלך להרים, הלך למדבר, לגאיות העמוקים. טיפס כמו פרא בין הרים, השקיף כמו נשר בשמים.
לפעמים, לאחר הליכה קשה ומפרכת במדבר הלוהט, היה מתיישב ליד מעיין, ומציץ בדמותו הנשקפת מן המים.
מי אני, הוא שאל את המעיין.
הוא חשב שאולי המעיין יודע.
נתיב לנשר בשמים, שביל לפרא בין הרים, אבל הנשר והפרא לא ידעו להגיד לחלום מי הוא. המעיין ידע שהוא מעיין והנשר בשמים ידע שהוא נשר אבל אף אחד לא ידע להשיב לחלום על השאלה מי הוא.
הוא עצמו לא ידע שיוכל לדעת מי הוא, רק כאשר יהפוך להיות החלום של עצמו.
היא החלום שחלם את עצמו ונאסף אל עצמו.
.........................
האב חלם את בנו בהיר-שיער וכחול-עיניים, חסון ושריר ושזוף ומתולתל, כמו הנוגש.
כמו טיטוס. כמו אבירי הצלב. כמו חמלניצקי. הנרדף שאף את דמות הרודף. המעונה את מענהו. המוכה את מכהו. המוכה חלם את בנו משיב מלחמה למכהו, למכה אביו.
הבן נולד בצלם דמות האב.
אבל הוא לא ידע מהו. והוא לא ידע מיהו. הוא היה החלום של אביו המעונה. כל מה שידע הבן על עצמו, היה כי הנה קם והיה, שיברו והתגלמותו של חלום-אביו.
אבל, הוא לא ידע מהו. והוא לא ידע מיהו. כל מה שידע על עצמו, היה חלומו של מי הינהו.
החלום חשב שאולי במעשיו תתברר לו תכליתו. שאולי במפעלו, יידע מה הוא. שאולי במלחמתו , יידע מי הוא.
שאולי במותו, הוא יידע מי היה.
החלום חשב, שאם יתהלך על אדמתו ויכיר אותה ואהב אותה ויחבק בה כל סלע ויתן שם לכל רגב עפר, יידע מאין צמח.
הוא נתן לעצמו שמות חדשים ויפים. נתן לפרחים ולציפורים שמות חדשים ויפים. שמות שהיו ונשכחו ושמות שלא היו.
הוא חידש את שפתו בדיוק מהמקום שבו חדלה לצמוח מחדש. הוא הלך להרים, הלך למדבר, לגאיות העמוקים. טיפס כמו פרא בין הרים, השקיף כמו נשר בשמים.
לפעמים, לאחר הליכה קשה ומפרכת במדבר הלוהט, היה מתיישב ליד מעיין, ומציץ בדמותו הנשקפת מן המים.
מי אני, הוא שאל את המעיין.
הוא חשב שאולי המעיין יודע.
נתיב לנשר בשמים, שביל לפרא בין הרים, אבל הנשר והפרא לא ידעו להגיד לחלום מי הוא. המעיין ידע שהוא מעיין והנשר בשמים ידע שהוא נשר אבל אף אחד לא ידע להשיב לחלום על השאלה מי הוא.
הוא עצמו לא ידע שיוכל לדעת מי הוא, רק כאשר יהפוך להיות החלום של עצמו.