הוא מצמיד את האצבע בחוזקה אל הנייר, מרגיש את הלחץ בקצה הבשר, ממש מתחת לציפורן הארוכה והמשוננת שהוא מסרב לקצוץ כבר כמה חודשים. ציפורניים הן שימושיות, הוא טוען שוב ושוב, מנסה לתרץ את החוסר בהיגיינה של ציפורניו שכסוסות מעט בקצה ושחורות בצורה מטרידה, כאילו שנאבק בבוץ לאחרונה ושכח להוציא את הבוץ במקלחת.
הציפורן משמיעה קול מצמרר ומזוויע כאשר הוא גורר אותה לאורך הנייר ומצמיד אותו אל הנייר שמתחתיו.
הוא מרים בעדינות את המעטפה ומעביר את הלשון שלו לאורכה כדי להרטיב אותה מעט.
הוא ממש יכול לטעום את הטעם היבש של הנייר הישן, הוא ייאלץ לקנות מעטפות חדשות עם טעם חדש אם הוא ירצה להמשיך לשמור על חוש הטעם הבריא שלו גם אחרי הליקוק של המעטפות.
הוא סוגר את המעטפה בתנועה נחרצת, בדיעבד הוא מבין שהוא עשה זאת כדי לא להתחרט על מה שהכניס לתוכה. המעטפה נשמטת מחדש על הדלפק החום והבהיר ומשמיעה קול חלש של חבטת הנייר בעץ.
הוא מרגיש גאווה גואה בליבו, אבל הגאווה לא מסבירה את הציפורן שנשלחת במהירות אל פיו ונכססת במהירות ובחשש. הוא אמנם חש גאווה, אך הוא גם מפחד, הגאווה לא מנוגדת לחשש אחרי הכל.
אין תרופה לחשש, הוא חושב, אבל זה לא מנחם אותו.
ידו נשלחת אל כוס הקפה השחור שלו, הוא כנראה רועד כי הקפה מתחיל לצייר גלים שחורים עבים על זכוכית הכוס וגרגירי קפה מרים עולים ויורדים בקצב במעלה ומורד הזכוכית.
הכוס כבר לא חמה, הוא עמד זמן מה בניסיון להצליח לסגור את המעטפה האחת הזאת והקפה כבר קר ולא טעים. אני אצטרך להכין אחד חדש, הוא ממלמל לעצמו כאדם משוגע שהחל לנהל שיחות מסתוריות עם הקירות, עוד דבר להוסיף אל רשימת המטלות הלא נגמרת.
המעטפה נשארת על הדלפק כאשר הוא מסתובב אל עבר השיש במטבח והקומקום הריק שנח עליו.
היא לא זזה מהדלפק גם בזמן שהוא מרתיח לו מים חמים בתוך הקומקום, או כאשר הוא שוטף את הכוס במרץ- וביסודיות יש לומר- כי הוא לא אוהב שאריות קפה ישן בתוך הקפה החדש והחמים שלו וגם כי הוא מעט חולה ניקיון אם אפשר להחשיב אותו בכלל ככזה אחרי מבט אחד בציפורניו.
למעשה, המעטפה לא זזה מן הדלפק ההוא מעולם, גם לא ביום שלמחרת, או זה שאחריו וגם לא באותו סופ"ש קיצי נאה שהגיע מעט אחרי.
המעטפה נשארה לצבור אבק על הדלפק, זזה רק בסנטימטר קל לפה או לשם ממשבי הרוח הקטנים שהצליחו לסלול את דרכם מהחלון הגבוה במטבח.
היא נשארה שם במשך זמן רב, גם ביום בו הוא החליט להתחיל חיים חדשים וטובים יותר במקום טוב וחמים יותר ולא טרח לבדוק אם היא בכלל עדיין שם.
הציפורן משמיעה קול מצמרר ומזוויע כאשר הוא גורר אותה לאורך הנייר ומצמיד אותו אל הנייר שמתחתיו.
הוא מרים בעדינות את המעטפה ומעביר את הלשון שלו לאורכה כדי להרטיב אותה מעט.
הוא ממש יכול לטעום את הטעם היבש של הנייר הישן, הוא ייאלץ לקנות מעטפות חדשות עם טעם חדש אם הוא ירצה להמשיך לשמור על חוש הטעם הבריא שלו גם אחרי הליקוק של המעטפות.
הוא סוגר את המעטפה בתנועה נחרצת, בדיעבד הוא מבין שהוא עשה זאת כדי לא להתחרט על מה שהכניס לתוכה. המעטפה נשמטת מחדש על הדלפק החום והבהיר ומשמיעה קול חלש של חבטת הנייר בעץ.
הוא מרגיש גאווה גואה בליבו, אבל הגאווה לא מסבירה את הציפורן שנשלחת במהירות אל פיו ונכססת במהירות ובחשש. הוא אמנם חש גאווה, אך הוא גם מפחד, הגאווה לא מנוגדת לחשש אחרי הכל.
אין תרופה לחשש, הוא חושב, אבל זה לא מנחם אותו.
ידו נשלחת אל כוס הקפה השחור שלו, הוא כנראה רועד כי הקפה מתחיל לצייר גלים שחורים עבים על זכוכית הכוס וגרגירי קפה מרים עולים ויורדים בקצב במעלה ומורד הזכוכית.
הכוס כבר לא חמה, הוא עמד זמן מה בניסיון להצליח לסגור את המעטפה האחת הזאת והקפה כבר קר ולא טעים. אני אצטרך להכין אחד חדש, הוא ממלמל לעצמו כאדם משוגע שהחל לנהל שיחות מסתוריות עם הקירות, עוד דבר להוסיף אל רשימת המטלות הלא נגמרת.
המעטפה נשארת על הדלפק כאשר הוא מסתובב אל עבר השיש במטבח והקומקום הריק שנח עליו.
היא לא זזה מהדלפק גם בזמן שהוא מרתיח לו מים חמים בתוך הקומקום, או כאשר הוא שוטף את הכוס במרץ- וביסודיות יש לומר- כי הוא לא אוהב שאריות קפה ישן בתוך הקפה החדש והחמים שלו וגם כי הוא מעט חולה ניקיון אם אפשר להחשיב אותו בכלל ככזה אחרי מבט אחד בציפורניו.
למעשה, המעטפה לא זזה מן הדלפק ההוא מעולם, גם לא ביום שלמחרת, או זה שאחריו וגם לא באותו סופ"ש קיצי נאה שהגיע מעט אחרי.
המעטפה נשארה לצבור אבק על הדלפק, זזה רק בסנטימטר קל לפה או לשם ממשבי הרוח הקטנים שהצליחו לסלול את דרכם מהחלון הגבוה במטבח.
היא נשארה שם במשך זמן רב, גם ביום בו הוא החליט להתחיל חיים חדשים וטובים יותר במקום טוב וחמים יותר ולא טרח לבדוק אם היא בכלל עדיין שם.