איך הגעתי למצב שבוא אני מחזיק סכין לצווארו של ילד תמים בן ארבע עשרה, לאחר רצח ברוטלי, מצחקק?
"תלשתי לו את האצבעות, החרבתי לו את הפנים וערפתי את הראש שלו, הכל עם הידיים. את המעיים שלו שפכתי כמו תולעים החוצה, ושמתי חתול, סתם כי זה הצחיק אותי. אה, ולא נשכח שהורדתי לו את הזין, הפריע לי שהוא עדיין שם." אמר כשהגעתי לביוב לאחר שיחת טלפון, שלפי המקרה הייתה מורכבת משקר ואמת בו בזמן. בשיחה נשמעה אישה צועקת ובוכה, שרצתה שאבוא במידית, אבל אני לא רואה אישה בשום מקום. כנראה שיש לו כוח לקרוא מחשוב, אם ללא שיהיה פצח ואמר, "את האישה ששמעתה בהקלטה רצחתי לפני שבוע, לא תצטרך לחפש אותה, ובאשר האיש הזה? הוא לא יחסר לאף אחד, הוא רק אביזר."
הוא אמר את זה בצורה כל כך חסרת רגשות, כל כך חסרת אמפתיה, כל כך לא אנושית, שכמעט חשבתי שעומד מלפני משהו שאינו יצור חי, אלא משהו מעוות אחר. מי הורג בן אדם וקורא לו אביזר? זה אדם! עם נשמה! לא אכפת לו והוא ממשיך. "וואו," וחיוך מרושע ומטריד עלה על פניו מאוזנו לשנייה, בניגוד לכל התנהגות קודמת שהראה בשיחתנו, "אני זוכר את הטעם אפילו...". 'בבקשה אל תמשיך את המשפט הזה...' חשבתי לעצמי, וכאילו קרא את מחשבותיי, פצח את פיו והמשיך בקול נמוך וזדוני, "כבד כזה לא אכלתי זמן מה. הוא הלך נהדר עם לבו וקצת שעועית". חתיכת קיא שעלתה לגרוני אילצה אותי לשמור על השקט לרגע קט, אך לא היססתי והגבתי במהרה לאחר מכן, "אתה יודע, רוב האנשים שמוצאים גופה בביוב מתקשרים למשטרה, לא מרטשים אותה עוד יותר כמו...", אמרתי בקול מזלזל, ואז עצרתי את עצמי. זה לא רעיון טוב להעליב איש שמאיים על חייך, "ואוכלים את חלקי גופם.". רק המחשבה על התהליך הטרידה אותי עמוקות. "ובמיוחד לא קוראים לילדים בני ארבע עשרה לזירה. למה אתה כן עשיתה את זה?"
ניתן לצפות שינסה לענות בצורה שנונה, כצפוי מרוצח, או לפחות ככה זה היה בסרטים שראיתי עם אבא שלי. זאת אומרת, לא איתו, התחבאתי שלא יראה אותי איתו. הוא לא הרשה לי לראות סרטים כאלו. אך לא. הוא נשך את ידו שוב ושוב, באכזריות, עד שדם ניתז לכול עבר. עד שהבנתי מה קורה, זרועו כבר נגדעה, ומתוך כתפו המוחרבת הוא שלף סכין ואיים על שלום צווארי בעזרתה, ואמר בקול שקט, מופנם, רגוע ושליו, "הרצח היה בונוס. כמו כן גם המעדן שהכנתי ממנו. הכיף האמיתי הוא להרוס לילדים בני ארבע עשרה כמוך את החיים."
התשובה החדה שלו אליי, לא התירה לי מנוח. חוסר האונים שלי לא הותיר ממני שאלות הגונות לשאול אותו. לא רציתי לשאול אותו שום דבר. לא מניין בא, למה דווקא לי הוא קרא לביוב בכדי שאחווה את זה, למה הוא לא יכל להסתיר את הגופה המרוטשת והמצחינה שנמצאת כשני מטרים לידינו, ולמה לעזאזל היה חייב לגדוע את ידו (שאלוהים יודע למה מכילה סכין) בכדי לאיים עליי. עניין אותי, "לעוד כמה נערים עשיתה את זה?". התשובה שלי גרמה אפילו למשוגע הזה להביע הפתעה כלשהי. אני יודע את זה ממבטו, וכי לקח לו כעשר שניות למצוא תשובה הגונה.
"1", אמר "אתה".
"למה?"
"אי פעם, הרגשתה משהו מוזר ביד שמאל?", הוא אמר עם חיוך ענק כמו מקודם, וקצב לבי פעם ללא מנוח.
"לא!!!" צעקתי עם הבעת פנים מובסת, אל אף שהתשובה הנכונה היא כן, ומשום מה, דמעות לא הצליחו לזלוג מעיניי. ועכשיו אני יודע מאיפה אני מכיר אותו. כשהייתי קטן יותר, שברתי את היד בתאונת אופניים, והיו צריכים לנתח את היד שלי. משם הוא יודע מי אני, את השם שלי, משם הוא השיג את המספר שלי, ואז הוא הכניס את הסכין לידי.
"למה אתה עושה את זה?" הצלחתי ליבב בצליל חרישי וחלש, ותשובתו חדה כתער. "כדי שתהייה פסיכופת."
"איך זה תורם לך בחיים יא חתיכת בן זונה?!?" צעקתי ישירות אל תוך עיניו, ולאחר הסטירה השורפת שקיבלתי, הבנתי מה הוא עשה.
הסתכלתי לצד שמאל, וגופת האדם הזה השתרעה לידי, ולא הרגשתי כלום כלפיה.
"עכשיו מה קורה?" אמרתי עם חיוך שכבר לא הפתיע אותי משום מה, וצחוקו המתגלגל סחף אותי אחריו. לא ידעתי למה. זה לא היה בסדר, רצח זה לא בסדר, כל המצב הזה פשוט מזוויע, ומשום מה, הרגשתי לרגע כאילו להיות במצב שלו זה הדבר היחיד שנועדתי לעשות.
"אז זה הסיפור, ג'וש יקירי, ככה הגעתי למצב הזה, אתה מבין ג'וש?" אמרתי לילד שעמד מולי, מפוחד, לאחר שסיפרתי לו את הסיפור, בעוד שסכין מגואלת בדמי מוצמדת לצווארו, ובעוד שכמה מטרים ספורים לצידי הימני גופה מרוטשת. "רק שהפעם אני מרגיש את הכאב של היד המחוסרת", אמרתי, וצחוק מתגלגל נפלט מגרוני.
"עזוב אותי משוגע!!!" הוא צעק בעוד קיא מכתים את חולצתו. דווקא חשבתי שעם ג'וש אני אצליח, אבל הוא לא מוצלח כמוני. אני הייתי מוצלח יותר. להב הסכין שלי ננעץ בצווארו, עד שראשו נתלה חסר חיים מצווארו בעוד שדם ניתז על פניי, ולכל עבר. אמרתי לעצמי בקול רם, כאילו אני מצפה שד"ר אנטון יקשיב לי בעוד אני מדבר אליו, "ניסיתי להמשיך את מפעל חייך. אני הייתי הראשון שלך, אתה עוד זוכר אותי? אני זוכר שהוריי לקחו אותי לחדר בבית הסוהר לראות אותך מתחשמל למוות, ומאותו היום חיי לא נראו אותו דבר. לא בכיתי יותר, וחבריי עיצבנו אותי, אז קשרתי אותם בבניין הנטוש שליד הבית שלי, וזרקתי אותם אחרי שבוע, אחרי שמתו מצמא, וכל חיי הוקדשו לרגע הזה. למדתי רפואה, וביצעתי הרבה ניתוחים. ג'וש היה מספר עשרים ושבע שלי. הכישלון החמישי. ובזכותנו, מהלכים ברחבי בריטניה גם היום, פסיכופתים ורוצחים סדרתיים. תודה לך.".
סלחו לי על האיכות הירודה, זה הסיפור הראשון שאני כותב.
"תלשתי לו את האצבעות, החרבתי לו את הפנים וערפתי את הראש שלו, הכל עם הידיים. את המעיים שלו שפכתי כמו תולעים החוצה, ושמתי חתול, סתם כי זה הצחיק אותי. אה, ולא נשכח שהורדתי לו את הזין, הפריע לי שהוא עדיין שם." אמר כשהגעתי לביוב לאחר שיחת טלפון, שלפי המקרה הייתה מורכבת משקר ואמת בו בזמן. בשיחה נשמעה אישה צועקת ובוכה, שרצתה שאבוא במידית, אבל אני לא רואה אישה בשום מקום. כנראה שיש לו כוח לקרוא מחשוב, אם ללא שיהיה פצח ואמר, "את האישה ששמעתה בהקלטה רצחתי לפני שבוע, לא תצטרך לחפש אותה, ובאשר האיש הזה? הוא לא יחסר לאף אחד, הוא רק אביזר."
הוא אמר את זה בצורה כל כך חסרת רגשות, כל כך חסרת אמפתיה, כל כך לא אנושית, שכמעט חשבתי שעומד מלפני משהו שאינו יצור חי, אלא משהו מעוות אחר. מי הורג בן אדם וקורא לו אביזר? זה אדם! עם נשמה! לא אכפת לו והוא ממשיך. "וואו," וחיוך מרושע ומטריד עלה על פניו מאוזנו לשנייה, בניגוד לכל התנהגות קודמת שהראה בשיחתנו, "אני זוכר את הטעם אפילו...". 'בבקשה אל תמשיך את המשפט הזה...' חשבתי לעצמי, וכאילו קרא את מחשבותיי, פצח את פיו והמשיך בקול נמוך וזדוני, "כבד כזה לא אכלתי זמן מה. הוא הלך נהדר עם לבו וקצת שעועית". חתיכת קיא שעלתה לגרוני אילצה אותי לשמור על השקט לרגע קט, אך לא היססתי והגבתי במהרה לאחר מכן, "אתה יודע, רוב האנשים שמוצאים גופה בביוב מתקשרים למשטרה, לא מרטשים אותה עוד יותר כמו...", אמרתי בקול מזלזל, ואז עצרתי את עצמי. זה לא רעיון טוב להעליב איש שמאיים על חייך, "ואוכלים את חלקי גופם.". רק המחשבה על התהליך הטרידה אותי עמוקות. "ובמיוחד לא קוראים לילדים בני ארבע עשרה לזירה. למה אתה כן עשיתה את זה?"
ניתן לצפות שינסה לענות בצורה שנונה, כצפוי מרוצח, או לפחות ככה זה היה בסרטים שראיתי עם אבא שלי. זאת אומרת, לא איתו, התחבאתי שלא יראה אותי איתו. הוא לא הרשה לי לראות סרטים כאלו. אך לא. הוא נשך את ידו שוב ושוב, באכזריות, עד שדם ניתז לכול עבר. עד שהבנתי מה קורה, זרועו כבר נגדעה, ומתוך כתפו המוחרבת הוא שלף סכין ואיים על שלום צווארי בעזרתה, ואמר בקול שקט, מופנם, רגוע ושליו, "הרצח היה בונוס. כמו כן גם המעדן שהכנתי ממנו. הכיף האמיתי הוא להרוס לילדים בני ארבע עשרה כמוך את החיים."
התשובה החדה שלו אליי, לא התירה לי מנוח. חוסר האונים שלי לא הותיר ממני שאלות הגונות לשאול אותו. לא רציתי לשאול אותו שום דבר. לא מניין בא, למה דווקא לי הוא קרא לביוב בכדי שאחווה את זה, למה הוא לא יכל להסתיר את הגופה המרוטשת והמצחינה שנמצאת כשני מטרים לידינו, ולמה לעזאזל היה חייב לגדוע את ידו (שאלוהים יודע למה מכילה סכין) בכדי לאיים עליי. עניין אותי, "לעוד כמה נערים עשיתה את זה?". התשובה שלי גרמה אפילו למשוגע הזה להביע הפתעה כלשהי. אני יודע את זה ממבטו, וכי לקח לו כעשר שניות למצוא תשובה הגונה.
"1", אמר "אתה".
"למה?"
"אי פעם, הרגשתה משהו מוזר ביד שמאל?", הוא אמר עם חיוך ענק כמו מקודם, וקצב לבי פעם ללא מנוח.
"לא!!!" צעקתי עם הבעת פנים מובסת, אל אף שהתשובה הנכונה היא כן, ומשום מה, דמעות לא הצליחו לזלוג מעיניי. ועכשיו אני יודע מאיפה אני מכיר אותו. כשהייתי קטן יותר, שברתי את היד בתאונת אופניים, והיו צריכים לנתח את היד שלי. משם הוא יודע מי אני, את השם שלי, משם הוא השיג את המספר שלי, ואז הוא הכניס את הסכין לידי.
"למה אתה עושה את זה?" הצלחתי ליבב בצליל חרישי וחלש, ותשובתו חדה כתער. "כדי שתהייה פסיכופת."
"איך זה תורם לך בחיים יא חתיכת בן זונה?!?" צעקתי ישירות אל תוך עיניו, ולאחר הסטירה השורפת שקיבלתי, הבנתי מה הוא עשה.
הסתכלתי לצד שמאל, וגופת האדם הזה השתרעה לידי, ולא הרגשתי כלום כלפיה.
"עכשיו מה קורה?" אמרתי עם חיוך שכבר לא הפתיע אותי משום מה, וצחוקו המתגלגל סחף אותי אחריו. לא ידעתי למה. זה לא היה בסדר, רצח זה לא בסדר, כל המצב הזה פשוט מזוויע, ומשום מה, הרגשתי לרגע כאילו להיות במצב שלו זה הדבר היחיד שנועדתי לעשות.
"אז זה הסיפור, ג'וש יקירי, ככה הגעתי למצב הזה, אתה מבין ג'וש?" אמרתי לילד שעמד מולי, מפוחד, לאחר שסיפרתי לו את הסיפור, בעוד שסכין מגואלת בדמי מוצמדת לצווארו, ובעוד שכמה מטרים ספורים לצידי הימני גופה מרוטשת. "רק שהפעם אני מרגיש את הכאב של היד המחוסרת", אמרתי, וצחוק מתגלגל נפלט מגרוני.
"עזוב אותי משוגע!!!" הוא צעק בעוד קיא מכתים את חולצתו. דווקא חשבתי שעם ג'וש אני אצליח, אבל הוא לא מוצלח כמוני. אני הייתי מוצלח יותר. להב הסכין שלי ננעץ בצווארו, עד שראשו נתלה חסר חיים מצווארו בעוד שדם ניתז על פניי, ולכל עבר. אמרתי לעצמי בקול רם, כאילו אני מצפה שד"ר אנטון יקשיב לי בעוד אני מדבר אליו, "ניסיתי להמשיך את מפעל חייך. אני הייתי הראשון שלך, אתה עוד זוכר אותי? אני זוכר שהוריי לקחו אותי לחדר בבית הסוהר לראות אותך מתחשמל למוות, ומאותו היום חיי לא נראו אותו דבר. לא בכיתי יותר, וחבריי עיצבנו אותי, אז קשרתי אותם בבניין הנטוש שליד הבית שלי, וזרקתי אותם אחרי שבוע, אחרי שמתו מצמא, וכל חיי הוקדשו לרגע הזה. למדתי רפואה, וביצעתי הרבה ניתוחים. ג'וש היה מספר עשרים ושבע שלי. הכישלון החמישי. ובזכותנו, מהלכים ברחבי בריטניה גם היום, פסיכופתים ורוצחים סדרתיים. תודה לך.".
סלחו לי על האיכות הירודה, זה הסיפור הראשון שאני כותב.