מאות מלאו את הכיסאות סביב שולחן המתכת הגדול. שטיחים ענקיים התפרשו על הקירות בגווני כחול ושחור, והתקרה הקעורה השקיפה בבבואתה את אורחי השולחן הנכבדים. הרעש היה אדיר עד שהראש שהכיל את כל הדיון היה עלול להתפוצץ.
"שקט! אני דורש סדר!" צעק היגיון בעודו חובט ביד עבה על השולחן. בן רגע השתררה דממה במקום. היגיון כחכח בגרונו. "אנחנו נקיים דיון מסודר ומתורבת" אמר בכף ידו האחת פרושה על חזהו, וידו השנייה אוחזת בקלף נייר ארוך ומגולגל בקצהו. עט נוצה וקסת דיו נחו על שולחן המתכת בדיוק לפניו.
"כאמור, הספינה הזו שוקעת. צריך לקבל החלטות במקום הזה!" אמר היגיון. "בבירור הראש הזה לא יכול לשאת את כולנו, מישהו יאלץ ללכת לשלולית". החדר השתתק בשנית ונדמה היה כי נשימתם של כלל המתדיינים נעתקה מהם באותו הרגע ממש. השלולית הייתה המקום אליו היו משליחים את מה שהוחלט - על פי היגיון, שהגיע הזמן "לשחרר". בדרך כלל דברים כמו הפחד מהחושך או איזה רעיון ממש מטופש.
הפעם המצב היה שונה, והדבר היה ברור לכולם. הפעם, החליט היגיון, אחד מחברי הדיון עצמם יאלצו לעזוב. פרנויה הסתכל לצדדיו שוב ושוב לסירוגין. מידיי פעם היה קוצץ ציפורניו בשיניו, פולט אנחת הקלה וחוזר חלילה. "תמיד אני! אני, אני, אני! נכון?" חברי הדיון הנכבדים הסתכלו לעברו, כל אחד ברגשות אחרים. כעס מיד מיהר להיחלץ לעזרת חברו. "הפסיקו כבר!" צעק. "מנוולים שכמותכם! אתם יודעים טוב מאוד שהראש הזה לא יתפקד בלעדיו, מה עם הפעם ההיא שברחנו מהאיש שעקב אחרינו?", היגיון הרהר בצורה שהייתה יכולה להישמע על ידי כלל המתדיינים ואמר לבסוף "בסדר גמור, אתה נשאר". פרנויה הודה לחברו כעס והדיון נמשך כך שעות, כשבכל דקה או שתיים מואשמים נכבדים אחרים בזה אחר זה.
"ובכן, אז זה הוחלט!" אמר היגיון וחבט בידו העבה על שולחן הברזל בפעם השנייה באותו הדיון. "פחד, האם יש דבר מה שתרצה להוסיף בעניין?" שאל. פחד היסס לרגע והשיב "אני מפחד". כלל הרגשות והמחשבות שפקדו את החדר קמו ממושביהן והחלו ללכת בטור מסודר לכיוון השלולית. לבסוף הגיעו אליה ונעמדו סביבה במעגל. הנוזל היה שחור, סמיך וצמיגי.
היגיון הוריד את פחד אל ברכיו לפני השלולית, הסיט את ידיו לאחור וקשר את שתיהן זו לזו בחוזקה. "פחד, הגיע הזמן להיפרד" אמר היגיון ודחף את פחד בבעיטה. כלל האורחים הנכבדים עמדו וצפו במתרחש, רגשות ומחשבות בראשו של איש אחד. חלקם מריעים וחלקם מספידים. עמיתם נפל זה עתה לשלולית הנוזל הטובעני והחל לשקוע. "מרתק" אמרה סקרנות. פחד שכב במרכז השלולית וצעק לעזרה. הוא בכה בהיסטריה והתחנן שמישהו כבר ימשוך אותו משם. הוא הביט אל התקרה הקעורה שאט-אט הפכה שחורה ומעורפלת, עד שלבסוף נעלמה לחלוטין. זה, רבותיי, היה סוף הדיון.
"שקט! אני דורש סדר!" צעק היגיון בעודו חובט ביד עבה על השולחן. בן רגע השתררה דממה במקום. היגיון כחכח בגרונו. "אנחנו נקיים דיון מסודר ומתורבת" אמר בכף ידו האחת פרושה על חזהו, וידו השנייה אוחזת בקלף נייר ארוך ומגולגל בקצהו. עט נוצה וקסת דיו נחו על שולחן המתכת בדיוק לפניו.
"כאמור, הספינה הזו שוקעת. צריך לקבל החלטות במקום הזה!" אמר היגיון. "בבירור הראש הזה לא יכול לשאת את כולנו, מישהו יאלץ ללכת לשלולית". החדר השתתק בשנית ונדמה היה כי נשימתם של כלל המתדיינים נעתקה מהם באותו הרגע ממש. השלולית הייתה המקום אליו היו משליחים את מה שהוחלט - על פי היגיון, שהגיע הזמן "לשחרר". בדרך כלל דברים כמו הפחד מהחושך או איזה רעיון ממש מטופש.
הפעם המצב היה שונה, והדבר היה ברור לכולם. הפעם, החליט היגיון, אחד מחברי הדיון עצמם יאלצו לעזוב. פרנויה הסתכל לצדדיו שוב ושוב לסירוגין. מידיי פעם היה קוצץ ציפורניו בשיניו, פולט אנחת הקלה וחוזר חלילה. "תמיד אני! אני, אני, אני! נכון?" חברי הדיון הנכבדים הסתכלו לעברו, כל אחד ברגשות אחרים. כעס מיד מיהר להיחלץ לעזרת חברו. "הפסיקו כבר!" צעק. "מנוולים שכמותכם! אתם יודעים טוב מאוד שהראש הזה לא יתפקד בלעדיו, מה עם הפעם ההיא שברחנו מהאיש שעקב אחרינו?", היגיון הרהר בצורה שהייתה יכולה להישמע על ידי כלל המתדיינים ואמר לבסוף "בסדר גמור, אתה נשאר". פרנויה הודה לחברו כעס והדיון נמשך כך שעות, כשבכל דקה או שתיים מואשמים נכבדים אחרים בזה אחר זה.
"ובכן, אז זה הוחלט!" אמר היגיון וחבט בידו העבה על שולחן הברזל בפעם השנייה באותו הדיון. "פחד, האם יש דבר מה שתרצה להוסיף בעניין?" שאל. פחד היסס לרגע והשיב "אני מפחד". כלל הרגשות והמחשבות שפקדו את החדר קמו ממושביהן והחלו ללכת בטור מסודר לכיוון השלולית. לבסוף הגיעו אליה ונעמדו סביבה במעגל. הנוזל היה שחור, סמיך וצמיגי.
היגיון הוריד את פחד אל ברכיו לפני השלולית, הסיט את ידיו לאחור וקשר את שתיהן זו לזו בחוזקה. "פחד, הגיע הזמן להיפרד" אמר היגיון ודחף את פחד בבעיטה. כלל האורחים הנכבדים עמדו וצפו במתרחש, רגשות ומחשבות בראשו של איש אחד. חלקם מריעים וחלקם מספידים. עמיתם נפל זה עתה לשלולית הנוזל הטובעני והחל לשקוע. "מרתק" אמרה סקרנות. פחד שכב במרכז השלולית וצעק לעזרה. הוא בכה בהיסטריה והתחנן שמישהו כבר ימשוך אותו משם. הוא הביט אל התקרה הקעורה שאט-אט הפכה שחורה ומעורפלת, עד שלבסוף נעלמה לחלוטין. זה, רבותיי, היה סוף הדיון.