חגי דגן אינו יוצר שנמנע מחקירה של טריטוריות חדשות או מנסיעות בזמן, והוא גם אינו סופר שנכנע לתכתיבים של תקינות פוליטית. הרומנים שלו עוסקים במסעות שמבקשים להאיר את המציאות הישראלית וגם לדמיין את שחרורה מהכבלים החברתיים והאידיאולוגיים שמרסנים אותה ומטילים עליה צנזורה או שיתוק. ספרו החדש, "הארץ שטה", ממשיך בחקירה זו באופן נועז ביותר: דגן מוציא את ארץ ישראל לחיפוש אחר מיתולוגיה חדשה, אולם הוא אינו מסתפק בתנועה של גיבורי הסיפור, או בתנועה של הסיפור עצמו בין עבר לעתיד: הוא מוציא את האדמה עצמה למסע.
שבר גדול פוקד את הרומן באמצעו, מפריד ומרחיק בין חלקו הראשון והשני. השבר הזה הוא שבר סגנוני ועלילתי; הוא מסומן על ידי
רעידת אדמה דרמטית, שבוקעת את השבר הסורי-אפריקאי ושולחת את ארץ ישראל לשייט בים התיכון והלאה, אל האוקיינוס האטלנטי. יותר מהדמויות שמאכלסות אותו, ארץ ישראל היא גיבורת הרומן הזה; עייפה מהתפקיד שהוטל עליה, שמרווה את אדמתה בפחד, באלימות ובקהות חושים, היא מבקשת להשתחרר מעול הקדושה וההקרבה, מעולה של ההיסטוריה המיתית שמחללת את החיים שמתרחשים עליה. היא יוצאת להפלגה שמנתקת אותה מקדושתה - ולוקחת אותה למחוזות אחרים, צפוניים וצוננים, שיכבו את האש הלאומית, הדתית והגזעית שמכלה אותה.
"אמא של אלעד אף פעם לא אהבה שמן זית". במלים אלה נפתח הרומן, וכבר מקדים את השבר שנפער בין היהודי הישראלי למיתולוגיה הטריטוריאלית שכובשת את ארצו. בסצינת הפתיחה, כשאלעד - הדמות המרכזית ברומן - נוסע לכנס המחזור של בני הקיבוץ שבו גדל, הוא מבחין בחורשות הזיתים המתמעטות בגליל התחתון. עץ הזית מסמן את המאבק הישראלי להיטמעות במרחב, וגם את האסטרטגיה שמאפיינת את המאבק הזה. החורשות מתמעטות ועצי זית עתיקים נעקרים, מועלים באש או נגנבים חדשות לפרקים. חלקם נמכר כדי לקשט כיכרות וחצרות, להישתל מחדש בסמוך לכדים הפסבדו-עתיקים הממוקמים במרחב הציבורי הישראלי, כביטוי סר-טעם של זכותנו העתיקה על האדמה. "חורשות הזיתים צומחות מתוך הארץ הזאת כאילו הן צומחות אל תוכה פנימה", כותב חגי, "קפוצות גזעים, כאילו מובנות מאליהן, כאילו הכרחיות".
אולם עלוותם וגזעיהם של עצי הזית אינם מובנים מאליהם, גם אם יושבי הארץ מתייחסים אליהם כך. הם מסמנים את השבר של הנוף הישראלי, שמוקרב על רקע האלימות שמבקשת כביכול להגן עליו ולשמרו. הנוף שהם מעטרים הוא של "קצווי הקיץ המונחים פרומים בצדי הרך כמו חוטי חשמל שנקרעו באיזה מקום ואף אחד לא בא לתקן, אין כסף ואין עניין לציבור, והכל מוטל עזוב, שכוח, מפוחם", וכך גם החברה הישראלית לכודה בעתיקותם הכבדה מנשוא של עצי הזית, נתונים בעול של "חוסר ברירה, של צמיחה עקשנית ומיוסרת בתוך החומצה והמררה של אחרים, בתוך השתיקות העקשניות, המגוננות, הנבנות כמו מעגלי גזע".
שני חלקים לרומן; הראשון מתמקד במסעו אל אלעד לפגישת מחזור של בני הקיבוץ שלו. הוא מתענה בגעגועיו לנערה שאהב בצעירותו: אהבת נעורים סוערת ורגשית לויולטה, שבמהלכה למד לפסוע במשעולי גופה ולהכיר כל עמק וגבעה בהם. אהבתו לויולטה זו, ששמה האמיתי הוא סתיו, נמסכת באהבתו לתומתה ולטוהרה של הארץ כפי שנמסרת בשיריהם של חיים חפר, נתן ונתן, שלונסקי ויחיאל מוהר - שמלווים את הספר בשלל ציטוטים והרמזים. אולם ויולטה לא מגיעה למפגש הזה; היא עצמה צוללת בימים בעברו האחר של כדור הארץ. כשהוא יוצא מרוקן מהמפגש, פוקדת את הארץ - ואותו - ההתפכחות מהחלום לשחזר את העבר או אפילו לפגוש בו שוב. הארץ מזדעזעת ונרעדת, וסיפור המסע מתחיל.
"הארץ ניתקה ויצאה לנסיעה ארוכה, רועדת מהתרגשות, מתחדשת למסע, מוחה מעליה כבישים, גשרים, מפוררת בנייני מגורים, חניונים ומרכזי קניות. הארץ התנערה מכל שנערם עליה", ובתוך המסע השכבות נבקעות, העבר שנקבר עולה ממנה כמו המתים, תובע את עלבונו: "מתוך הריסות עלו לרגע קירות צלבניים מגושמים, קשתות עבאסיות, סטיו ביזנטי, עמודים רומים, מהומה ומבוסה ואבנים קורסות אלו אל תוך אלו". הארץ לא יכולה להכיל עוד דבר, והיא מקיאה את ההיסטוריה שלה, את המיתולוגיה שאונסת אותה בשלמת בטון, בשטחי אש ובהבטחות שלא הוגשמו. ויחד עם ההיסטוריה מוקאים גם יושבי הארץ: האנשים שסוגדים לרעיון המטפיסי של הארץ ואינם מבינים כיצד מלך מלכי המלכים "עושה לנו את זה", אחרי שהחזיר אליה את היהודים אחרי אלפיים שנות גלות, וגם את האנשים שעוטפים אותה במלל אינטלקטואלי של תלישות, נהנתנות ועצימת עין. במידה מסוימת של רשעות מתוארות "הבנות של גילמן" - הסטודנטיות השמאלניות בבניין מדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, ש"צפות על המים בהמולה ססגונית, מכות על הגלים בתיקים של מעצבים, נגרפות החוצה מחלונות הכיתות", ומשאירות מאחוריהן - ומאחורי תל אביב כולה - רק שובל של נעליים יקרות.
סיפורו של אלעד, שמוצא את עצמו מפליג על אדמתו המרעידה אל עבר הלא-נודע, נמסך בסיפוריהן של דמויות שבהן הוא נפגש: חסיה, שעובדת במוזיאון הפלמ"ח, דמות קלושה ורדופה על ידי חרדת הנאצים - ספק סכיזופרנית וספק רואה נסתרות; רעות, המתנחלת הצעירה מגוש עציון, שאוהבת את הארץ אהבה ארוטית - ומקריבה מבלי דעת את האהבה הפשוטה והיפה הזאת על מזבח קידוש הארץ וכיבושה; צוקרמן, סוכן ביטוח שחזר בשאלה וטרוד באופן פרגמטי ביותר באפשרויותיו להתעשר כתוצאה מהמשבר. כל אחד מהם מנהל מערכת יחסים אחרת עם הארץ, ובכל אחת ממערכות היחסים יש בו-בזמן דבר-מה מסולף ונכון. דגן אינו שופט את דמויותיו - ובכך הוא נחלץ ממלכודת הדידקטיות שמהלך אפוקליפטי כזה יכול לזמן.
הנוסטלגיה לארץ ישראל הישנה והטובה - שקיימת בפנטסיה הקולקטיבית, בשירים ובתמונות ישנות, יותר מאשר במציאות היסטורית, נטענת במשמעות חגיגית; אין ספק שדגן כואב את הגיאו-פוליטיקה שמאפינת את מדינת ישראל של ימינו, אולם במקביל הוא גם נוהג בה באירוניה מוחלטת. האוטופיה שלו - המרת המיתולוגיה הישראלית במיתולוגיה אחרת (והספר מציין במפורש את מהותה של המיתולוגיה החדשה, כאשר ארץ ישראל עוגנת לבסוף בחוף מבטחים) - מתנערת מכל מה שידוע ומוכר לתרבות הישראלית: האלים של הטריטוריה החדשה, הקרירה והממוזגת, כבר חדלו להילחם, ואפילו אין לדעת אם חיים הם או מתים. הטריטוריה החדשה מרוחקת כל כך מהלהט המזרח תיכוני, שהשאיפה הנוסטלגית לחדש את ימינו כקדם נשללת מכל אפשרות של מימוש. הארץ הזאת, "יגעה, מותשת, מרוטת היסטוריה" צריכה להתחיל, אנונימית וסבלנית, ללמוד את עצמה מחדש. המוטו של הרומן היפה, הגועש והבלתי יציב הזה, ציטוט מקהלת, מבהיר זאת היטב: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים אלה, כי לא מחוכמה שאלת על זה".
עמרי הרצוג הוא אחד מעורכי הספר "קאנוני ופופולרי: מפגשים ספרותיים", שראה אור בהוצאת רסלינג
שבר גדול פוקד את הרומן באמצעו, מפריד ומרחיק בין חלקו הראשון והשני. השבר הזה הוא שבר סגנוני ועלילתי; הוא מסומן על ידי
רעידת אדמה דרמטית, שבוקעת את השבר הסורי-אפריקאי ושולחת את ארץ ישראל לשייט בים התיכון והלאה, אל האוקיינוס האטלנטי. יותר מהדמויות שמאכלסות אותו, ארץ ישראל היא גיבורת הרומן הזה; עייפה מהתפקיד שהוטל עליה, שמרווה את אדמתה בפחד, באלימות ובקהות חושים, היא מבקשת להשתחרר מעול הקדושה וההקרבה, מעולה של ההיסטוריה המיתית שמחללת את החיים שמתרחשים עליה. היא יוצאת להפלגה שמנתקת אותה מקדושתה - ולוקחת אותה למחוזות אחרים, צפוניים וצוננים, שיכבו את האש הלאומית, הדתית והגזעית שמכלה אותה.
"אמא של אלעד אף פעם לא אהבה שמן זית". במלים אלה נפתח הרומן, וכבר מקדים את השבר שנפער בין היהודי הישראלי למיתולוגיה הטריטוריאלית שכובשת את ארצו. בסצינת הפתיחה, כשאלעד - הדמות המרכזית ברומן - נוסע לכנס המחזור של בני הקיבוץ שבו גדל, הוא מבחין בחורשות הזיתים המתמעטות בגליל התחתון. עץ הזית מסמן את המאבק הישראלי להיטמעות במרחב, וגם את האסטרטגיה שמאפיינת את המאבק הזה. החורשות מתמעטות ועצי זית עתיקים נעקרים, מועלים באש או נגנבים חדשות לפרקים. חלקם נמכר כדי לקשט כיכרות וחצרות, להישתל מחדש בסמוך לכדים הפסבדו-עתיקים הממוקמים במרחב הציבורי הישראלי, כביטוי סר-טעם של זכותנו העתיקה על האדמה. "חורשות הזיתים צומחות מתוך הארץ הזאת כאילו הן צומחות אל תוכה פנימה", כותב חגי, "קפוצות גזעים, כאילו מובנות מאליהן, כאילו הכרחיות".
אולם עלוותם וגזעיהם של עצי הזית אינם מובנים מאליהם, גם אם יושבי הארץ מתייחסים אליהם כך. הם מסמנים את השבר של הנוף הישראלי, שמוקרב על רקע האלימות שמבקשת כביכול להגן עליו ולשמרו. הנוף שהם מעטרים הוא של "קצווי הקיץ המונחים פרומים בצדי הרך כמו חוטי חשמל שנקרעו באיזה מקום ואף אחד לא בא לתקן, אין כסף ואין עניין לציבור, והכל מוטל עזוב, שכוח, מפוחם", וכך גם החברה הישראלית לכודה בעתיקותם הכבדה מנשוא של עצי הזית, נתונים בעול של "חוסר ברירה, של צמיחה עקשנית ומיוסרת בתוך החומצה והמררה של אחרים, בתוך השתיקות העקשניות, המגוננות, הנבנות כמו מעגלי גזע".
שני חלקים לרומן; הראשון מתמקד במסעו אל אלעד לפגישת מחזור של בני הקיבוץ שלו. הוא מתענה בגעגועיו לנערה שאהב בצעירותו: אהבת נעורים סוערת ורגשית לויולטה, שבמהלכה למד לפסוע במשעולי גופה ולהכיר כל עמק וגבעה בהם. אהבתו לויולטה זו, ששמה האמיתי הוא סתיו, נמסכת באהבתו לתומתה ולטוהרה של הארץ כפי שנמסרת בשיריהם של חיים חפר, נתן ונתן, שלונסקי ויחיאל מוהר - שמלווים את הספר בשלל ציטוטים והרמזים. אולם ויולטה לא מגיעה למפגש הזה; היא עצמה צוללת בימים בעברו האחר של כדור הארץ. כשהוא יוצא מרוקן מהמפגש, פוקדת את הארץ - ואותו - ההתפכחות מהחלום לשחזר את העבר או אפילו לפגוש בו שוב. הארץ מזדעזעת ונרעדת, וסיפור המסע מתחיל.
"הארץ ניתקה ויצאה לנסיעה ארוכה, רועדת מהתרגשות, מתחדשת למסע, מוחה מעליה כבישים, גשרים, מפוררת בנייני מגורים, חניונים ומרכזי קניות. הארץ התנערה מכל שנערם עליה", ובתוך המסע השכבות נבקעות, העבר שנקבר עולה ממנה כמו המתים, תובע את עלבונו: "מתוך הריסות עלו לרגע קירות צלבניים מגושמים, קשתות עבאסיות, סטיו ביזנטי, עמודים רומים, מהומה ומבוסה ואבנים קורסות אלו אל תוך אלו". הארץ לא יכולה להכיל עוד דבר, והיא מקיאה את ההיסטוריה שלה, את המיתולוגיה שאונסת אותה בשלמת בטון, בשטחי אש ובהבטחות שלא הוגשמו. ויחד עם ההיסטוריה מוקאים גם יושבי הארץ: האנשים שסוגדים לרעיון המטפיסי של הארץ ואינם מבינים כיצד מלך מלכי המלכים "עושה לנו את זה", אחרי שהחזיר אליה את היהודים אחרי אלפיים שנות גלות, וגם את האנשים שעוטפים אותה במלל אינטלקטואלי של תלישות, נהנתנות ועצימת עין. במידה מסוימת של רשעות מתוארות "הבנות של גילמן" - הסטודנטיות השמאלניות בבניין מדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, ש"צפות על המים בהמולה ססגונית, מכות על הגלים בתיקים של מעצבים, נגרפות החוצה מחלונות הכיתות", ומשאירות מאחוריהן - ומאחורי תל אביב כולה - רק שובל של נעליים יקרות.
סיפורו של אלעד, שמוצא את עצמו מפליג על אדמתו המרעידה אל עבר הלא-נודע, נמסך בסיפוריהן של דמויות שבהן הוא נפגש: חסיה, שעובדת במוזיאון הפלמ"ח, דמות קלושה ורדופה על ידי חרדת הנאצים - ספק סכיזופרנית וספק רואה נסתרות; רעות, המתנחלת הצעירה מגוש עציון, שאוהבת את הארץ אהבה ארוטית - ומקריבה מבלי דעת את האהבה הפשוטה והיפה הזאת על מזבח קידוש הארץ וכיבושה; צוקרמן, סוכן ביטוח שחזר בשאלה וטרוד באופן פרגמטי ביותר באפשרויותיו להתעשר כתוצאה מהמשבר. כל אחד מהם מנהל מערכת יחסים אחרת עם הארץ, ובכל אחת ממערכות היחסים יש בו-בזמן דבר-מה מסולף ונכון. דגן אינו שופט את דמויותיו - ובכך הוא נחלץ ממלכודת הדידקטיות שמהלך אפוקליפטי כזה יכול לזמן.
הנוסטלגיה לארץ ישראל הישנה והטובה - שקיימת בפנטסיה הקולקטיבית, בשירים ובתמונות ישנות, יותר מאשר במציאות היסטורית, נטענת במשמעות חגיגית; אין ספק שדגן כואב את הגיאו-פוליטיקה שמאפינת את מדינת ישראל של ימינו, אולם במקביל הוא גם נוהג בה באירוניה מוחלטת. האוטופיה שלו - המרת המיתולוגיה הישראלית במיתולוגיה אחרת (והספר מציין במפורש את מהותה של המיתולוגיה החדשה, כאשר ארץ ישראל עוגנת לבסוף בחוף מבטחים) - מתנערת מכל מה שידוע ומוכר לתרבות הישראלית: האלים של הטריטוריה החדשה, הקרירה והממוזגת, כבר חדלו להילחם, ואפילו אין לדעת אם חיים הם או מתים. הטריטוריה החדשה מרוחקת כל כך מהלהט המזרח תיכוני, שהשאיפה הנוסטלגית לחדש את ימינו כקדם נשללת מכל אפשרות של מימוש. הארץ הזאת, "יגעה, מותשת, מרוטת היסטוריה" צריכה להתחיל, אנונימית וסבלנית, ללמוד את עצמה מחדש. המוטו של הרומן היפה, הגועש והבלתי יציב הזה, ציטוט מקהלת, מבהיר זאת היטב: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים אלה, כי לא מחוכמה שאלת על זה".
עמרי הרצוג הוא אחד מעורכי הספר "קאנוני ופופולרי: מפגשים ספרותיים", שראה אור בהוצאת רסלינג