דמעה זלגה על לחיה האדומה ממאמץ. היא שלחה יד אל הסלע החד והרימה את עצמה אליו. רגלה החליקה על האבנים הגדולות, אך היא המשיכה לטפס. מניחה רגל אחת פה, ואת השנייה שם. ידיה מלאו בחתכים, שערה הפרוע השתולל ברוח; אך היא המשיכה בשלה. היא הייתה חייבת להגיע לראש הצוק. גלי הים נהמו באוזניה, מאיימים על חייה, צוחקים על נסיונותיה להגיע למקום מבטחים. היא כבר הייתה בחצי הדרך למעלה.
"אריאנה!" קרא מישהו מעליה אך היא לא ענתה, לא ניסתה לזהות את קולו. דמותו של אחיה רחפה מול עיניה ודמעה נוספת הרטיבה את הסלע כשמשכה את עצמה מעלה. "אריאנה! את חייבת לחזור עכשיו!" היא התעלמה מהקול הטורדני וייצבה את עצמה על סלע אחר. ידה פעמה בכאב כשאחזה בקצה החלקלק של האבן השחורה. היא התנשפה והעיזה לעזוב את הסלע לרגע כדי למשוך את שיערה מפניה. "אריאנה! אני יודע שאת שומעת אותי! אני יורד אליך ולא אכפת לי אם כל הכפר יודע על המערה שלך!" הקול איים והיא ידעה מי קורא אליה. אך היא לא חששה מאיומו שכן ידעה שלא יממש אותו. "אריאנה!" קולו נשמע מודאג עכשיו והיא כמעט חייכה למרות הדם שעל שפתיה. אולי יעזור לה? אך היא לא יכלה להרשות לעצמה לצרוח לעזרה. היא הייתה צריכה להגיע למעלה ואז לברוח. אסור היה לו לראות אותה. אסור היה לו לאהוב אותה. אסור היה לו להיות בקרבתה. לא עכשיו. לא היום. לא לעולם. הוא יהיה בטוח יותר בלעדיה. היא המשיכה לטפס בשקט. מחליקה, מתייצבת, אוחזת, נשרטת. הוא צעק את שמה עוד מספר פעמים לפני שעזב את הצוק, והיא ידעה שירד למערה לחפש אותה. היא ידעה שעליה למהר כיוון שזמנה קצוב.
"אריאנה!" שמעה את קולו מהדהד אליה ממעמקי המערה זמן רב לאחר מכן. קריאתו גרמה לה להחליק על הסלע, לאבד את האיזון שהיה לה. היא אחזה בקצה הצוק, חייה תלויים בכך. היא התנשפה בדממה, מתרכזת. באיטיות, משכה עצמה בעזרת זרועותיה ולבסוף הצליחה לסיים את הטיפוס. הוא צעק את שמה שוב ושוב, אך היא התעלמה ממנו, דמעות זורמות על לחייה בדממה. הוא יבין. והוא יכעס. היא ניערה את ראשה ורצה על האדמה היבשה, הדוקרנית, בורחת ממנו, בורחת מהכפר, מחייה. אנשי הכפר ראו אותה רצה במרחק, אך לא היו קרובים מספיק כדי לעצור אותה. לפחות הוא ידע שברחתי. חשבה לעצמה בעוד רגליה מכות באדמה במהירות. לפחות ידע שניסיתי.
___________
מאת טליה לביא: <a href="
" rel="nofollow">http://simania.co.il/authorDetails.php?itemId=982995</a>
כל הזכויות שמורות:)
לא היה לי זמן לתקן שגיאות לשוניות.. אז מתנצלת אם זה הפריע למישהו בקריאה;)
"אריאנה!" קרא מישהו מעליה אך היא לא ענתה, לא ניסתה לזהות את קולו. דמותו של אחיה רחפה מול עיניה ודמעה נוספת הרטיבה את הסלע כשמשכה את עצמה מעלה. "אריאנה! את חייבת לחזור עכשיו!" היא התעלמה מהקול הטורדני וייצבה את עצמה על סלע אחר. ידה פעמה בכאב כשאחזה בקצה החלקלק של האבן השחורה. היא התנשפה והעיזה לעזוב את הסלע לרגע כדי למשוך את שיערה מפניה. "אריאנה! אני יודע שאת שומעת אותי! אני יורד אליך ולא אכפת לי אם כל הכפר יודע על המערה שלך!" הקול איים והיא ידעה מי קורא אליה. אך היא לא חששה מאיומו שכן ידעה שלא יממש אותו. "אריאנה!" קולו נשמע מודאג עכשיו והיא כמעט חייכה למרות הדם שעל שפתיה. אולי יעזור לה? אך היא לא יכלה להרשות לעצמה לצרוח לעזרה. היא הייתה צריכה להגיע למעלה ואז לברוח. אסור היה לו לראות אותה. אסור היה לו לאהוב אותה. אסור היה לו להיות בקרבתה. לא עכשיו. לא היום. לא לעולם. הוא יהיה בטוח יותר בלעדיה. היא המשיכה לטפס בשקט. מחליקה, מתייצבת, אוחזת, נשרטת. הוא צעק את שמה עוד מספר פעמים לפני שעזב את הצוק, והיא ידעה שירד למערה לחפש אותה. היא ידעה שעליה למהר כיוון שזמנה קצוב.
"אריאנה!" שמעה את קולו מהדהד אליה ממעמקי המערה זמן רב לאחר מכן. קריאתו גרמה לה להחליק על הסלע, לאבד את האיזון שהיה לה. היא אחזה בקצה הצוק, חייה תלויים בכך. היא התנשפה בדממה, מתרכזת. באיטיות, משכה עצמה בעזרת זרועותיה ולבסוף הצליחה לסיים את הטיפוס. הוא צעק את שמה שוב ושוב, אך היא התעלמה ממנו, דמעות זורמות על לחייה בדממה. הוא יבין. והוא יכעס. היא ניערה את ראשה ורצה על האדמה היבשה, הדוקרנית, בורחת ממנו, בורחת מהכפר, מחייה. אנשי הכפר ראו אותה רצה במרחק, אך לא היו קרובים מספיק כדי לעצור אותה. לפחות הוא ידע שברחתי. חשבה לעצמה בעוד רגליה מכות באדמה במהירות. לפחות ידע שניסיתי.
___________
מאת טליה לביא: <a href="
" rel="nofollow">http://simania.co.il/authorDetails.php?itemId=982995</a>
כל הזכויות שמורות:)
לא היה לי זמן לתקן שגיאות לשוניות.. אז מתנצלת אם זה הפריע למישהו בקריאה;)