אתם מכירים את הרגע הזה? אתם מסתכלים במראה ורואים משהו בזווית העין? כשאתם עוברים ליד חדר חשוך ורואים משהו זז? אתם מסתכלים על הנקודה בפחד אולי אפילו עוצרים את הליכתכם, הראש שלכם כבר מתחיל לתכנן, לברוח או להילחם? ומגלים שזה חפץ יום יומי שפשוט מונח בזווית מוזרה? אתם מחייכים חצי חיוך וממשיכים ללכת ,שלוש דקות אחרי זה בכלל לא תזכרו את הרגע הזה, אבל אני? מזה אני חי.
כל הפחדים שלכם, הפוביות, האשליות הלא גמורות, רסיסי האימה שלא מספיקים להתגבש לרעיונות אמיתים בלהט הרגע מאוכסנים אצלי במזווה, בין הקמח לאבקת מרק. אני פותח את היום עם פחד קליל וכוס קפה, רק כדי לפתוח את העיניים ,לארוחת צהריים אני לוקח לי פוביה עם משהו קטן בצד, אורז או תפוחי אדמה. ולארוחת ערב -טוסט עם חמאה.
אני עובד בניקיון, אז אני מרים את כל הפחדים שנופלים לכם על הרצפה מנער את האבק ולוקח הביתה. ולפעמים, כשהאור כבוי ,אני שומע דפיקות מהמזווה. בימים הראשונים הייתי קם מהמיטה מדליק את האור ובודק אבל תמיד הם היו שם מסודרות אחת על השניה ,בין הקמח לאבקת מרק. כבר כמעת התרגלתי לזה אבל ביום שמורן זרקה אותי שמעתי את זה שוב, יותר חזק מבדרך כלל, כאילו כדי לעצבן.
כל הפחדים שלכם, הפוביות, האשליות הלא גמורות, רסיסי האימה שלא מספיקים להתגבש לרעיונות אמיתים בלהט הרגע מאוכסנים אצלי במזווה, בין הקמח לאבקת מרק. אני פותח את היום עם פחד קליל וכוס קפה, רק כדי לפתוח את העיניים ,לארוחת צהריים אני לוקח לי פוביה עם משהו קטן בצד, אורז או תפוחי אדמה. ולארוחת ערב -טוסט עם חמאה.
אני עובד בניקיון, אז אני מרים את כל הפחדים שנופלים לכם על הרצפה מנער את האבק ולוקח הביתה. ולפעמים, כשהאור כבוי ,אני שומע דפיקות מהמזווה. בימים הראשונים הייתי קם מהמיטה מדליק את האור ובודק אבל תמיד הם היו שם מסודרות אחת על השניה ,בין הקמח לאבקת מרק. כבר כמעת התרגלתי לזה אבל ביום שמורן זרקה אותי שמעתי את זה שוב, יותר חזק מבדרך כלל, כאילו כדי לעצבן.