היא הסתכלה על שעון היד הכסוף שקנה לה, החץ הגדול הצביע על המספר שתיים עשרה ואילו החץ הקטן על המספר אחת עשרה. השעה הייתה אחת עשרה בלילה בדיוק והשמים לא יכלו להיות יפים ואוהבים יותר אחרי חודש ימים שהיו מלאים בעננים האפורים הכהים של עונת החורף.
שירים שאהבה נגנו באוזניה ומבטה לא התנתק משמי הלילה שהיו מלאים באין ספור כוכבים נוצצים וירח אחד מלא וגדול שהאיר את הדרך. זוגות אוהבים מחזיקי ידיים ישבו בספסלים שעברה על פניהם, כאשר הם נהנו ממזג האוויר החורפי הקריר או יותר מחום הגוף של ההאחר,מהמגע ואולי מהמבט המתמשך בעינייהם. היא ממש יכלה לדמיין אותם יושבים ככה, בספסל מבודד, מוקפים בעצים מכוסים בשלג, מחזיקים את הידיים, מלטפים, מחובקים חזק ולא רוצים לעזוב. היא גם יכלה לדמיין את השנייה שבאה אחרי זה, כדורי שלג עפים באוויר, והרבה הדי צחוק.
הביניין שהיה נראה כנמלה כמה דקות אחדות קודם לכן, עמד מולה. צעדיה האיטו ופעימות ליבה האיצו. היא העבירה את ידה בשיערה החום הארוך והחלק, מרגישה כאילו באותה שנייה ממש,היה זה הוא שמעביר את ידו בשערה. כאשר סידרה את מעילה לפני הכניסה לבית היא הביטה באותה מרפסת שהיה עומד בה,מחכה לבואה,וקורא בשמה "ענבר". אותה מרפסת נראתה לפתע חסרת חיים.
ענבר נכנסה אל תוך הבית, רואה בעייניה את מדי הבז' תלוים מגוהצים על המתלה שליד המראה הגדולה
בכניסה והנעליים השחורות מנוחות על ידם. ממש כמו כל פעם שהייתה מגיעה. הספה הייתה כצבעם של המדים, מסודרת, והכרית שעלייה היו מניחים את ראשם כשהיו צופים בטלויזיה נמצאה במקומה, עדיין היה אפשר לראות את השקע שהשאיר ראשו בפעם האחרונה שצפה בטלוויזיה. לרגע עינייה הירוקות שהיה אומר עליהן כי הן "כה יפות" נצצו. היא התיישבה בעדינות על הספה, מנסה לשים את ראשה כצורת השקע שהשאיר ראשו ולהרגיש. להרגיש שוב את אותן הפעמים שהרגישה אותו, את פעימות ליבו ונשימותיו האיטיות.
ענבר התרוממה כמה דקות לאחר מכן בעדינות, שלא לשנות שום דבר ממה שהיה מונח קודם, גם לא להפיל את חולצת הטריקו הכחולה המקופלת שנשא את ריחו.
המכתב שהוציאה מתיקה נשא כתמים שחורים, אולי אלו היו כתמים שחורים מאותה אדמה ואולי אותם כתמים היו הכתמים השחורים שנשארו בליבה. על המכתב היה כתוב שמה, אך בדרך מוזרה אמו הייתה זו שהביאה לה את המכתב. "קיבלת מכתב מעומר" אמרה בכמעט לחישה וניתקה. רק שמו העביר לה צמרמורת מכף רגל עד ראש, אך היא מודה שגם נשקותיו העדינות על שפתייה העבירו לה את אותה הצמרמורת.
היא נזכרה בנשיקה הראשונה שלהם, על שפת הים. בקבוקי הבירה כבר היו רייקים, והחופים היו הומי אדם, אבל כאשר נישק אותה פתאום הכל ניהיה שקט.היא לא רצתה את השקט הזה סביבה יותר.
ענבר פתחה את המעטפה וכמעט שלא העיזה לקרוא.
"יקירתי, השעה אחת עשרה בלילה בדיוק, לא תנחשי איך אני יודע את זה. אפילו בלי להסתכל על השעון אני יודע שזאת השעה. אני מרגיש אותה על בשרי, איך אפשר לשכוח את השעה, ואת התאריך שבו התארסנו?
השעה אחת עשרה בלילה בדיוק אהובתי והירח מאיר בכזו עצומתיות ואני לא יכול שלא לחשוב עלייך. קר פה, אפשר ממש לראות את האדים לרקע החושך. הייתי רוצה את חום גופך פה, אני אפילו אסכים לך הפעם לגנוב לי את השמיכה." הדמעות והצחוק הראו את הרגש שלא יכלה להביע.
"אין לי הרבה זמן לכתוב. אבל אני מתגעגע, אני מתגעגע למגע, לקריצה שאת תמיד מנסה אבל לא מצליחה לעשות, לליטוף. אל תבכי מתוקה שלי, אני יודע שאת מתגעגעת. אבל אני אחזור בקרוב. ואנחנו נתחתן. אני מסתכל על הירח ועל הכוכבים הזוהרים שמזכירים לי אותך. תסתכלי עליהם, אני מסתכל על אותו דבר בדיוק.
אני אוהב אותך ענבר יקרתי, אני אחזור בקרוב."
היא בלעה את רוקה שעמד תקוע בגרונה, נישמותיה הפכו כבדות ודמעותיה לא עצרו. הן ירדו במורד לחייה שלפעמים היה נושך, צווארה שהיה מנשק וגופה שהיה נוגע.
היא לקחה את המכתב והצמידה אותו קרוב לליבה, הולכת לקחת כוס מים שירגייעה. ממול עמד השולחן שבו אכלו ארוחות יחדיו, אותן ארוחות שהיו מכינים ביחד, מתלכלכים מקמח או מציירים זה על זה בקרם השוקולד לעוגה של שבת.
על אותו שולחן היו בארוחות הערב מניחים נירות רייחנים שאהבה, אך הפעם השולחן שהיה מלא בנרות רייחנים היה מלא בנרות זיכרון. הבחור שלה היה אחד מעשרים ושניים אלף חיילים שהמלחמות לקחו, והוא היה אחד מעשרים ושניים אלף בשבילה.
שירים שאהבה נגנו באוזניה ומבטה לא התנתק משמי הלילה שהיו מלאים באין ספור כוכבים נוצצים וירח אחד מלא וגדול שהאיר את הדרך. זוגות אוהבים מחזיקי ידיים ישבו בספסלים שעברה על פניהם, כאשר הם נהנו ממזג האוויר החורפי הקריר או יותר מחום הגוף של ההאחר,מהמגע ואולי מהמבט המתמשך בעינייהם. היא ממש יכלה לדמיין אותם יושבים ככה, בספסל מבודד, מוקפים בעצים מכוסים בשלג, מחזיקים את הידיים, מלטפים, מחובקים חזק ולא רוצים לעזוב. היא גם יכלה לדמיין את השנייה שבאה אחרי זה, כדורי שלג עפים באוויר, והרבה הדי צחוק.
הביניין שהיה נראה כנמלה כמה דקות אחדות קודם לכן, עמד מולה. צעדיה האיטו ופעימות ליבה האיצו. היא העבירה את ידה בשיערה החום הארוך והחלק, מרגישה כאילו באותה שנייה ממש,היה זה הוא שמעביר את ידו בשערה. כאשר סידרה את מעילה לפני הכניסה לבית היא הביטה באותה מרפסת שהיה עומד בה,מחכה לבואה,וקורא בשמה "ענבר". אותה מרפסת נראתה לפתע חסרת חיים.
ענבר נכנסה אל תוך הבית, רואה בעייניה את מדי הבז' תלוים מגוהצים על המתלה שליד המראה הגדולה
בכניסה והנעליים השחורות מנוחות על ידם. ממש כמו כל פעם שהייתה מגיעה. הספה הייתה כצבעם של המדים, מסודרת, והכרית שעלייה היו מניחים את ראשם כשהיו צופים בטלויזיה נמצאה במקומה, עדיין היה אפשר לראות את השקע שהשאיר ראשו בפעם האחרונה שצפה בטלוויזיה. לרגע עינייה הירוקות שהיה אומר עליהן כי הן "כה יפות" נצצו. היא התיישבה בעדינות על הספה, מנסה לשים את ראשה כצורת השקע שהשאיר ראשו ולהרגיש. להרגיש שוב את אותן הפעמים שהרגישה אותו, את פעימות ליבו ונשימותיו האיטיות.
ענבר התרוממה כמה דקות לאחר מכן בעדינות, שלא לשנות שום דבר ממה שהיה מונח קודם, גם לא להפיל את חולצת הטריקו הכחולה המקופלת שנשא את ריחו.
המכתב שהוציאה מתיקה נשא כתמים שחורים, אולי אלו היו כתמים שחורים מאותה אדמה ואולי אותם כתמים היו הכתמים השחורים שנשארו בליבה. על המכתב היה כתוב שמה, אך בדרך מוזרה אמו הייתה זו שהביאה לה את המכתב. "קיבלת מכתב מעומר" אמרה בכמעט לחישה וניתקה. רק שמו העביר לה צמרמורת מכף רגל עד ראש, אך היא מודה שגם נשקותיו העדינות על שפתייה העבירו לה את אותה הצמרמורת.
היא נזכרה בנשיקה הראשונה שלהם, על שפת הים. בקבוקי הבירה כבר היו רייקים, והחופים היו הומי אדם, אבל כאשר נישק אותה פתאום הכל ניהיה שקט.היא לא רצתה את השקט הזה סביבה יותר.
ענבר פתחה את המעטפה וכמעט שלא העיזה לקרוא.
"יקירתי, השעה אחת עשרה בלילה בדיוק, לא תנחשי איך אני יודע את זה. אפילו בלי להסתכל על השעון אני יודע שזאת השעה. אני מרגיש אותה על בשרי, איך אפשר לשכוח את השעה, ואת התאריך שבו התארסנו?
השעה אחת עשרה בלילה בדיוק אהובתי והירח מאיר בכזו עצומתיות ואני לא יכול שלא לחשוב עלייך. קר פה, אפשר ממש לראות את האדים לרקע החושך. הייתי רוצה את חום גופך פה, אני אפילו אסכים לך הפעם לגנוב לי את השמיכה." הדמעות והצחוק הראו את הרגש שלא יכלה להביע.
"אין לי הרבה זמן לכתוב. אבל אני מתגעגע, אני מתגעגע למגע, לקריצה שאת תמיד מנסה אבל לא מצליחה לעשות, לליטוף. אל תבכי מתוקה שלי, אני יודע שאת מתגעגעת. אבל אני אחזור בקרוב. ואנחנו נתחתן. אני מסתכל על הירח ועל הכוכבים הזוהרים שמזכירים לי אותך. תסתכלי עליהם, אני מסתכל על אותו דבר בדיוק.
אני אוהב אותך ענבר יקרתי, אני אחזור בקרוב."
היא בלעה את רוקה שעמד תקוע בגרונה, נישמותיה הפכו כבדות ודמעותיה לא עצרו. הן ירדו במורד לחייה שלפעמים היה נושך, צווארה שהיה מנשק וגופה שהיה נוגע.
היא לקחה את המכתב והצמידה אותו קרוב לליבה, הולכת לקחת כוס מים שירגייעה. ממול עמד השולחן שבו אכלו ארוחות יחדיו, אותן ארוחות שהיו מכינים ביחד, מתלכלכים מקמח או מציירים זה על זה בקרם השוקולד לעוגה של שבת.
על אותו שולחן היו בארוחות הערב מניחים נירות רייחנים שאהבה, אך הפעם השולחן שהיה מלא בנרות רייחנים היה מלא בנרות זיכרון. הבחור שלה היה אחד מעשרים ושניים אלף חיילים שהמלחמות לקחו, והוא היה אחד מעשרים ושניים אלף בשבילה.