...נאמדנו זה מול זה, כמו בתחילת משחק האבקות, אבל ק שכאן במקום חבורות זה יגמר במוות או בשבי (האמת מוות רק לנו כי השלדים שהיו מולנו היו כבר מתים, טל אומרת שאני לא צריך לציין את זה כי אתם לא מטומטמים ושתבינו את זה לבד, אבל מה לעשות מותר לי, טל את יכולה להשמיט פרטים מיותרים כשאת מדברת עכשיו תורי ואני מחליט!).
חיכיתי לרגע המתאים ושלפתי מטבע מהכיס הימני, וכשהתלתי אותו נוצרה חרב ארוכה, השלכתי אותה לאבר השלדים אך הם התחמקו ממנה בתנועות אל אנושיות.
בזווית העין סרקתי את החדר והם סתמו את דרך המילוט היחידה שלהם אלא אם ניצור דרך מילות נוספת. הכנסתי את ידי לתוך הכיס, לקחתי חופן מטבעות וזרקתי אותן על השלדים. מתוך מטר המטבעות ראיתי את הפנים המופתעות שלהם, זה קצת ניחם אותי אבל אז חזרתי להמשיך בתוכנית.
צללתי אל תוך ים הנשק [שיצא לי להיות שם הרבה היום] ומיששתי בחשכה את כל הדברים המוזרים שהיו שם. שמעתי כמה יריות וצעקה של ליאור, בדיוק ברגע שהנחתי את היד על דבר עגול כזה, עליתי כלפי מלא, ראיתי את ליאור באמצה דו קרב סוער [למרות שזה לא היה כל כך שניים] היא הסתדרה די יפה לבדה יחסית לבת, אבל במוקדם או במאוחר הם דחקו אותה לפינה.
כפרצתי החוצה, למזלי הצלחתי להתחמק מכמה עצמות שהתעופפו באוויר והתחלתי לרוץ לעבר ליאור, משום מקום קפץ על הגב שלי שלד על הגב ושיטח אותי על האדמה, גלי כאב געו בי והתחלתי לראות עיגולים (שחורים בעיני, לקחתי נשימה עמוקה וזרקתי את הרימון למלא, שמעתי בום חזק ואז גשם של אבנים שנפלו על גופי.
לא ראיתי כלום מבעד לעשן הסמיך, אבל הצלחתי לשמוע צעקה אחת לפני שהעיניים שלי נעצמו: "רון!!!!!!!!!!!!!!"
פרק 12
שינוי צורה
טל מספרת
בזמן שאנחנו הלכנו ללא מוצא במערה ורון וליאור נחטפו , שירה היתה בחוץ והתחילה לזמום מזימה
"כמו שאני מכירה אותם, הם ישרדו, הם לא סתם ילדים, יש בהם משהו שונה שעוד יכול להביא עלינו צרות, אני לא יכולה לתת להם לפגוע באבא שלי, אני חייבת להתערב" היא אמרה
"בנים!" קראה
"כן שירה?" ענו שלושתם פה אחד "אני חושבת שאנחנו צריכים להיכנס לבית של אדוננו בפעם הראשונה, אבל קודם אנחנו צריכים ללכת לבדוק את המועדון הקשוח ההוא" היא אמרה.
שירה תמיד דברה עם בעל המטפחת דרך החדר שלה, היא הדליקה נר בתוך בית קטן מעץ ולקחה משקפים לראייה רגישים לחום ואדים, וכך היא ראתה את דמותו של בעל המטפחת שאמר לה שהוא אביה.
כשהיא היתה בת 7 היא גילתה שההורים שלה נרצחו ושיש לה הורים מאמצים וממש כעסה על כך, וכשהיא עלתה לכיתה א' לא היו לה חברים בכלל עד שביום הראשון של כיתה ב' היא ראתה על התמונה האהובה עליה איש מוזר שאמר לה להיות המרגלת שלו ונראה לה בחלומות, אך היא סירבה, והוא הופיע שוב בתמונה והפנט את שירה כך שהיא היתה חייבת לציית לו. היא גרמה להורים שלה לעבור לתל אביב, אבל אחרי שנתיים שהיא במצב של הפנוט היא התעוררה והתחילה להיות ילדה רגילה, ואז בעל המטפחת שוב נכנס לה לתמונה וניסה לשכנע אותה שוב, אבל היא שוב סירבה, כעבור שבוע היא הייתה חסרת מנוחה ורצתה לדעת מי זה האיש הזה, וכשהוא הופיע שוב היא שאלה אותו זאת והוא הורה לה להתקרב לסמטה שם הם יפגשו אחד את השני, ומשם היא נלקחה בשבי והוא שם לה שבב שגרם לה לציית לו.
הם הלכו למועדון של הבריונים, שם היה מקום הבילוי של הבריונים, הם השתכרו, הרביצו מכות זה לזה ועשו כל מיני דברים שבריונים עושים, שירה היתה גמדה בהשוואה לבנים האלה, וכשהם ראו אותה הם מיד עצרו את מה שעשו, אפילו אלה שקיבלו 'כפה' מצלצלת לא הוציאו צליל אחד, ואז הבריון הגדול ביותר [שכמו שהוא נראה הוא היה המסטר של המועדון] התקרב אל שירה, עמד מתנשא מעליה ואמר: "ילדונת, המועדון הזה לא מיועד לבנות ולמשתה התה שלהן" וכל הבריונים התחילו לצחוק, ואילו שירה נהפכה לאדומה
"לא בשביל זה באתי!" אמרה שירה והפכה שוב למפלצת עם העין האחת והמהפנטת, אחרי כמה שניות כל הבריונים בשכונה שלנו צייתו לשירה.
היא הצעידה אותם לתוך הסמטה החשוכה וציוותה עליהם לחפש את גל, רון, ליאור, דן ואותי.
"איזה מקום מוזר, מעניין למה אבא שלי רצה לגור כאן" אמרה שירה בשקט והמשיכה לבחון את המקום, הכול היה מפחיד כמו בסרט אימה, וכשהיא ראתה את הגופות מוטלות חסרות חיים בצידי השביל עברה בה צמרמורת, אז היא ראתה את הטירה, שנראתה קטנה כמו בית רוחות קטן, אבל בחלומות שלה היא ראתה שהטירה נראית מבפנים באופן מרשים, ,אתם תמשיכו לחפש אותם, אני הולכת לדבר עם אבא" היא אמרה לבריונים והם ישר הלכו והמשיכו לחפש, "הפעם זה יהיה פנים אל פנים עם בעל המטפחת" היא אמרה ונכנסה לטירה.
המראה בפנים היה יותר מרשים ממה ששירה דמיינה אי פעם, זה היה מקום עצום אם משרתי מתים, כמו בריוני הזומבי שיש לה, אבל רק מתים, עכשיו היא רק הייתה צריכה להגיע לחדר שלו...
"היי את תעצרי שם" היא שמעה קול צורם מאחוריה, הוא היה רוח רפאים והיו לו שלושה חברים עם הכלבים שלהם.
"כן את, לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא הצביע עלי
"אני הבת של האדון, ועכשיו אל תפריע לי בדרכי" אמרה שירה בקול הכי קר שיכלה.
"אף אחד לא נכנס לחדר האדון בעודו חי" הרוח אמרה
"זאת לא קבלת הפנים החמה שציפיתי לה" שירה אמרה, אז כל הרוחות התחילו לרוץ לכיוון שירה,
"למה הכול חייב להיות עם אלימות" היא אמרה בזלזול והפילה את הנשקים שלהם, "כלל ראשון: קודם הנשק ואז לקרב" אמרה שירה והתחילה להתחמק מכל מכה שלהם.
"אני רואה שאת מסתדרת לא רע נגד אנשים בגודל שלך" אמרה רוח נוספת "אז נעלה את הרמה, תלחמי נגן החברים שלי" הרוח שרקה והכלבים באו והתחילו לנבוח ולנסות לנגוס בשירה
"אוף, עכשיו זה ממש לא פייר, ואני ילדה ששומרת על החוקים" שירה אמרה והפכה את עצמה למפלצת נושפת אש עם כנפיים, וריחפה מעל לכלבים הכועסים,
"לרגע אני כאן ולרגע אני שם, אז בואו נראה אתכם תופסים אותי!" אמרה שירה שבשבילה זה היה משחק ילדים, אבל אחד הכלבים קפץ ותפס אותה.
"אהההה!! ככה מתנהגים לילדה של האדון??!! טוב לא משנה, נצטרך לעשות את העניין בדרך אחרת "אמרה שירה ואז חזרה להסתכל במלתעות הכלב שכמעט וסגרו עליה, "שיאו, איזה סירחון! שמעת פעם על משחת שיניים, לא יזיק כאן בושם לטהר את האוויר!" שירה הוציאה את הבושם שלה וריססה לתוך פיו של הכלב, הוא זרק אותה והתחיל להשתעל, חברו התחיל לרוץ לעברה של שירה אך היא מיד היא הפכה לציפור והוא לא הצליח לראות אותה, כשהיא הגיעה לכניסה היא ראתה שהשומרים עדיין מסתכלים על הכלבים..
"אתם יודעים, כשמגיעה הרוח כדאי להפוך לציפור ולעוף עם הלהקה, אז ביי חבר'ה!" היא אמרה, אך הרוחות הבינו שזאת היא מאוחר מדי.
שירה עפה לה במורד המדרגות בתור עטלף פרות קטן, כדי שהם לא יזהו אותה, וכשחיילים עברו היא עפה לפינה ונתלתה בשקט בצל, לפעמים השלדים עצרו והיא היתה נדחסת לתוך הפינה שלה וכששמעה את קולם צמרמורת עברה בגופה.
"איך אפשר לחיות במקום של מתים?" שאלה שירה את עצמה פעם אחת כשהיא התחבאה.
היא בדקה בתוך אלפי החדרים והגיע לחדר האחרון שהיה למטה מכולם, הוא היה כמו חדר בבית קטן של הכפר, שירה וידאה שהיא לבדה בחדר וחזרה להיות בדמות ילדה רגילה,
"מה כל הקטע הזה? זה לא עוד מבחן קבלה או משהו אני מקווה" אמרה שירה והתחילה לחקור את החדר, הדברים היחידים שהיו שם זה וילון, כיסא, שולחן וידית שהייתה תקועה באמצע החדר, 'רק רגע, ממתי תוקעים ידיות באמצע חדר?' היא שאלה את עצמה והתקדמה לידית, היא ניסתה להזיז אותה, אך ללא הצלחה, וכשהיא כבר התעייפה היא נשענה על הידיים ופתאום צנחה למטה "אההההההההההה!!!" צרחה שירה.
הנפילה היתה כמו נצח, כאילו הזמן עמד מלכת, ואז היא נחתה על האדמה הקשה, ומולה עמד איש מת וזקן,
"שלום לך שירה דרינק, באת בדיוק בזמן" הוא אמר
"אין זמן לדיבורים, איפה אבא שלי, כלומר האדון בעל המטפחת?" שאלה שירה ושפשפה את ישבנה "ובפעם הבאה שימו כרית" היא הוסיפה,
"הוא הלך למקום שאסור לך לדעת עליו, תגלי בהמשך"
"מה!!!???" שירה רתחה
"כלבים נשכו אותי, רוחות דקרו אותי, הייתי צריכה להסתובב בבניין מלא מתים בתור עטלף, נפלתי לחדר תת קרקעי על הישבן, ועכשיו אתה אומר לי אבא שלי לא כאן??!!"
"תירגעי, את גם לא אמורה לפגוש אותו, את צריכה לעקוב אחרי רון וליאור, כשיגיע הזמן תוכלי לדעת איפה אביך אבל בינתיים" הוא אמר ונופף בידו ושירה קיבלה סחרחורת, היא מצאה את עצמה שוכבת בין שיחים, היא הרימה את ראשה כדי לראות איפה היא ודפקה את ראשה בתקרה,
"מי זה?" היא שמעה קול וישר חזרה למחבואה.
פרק 13
סידרת פיצוצים
דן מספר
אני וטל היינו מתוסכלים לגמרי, לא רק שליאור ורון נחטפו, גם חטפו לנו את גל, עכשיו נשארנו רק אנחנו, טל ואני.
חיפשנו כל סימן שהיה יכול לומר לנו מה קרה לחבר שלנו. אחרי עשר דקות של חיפוש טל התייאשה.
"אנחנו כבר עשר דקות מחפשים אותו ולא מוצאים אפילו זכר ממנו" היא אמרה .
"אולי אמרת את זה מוקדם מדי" עניתי לה וחיוך קטן עלה לי על השפתיים,
"מה זאת אומרת? מצאת משהו?" היא שאלה ואז ראה את הדבר המוזר שמצאתי, על הרצפה היה סימן מלבני בדיוק במקום שבו גל היה שם קודם, ולא היה נראה שהסימן נוצר מעצמו,
"האדמה בלעה את גל!" קראה טל בבהלה
"ונראה לי שגם אנחנו שוקעים!", אנחנו היינו בתוך שלולית גדולה של חול תובעני,
"תמשיכי את החבל שיש מעליך!" צעק אלי דן, אך מזלנו הרע אלו היו נחשים,
"למה המקום הזה מלא כל הזמן בנחשים!?" צעקה טל והתחילה להתפרע, אבל היא רק שקעה יותר.
"טל תנסי להירגע, טבעתי ברגלים, תשכבי אחורה ותעשי תנועות של שחיה" אמרתי לה
"איך אפשר להירגע?!"
"טל לא תוכלי לצאת מכאן!" אמרתי ואז היא התחילה למלא את ההוראות שלי, אחרי עשר דקות היא יצאה, ואז אני יצאתי באותה דרך, ניקינו ככל יכולתנו את הבגדים וחשבנו מה נעשה,
"אין טעם לחפש את גל, נצטרך קודם לצאת מהמערה המטורפת הזאת ואז נוכל לנסות למצוא את גל, רון וליאור" אמרה טל, והפעם הסכמתי איתה.
"אם אתם חושבים שזה קל מדי אז תראו מה אני יכול לעשות" רוח שהופיעה פתאום לחצה על כפתור אדום וגדול שעלה מהרצפה על מלבן של עץ כמו שעליו עומד השופט בבית משפט. המערה הפכה להיות ממש מקום אימון של הלוחמים הכי חזקים בעולם, גרזנים התעופפו בתקרה, קוצים עלו מהרצפה, לייזרים ריצדו בכל מקום, גלגלי משור הסתובבו בחדר, זה היה מעבר לא עביר, אלה אם אתה האדם הכי גמיש בעולם והתאמנת מיליון וחצי פעם.
"טל, הדרך היחידה היא לעבור את החדר הזה וללחוץ על הכפתור, אבל בחיים לא נצליח לעבור את זה" אמרתי מיואש
"אני יכולה לעבור את זה" אמרה טל ופתאום הרצינה מאוד
"את מה?" קפצתי, היה ברור שאם היא תכנס לשם היא לא תצא "אני מעודדת ואני גם לא אהיה לבד" היא אמרה והתחילה לאסוף שוב את הכדורים הדביקים מהקירות.
"ממתי כדורים כתומים ודביקים יכולים לעזור לך כל כך?" מלמלתי, כך שטל לא שמעה, היא הייתה ממש עסוקה בלאסוף אותם,
"אוקי, אתם נותנים לנו מלחמה?, אנחנו נשיב במלחמה!" היא אמרה "מה לעזע...?" היא התחילה להפציץ את הגרזנים, הפטישים, המסורים, בקיצור כל מה שיכול היה לפגוע בה חוץ מהלייזר, הוא פיצץ את הכדורים כמו סיכה בבלונים.
אחרי שהרוב היה מלא בדבק, והכלים נעשו ריקים, טל התחילה לקפוץ ולנתר, להתכופף, להסתובב, להיצמד לקירות, להתגלגל, לעשות כל דבר שאפשר עם הגוף, אחרי כמה דקות שהייתי המום היא הגיעה אל הכפתור האדום ועצרה את המלכודות,
"כל הכבוד, כמו שחשבתי, גם יפה וגם חכמה" הרוח אמרה ונעלמה בין הצללים. הייתי המום, אבל הצלחתי בסוף להזיז את הרגלים שלי ולעבור בתוך המערה הרגילה שלפני שנייה כמעט הרגה ילדה מהשכונה שלי,
"אוקי, אני חושבת שאנחנו מתקרבים לקצה של המערה" אמרה טל "איך את יודעת את זה?"
"אתה לא מרגיש הרגשה כזאת? ואתה לא רואה קצת אור בהמשך? או שזה סתם עוד תרגיל של סבא שלך, וחוץ מי זה, אתה לא קצת חכם כדי להבין את זה בעצמך? השאלות שלך הם של ילדים בגן" היא אמרה וכשהיא לא הסתכלה הסמקתי.
המשכנו ללכת, ופתאום שמעתי טיק קטן
"טל, אני חושב שיש משהו לא בסדר במקום הזה"
"דן, המקום הזה לא בסדר" היא אמרה
"לא, אני שומע קול של מים נשפכים, ותסתכלי על התקרה, זה כאילו שהיא יכולה להסגר משני הצדדים...." וכמו שאמרתי, הקירות התחילו לרדת, וכשטל ואני הגענו לאחד מהם הוא נסגר.
"יש לי הרגשה לא טובה בקשר לזה" טל אמרה וחזרה למרכז,
"לא נראה לי שהם יסגרו אותנו כאן ויחכו עד שנמות מרעב ונרקב כאן כמו כל שאר המתים" היא הוסיפה, לא עבר זמן רב וראינו מים זורמים לאט לאט לתוך החדר,
"טל תעלי למקום הכי גבוה שאת יכולה, הם רוצים להטביע אותנו" "אל תדאג, יש למעלה יציאה כשהמים יגיעו למעלה נצא מהמקום הזה" בינתיים המים כבר זרמו מהר יותר, הם הגיעו לנו כבר למותנים.
פתאום, משום מקום יצאה מערבולת,
"זו יכולה להיות בעיה" אמרתי ושנינו ניסינו להתנגד למערבולת, היה נראה כאילו כל שנייה היא מגבירה את קצב השאיבה שלה ומתישהו נגמר לנו הכוח. התחלנו להסתחרר במעגלים למטה למטה, ניסינו לצאת אך ללא הצלחה, המערבולת הייתה יותר חזקה מאתנו. ניסינו לצעוק, לא שמשהו יכול לשמוע אותנו כי הפה שלנו התמלא במים כל פעם מחדש.
טל הגיעה ראשונה לתחתית של המערבולת, היא נשאבה כאילו לא הייתה, וחצי שנייה אחריה אני נשאבתי, ניסיתי לתפוס בידה, היא התחילה לאבד אוויר, אנחנו לא יכולנו להישאר כאן הרבה זמן, פתאום מישהו תפס אותנו בחולצה ומשך אותנו למעלה, ההרגשה הייתה חמימה, לא כמו של המתים, וחוץ מי זה למה שמת יציל אותנו?. נשמנו אוויר במלוא ריאותינו, מי שהציל אותנו היה גל, "גל!" צעקנו ביחד.
"תחזיקו בי חזק, אנחנו עולים" הוא ענה.
הוא החזיק בידו ענף עבה שעזר לנו לא להישאב למערבולת
"יש יציאה שם כשהענף כבר לא יעזור לנו נוכל להרים את עצמנו ליציאה, המים יזרמו מהר מאוד למערה שממנה באתי וזה ייתן לנו זמן להתכונן, רק תזכרו להחזיק בי חזק" פתאום נשמעה צעקה חדה, מהחור שגל בא אליו הופיע שלד שהייתה חסרה לו עצם אחת בחזה, "גועל!" אמרה טל
"זה השלד שנלחמתי איתו ולקחתי לו את העצם מהחזה כדי להילחם בו" אמר גל
"איכס!" הוסיפה טל
"טל אני חושב שהוא לא בא כדי לטבוע אלא להטביע אותנו!" אמרתי "אני דווקא חושבת שהוא די מתכונן לקפוץ למים" ובאמת, השלד פשוט קפץ לתוך המים, אך אחרי מספר שניות הוא חזר וצף, ואז כשהוא נסחף למערבולת, הוא שקע ושוב יצא "נכון, איך שכחתי!, עצמות יכולות לצוף!, הוא מתכנן משהו ואני לא חושב שזה טוב".
בינתיים המים עלו והצליחו למלא את כל המערה שממנה בא גל, זה נתן לנו עוד כוח כדי להמשיך להיאבק כדי לא להישאב למערבולת שהתחילה להגביר את עוצמתה
"אני – מרגישה שא – ני מתחילה לטבו – ע!" אמרה טל ובלעה מלא מים,
"אל תדאגי, אנחנו נצא מכאן בריאים ושלמים" אמרתי, והשתדלתי להיות הכי רגוע ובטוח, לא רציתי שחברי יאבדו את הביטחון,
"דן, אף פ – עם לא יצ – או מהסמט – ה החשוכה, כו – לם מתו.
א – ני מפחד – ת" היא אמרה, גל צלל מתחת למים והרים את טל למעלה "תחזיקי חז – ק בענף" הוא אמר ובלע מים רבים, טל נאחזה ונשמה לרווחה,
"תודה" היא אמרה, השלד שצף\טבע, צחק בקולו המצמרר והעביר בנו צמרמורת חזקה, הוא שלף את חרבו והתחיל לכרות את הענף "הוא חותך את הענף שלנו!" היא קראה, לא יכולנו להוסיף דבר, בהינו בשלד למשך זמן מה ואז קלטנו שאנחנו כבר מתחילים לטבוע, פתאום היה שקט, כמו שאומרים בספרי מטח 'השקט של המוות', וטל בחוכמתה הרבה (אני מתכוון בשני הסוגים, גם רע וגם טוב) הרסה אותו וניסתה להציל אותנו. הי צללה עמוק, לקחה תנופה וקפצה למלא, תפסתי בגל, שלא היה מוצלח כל כך בשחייה (או קיי או קיי, גל אתה לא צריך לצעוק... אוץ'! בסדר!! אתה רק לא הייתה מוכן! עכשיו תפסיק לצבות לי את היד!) ונאחזתי בקרסול של טל, היא קפצה מעל פני המים וניסתה להיאחז בדפנות הפתח, את הוא היה רטוב לגמרי והיא החליקה חזרה, היא עלתה שוב והצליחה להיאחז בצמח אחד. טיפסנו על גבה ונעמדנו על האדמה "ואוו, זה היה חתיכת ברכה, אני בחיים לא יחשוב אפילו להיכנס לים כשהדגל אדום" אמר גל, שהתחיל לרוק מים לכל הכיוונים "תשמור את הדיבורים לאחר כך, האדמה כאן לא יציבה, עוד צעד אחד ונפות ישר לתוך מערבולת המים" אמרתי כשהבחנתי בסדקים הקטנים שהופיעו על הקרקע "ליתר דיור מערבולת הלבה!" האירה טל, וכמו שזה נשמה מטורף, זה היה מטורף, לפני שנייה היה שם מים צלולים רצחניים שרצו להטביע אותנו, ועכשיו היה שם לבה רותחת ומבעבעת שרק חיקתה לאכול גל דן וטל צלויים.
כשאתה עומד לפול לתוך בריכה כזאת אתה תעדיף לברוח, אבל הפעם לא יכולתי לזוז אפילו סנטימטר.
"דן, למה יש חריקות מהעץ שם למעלה?" שאלה טל, הבטתי לצמרות העצים, באמת משהו חרק ונע שם, אך לפני שקלטתי מה זה הוא פשוט נפל, "מישהו עשה לנו מארב... טוב זה לא העניין עכשיו, תחזיקו חזק בכלוב או ש.... אההההה!!!" הסדקים שהיו על האדמה התרחבו, וכמו במפולת, החול נפל לתוך הלבה המבעבעת, והעלה ניחוח שרוף "מי לעזאזל יודע שאנחנו כאן ורוצה לרצוח אותנו?" שאל גל "הקול המטורף ההוא, כאילו דה!" עניתי לו "לא, זאת שירה" "מה?" שאל גל, שפספס את כל הסיפור על שירה "סיפור ארוך, נספר לך אחר כך.... מי אתם?" "זה לא עניינכם, ועכשיו אתם באים אתנו".
פרק 14
במערה הצדדית
גל מספר
בזמן שדן וטל נטשו אותי [אפשר גם לומר שאני נטשתי אותם...] צנחתי למטה (טל מציינת שמאז שנכנסנו כולנו נופלים ונופלים, הינה טל, אמרתי את מה שאת רוצה ועכשיו אני ממשיך) ונפלתי לתוך החושך המוחלט "יש כאן מישהו?" שאלתי, התחלתי לשמוע צחקוקים מפחידים שהולכים וגוברים, ואז ראיתי את עצמי מוקף רוחות רפאים ושלושה שלדים מחייכים ומוכנים להרביץ "או קיי, זה הדבר הכי מוזר שעשיתי בחיים" אמרתי והתחלתי להיאבק איתם.
זה לא בעיה לפורר עצמות בנות כמה שנים, אבל איך אפשר להילחם עם רוחות רפאים כשאתה עובר דרכן והן לא? ואת זה למדתי בתוך הקרב.
מי ידע שרוחות רפאים ויכולות לפגוע אחת בשנייה?? או קיי, הבנתי אני לא ברור ולא הבנתם חצי מילה (רון על תתרגז, אני רק רציתי לקצר, או קיי זה לא היה במקום, בסדר!, מי ששומע את זה הוא לא מטומטם הוא יבין, או קיי או קיי, הינה אני מסביר, ורק שתדע זה לא ההקלטה שלך!) אז אני אסביר, את השלדים הדפתי בשניות, [למרות שהם ישר התגבשו, וזה היה די מגעיל אני חייב לציין] לאז התחלתי להתחמק, שתי רוחות רצו משני הצדדים שלי התנגשו זה בזה, זה היה יכול להיום מאוד מצחיק לולא שהם היום עם שלל כלי נשק מעל הראש שלך.
אז הבנתי, שרק מת יכול לפגוע ברוח רפאים. משלד שהתגבש ראשון לקחתי עצם אחד מהחזה שלו להתחלתי להכות את הרוחות, [אני נישבע שאחרי מכה חזקה בראש הופיעה לאותה רוח כמו בסרטים בומבה!] אני לא בדיוק יודע אם הרוחות התעלפו או מתו [אם הן יכולות בכלל לעשות כזה דבר] אבל ידעתי שהם לא יפריעו לי עוד, לפחות לזמן מה. את השלד הקטן יותר ניצחתי בקלות, קפצתי עליו ופוררתי את עצמותיו לאבק (ועכשיו טל וליאור אומרות 'איכס!! איזה דוחה אתה! לא יכולתה לעשות משהו פחות מגעיל?!' לא, לא יכולתי וגם צ'יפס עליכן, ועכשיו הן מגלגלות עיניים, או קיי דן, אני אתרכז בסיפור. האמת, מאז שחזרתי להיות שפוי כולם כועסים עליי, כאילו באמת מה אתם רוצים מבן אדם? כן, ידעתי, שמעתם ועכשיו אתם מאוד מעוצבנים עלי, כן, אני שמעתי והבנתי, כבר התחלתי להתרגל לזה) אבל השלד היותר גדול גם כשמעכתי אותו הוא חזר להיות שלד וגם היה יותר קשה לפורר אותו. אם עצם החזה שהייתה לי התחלתי לחפור מנהרה שהיא בערך בכיוון שאליו דן וטל אמורים ללכת. מאז אתם יודעים כבר מה קרה, אני יצאתי וראיתי את החברים שלי טובעים, הצלתי אותם, השל בלי העצם חזר, הענף שהוא חתך, טבענו, היציאה למלא, בלה בלה בלה (ורון כועס עלי), הזומבים של שירה הגיעו ואנחנו מתחת לברכה של לבה רותחת תלויים מקלוב.
"תחזירו את מה שיש לכם" הם אמרו, והקול שלהם היה כמו רובוט שלא שימנו אותו כבר מיליון שנה "על מה אתם מדברים? אין לנו כלום" דן התחיל להיות אדום, כמו שקורה לו תמיד כשהוא לחוץ ומת מפחד באותו הזמן, "אני אומר לכם, אין לנו כלום! תעזבו אותנו בשקט! אנחנו רק רוצים למצוא את החברים שלנו ולטוס מכאן לפני שתגידו.... קפטן אמריקה!" אמרתי, האמת, שזה היה דיי מצחיק לדבר ככה לזומבים ששולטת עליהם נערה בת 13 שלא סובלת אותנו והם יכולים לקרוע את הגוב שלי לסלט גל, אבל מה אני אגיד לכם, אחרי כל מה שעברתי, זה הופך לאט לאט לשגרתי. "אנחנו יודעים שהמפה נמצאת אצלכם, תחזירו אותה לבעליה!" הם אמרו, המחשבות שלי התרוצצו לי בראש, לא ידעתי מה לעשות, למרות שהמפה הייתה ממש לא מועילה הם אמרו את שמה ביראת כבוד, ואם הם רוצים אותה כל כך בטוח שהיא חשובה "אהה המפה הזאת, אז תגידו!" אמרתי וצבטתי את דן, כדי שישתוק, "גל יותר מהר אני עוד שנייה מחליקה!" לחשה טל "היא נמצאת בכיס שלי אבל אני לא יכול להביא לכם אותה כאן, אני מבטיח שאני אביא לכם את המפה, רק שאני אהיה על האדמה, יש לי פחד מגובה, אני לא אצליח להביא לכם את המפה היא טיפול" אמרתי, ועשיתי פרצוף תמים, אני חושב שהם נפלו ישר לתוך המלכודת שלי, "גל, המפה אצלי בכיס, ואתה לא יכול ככה לתת להם אותם, מה שירה יכולה לעשות איתה עוד?" לחש דן בתסכול "זהו שלא, דן תסתום".
הם הורידו אותנו על האדמה, אבל השאירו את הקלוב עלינו "קדימה המפה" הם אמרו, אצרתי את הנשימה שלי, הכנסתי את היד לכיס, ולמזלי הטוב המפה של המקום הכי מפחיד לדעתי הייתה שם, זו הייתה המפה של הסמטה מבחוץ, עשיתי אותה בשיעור אומנות, "הינה היא" אמרתי והושטתי אותה אל הזומבים, הם צחקו ושניים מהם שינו את הצורה שלהם לילדה עם עיניים רושפות, והשאר הלכו אחריה אבל לא ראיתי מי זאת "להתראות פראיירים!" קול מוכר אמר ורץ לבין השיחים.
"או קיי זה היה מוזר" אמרה טל "אבל לפחות אנחנו יכולים להמשיך בלי שום בעיות" אמרתי "אתה טועה, יש לנו בעיה אחת" השיב דן "מה?, על מה אתה מדבר?" "איך נמצא את ליאור ורון במקום הענקי הזה?" הוא שאל "דן צודק, זה לא טוב להתפצל והמקום הזה ענקי, הוא יכול לבלוע אותנו שוב" "טוב על זה לא חשבתי, אבל אנחנו צריכים למצוא פתרון, רגע יש למישהו מצפן? או מפה? לא יודע משהו שיכול ל.... המפה!" עיני אורו, הושטתי יד אל דן שמיהר והביא לי אותה, ולא האמנתי למראה עיני "אתם חייבים לראות את זה!" אמרתי בהפתעה, הם רכנו והתדהמה שהייתה על פניהם לא הייתה יותר גדולה משהייתה על פני, "במקום שהלכנו הופיעה חלק נוסף במפה!" "רק רגע נראה לי שעליתי על משהו, גל תביא לי את המפה" אמרה טל, הושטתי לה אותה בקצת אי רצון, אבל ישר השתלטתי על המחשבות שלי "תראו! עכשיו המראה את כל המקומות שאני הייתי בהם! אלה המקומות ששירה לקחה את הבנים כשהיא הצלחה לשכנע אותם שיש משהו מוז בסמטה והיא גילתה משהו!" "ואווו" אמרתי בזלזול והיא החזירה לי מבט כועס "טוב אז אנחנו צריכים קודם לגלות את הכול ואז המפה תהיה ברורה…." פתאום שמנו צעקה, [שהאיפה את כל הציפורים השחורות, העטלפים, ואת כל מה שיכול להסתתר במקום חשוך מעורר צמרמורת] וכל הענקים חזרו.
"נראה לי שהתוכנית לגלות את המפה תחקה קצת, אנחנו צריכים לנצח אותם!" אמר דן "מה שכבר עברנו לא משתווה אפילו לזה" אמרתי, אבל דברתי מוקדם מידי, כשהם התקדמו לתפוס אותנו כל אחד התפצל לעוד עשרה וגדל חצי מטר יותר, ככה שמחמישה בריונים מקומטים הם הפכו לחמישים בריונים ענקיים, "תיקון, מה שנעבור לא ישתווה למה שעברנו" אמרה טל "אין סיכוי שאנחנו לוקחים בקרב הזה, הם יחסלו אותנו תוך שנייה!" אמרתי "או פעם ראשונה שאתה צודק!" היא השיבה לי, "אין לנו זמן עכשיו למריבות, אנחנו צריכים לברוח – " "אתם לא זזים לשום מקום, אש!!!!!!!!" זה שעמד מקדימה צעק את הפקודה, וכשהבנו מה קורה כבר מצאנו את עצמנו קשורים ותלויים מלמלא "כמו שאמרתי, הם משתמשים עם כלי נשק שעדיין לא הצליחו לפתח, לגמרי קול!" "זה קול כל עוד אתה לא תלוי למלא!" אוף טל הזאת, היא תמיד כועסת עלי מה יש לה נגדי (טל אני לא רוצה לציין כל רגע שאתם כועסים עלי, אבל ככה אי אפשר לדבר!, כבר הצלחתי לחסוך מהם את ההיסטריות שלך ושל ליאור, הכעס של דן וגל והתסכול של רון, את תני לי להמשיך!) הם שוב צחקו את הצחוק המפחיד שלהם, אבל הפעם הרחתי את הפה שלהם [פצצת סירחון!. טיפ, אם אתם רוצים להילחם בזומבים ענקיים שאין לכם סיכויי איתם, תבדה שהם שמו בושם בפה] וכשהם הלכו הם הפסיקו להתרבות או לגבוה, אלא רק ללכת ולקחת אותנו אל הגבירה שלהם.
פרק 16
אנחנו בשבי בידי זומבים
טל מספרת
כשהזומבים (או הבריונים המהופנטים של שירה איך שבא לכם לקרוא להם) לקחו אותנו לגבירה שלהם הם הכניסו כל אחד בנפרד משאית קטנה וישנה של ימי הביניים (דוחה). אני לא יודעת מה קרה לגל ולדן בדרך אבל בואו נגיד שאני לא נהניתי במיוחד. מולי היה איזה מכשיר מוזר שהתחיל להבהב, התקרבתי קצת ולקחתי אותו, איך שנגעתי בו הוא הוציא קצת עשן ודמותה של שירה בלבוש מלכותי הופיע "את צריכה להיות שמחה לא מבועתת, לא כל אחד זוכה לדבר עם הגבירה" אמרה שירה בקול לגלגני "רגע את זאת שחטפת אותנו?" "ברור, חשבתי שתוכלי להבין את זה רק מהעובדה שמי שתקף אתכם אלה בריוני הצעצוע המהופנטים שלי" אמרה שירה "מה את רוצה?" אמרתי ונרתעתי לאחור "אין לכם סיכוי מולנו שניים כבר נמצאים במקום שלהם ואתם מובלים לאותו מקום בדיוק בזה הרגע, כל המשחקים הזולים האלה לא יעבדו לכם בשום מצב" אמרה שירה והוסיפה גיחוך קטן "זה עדיין לא עונה לי על השאלה מה את רוצה?" אמרתי עם הקול הכי סמכותי שהיה לי (בדרך כלל הוא יכול להיות מאוד מרתיע אבל במצב הזה הוא נשמע כמו ציוץ) "איזה חמודה, לא הבנת מה קורה פה, את לא יכולה לשאול אותי עכשיו שאלות רק אני עושה את זה, מאיזה שאלה כדי לי להתחיל?..." "אני לא יענה לך על שום שאלה!" השבתי בכעס שהתחיל לגעות בי כמו ים סוער "אני גם לא אשאל עכשיו האמת שמתחשק לי רק לספר לך קצת על מה שהולך לקרות אוקי? את לא צריכה לחשוב על זה כמו איזה סיוט, בואי נגיד שזה סיפור לפני השינה" שירה לא הספיקה להמשיך הרגשתי שאני מתרוממת ומרחפת באוויר "כן טל בואי נראה לאיזה משפחה את שייכת" מלמלה שירה עם ניצוץ של רוע בעיניים. כל החושים שהיו לי התחילו להתחדד, הצלחתי לשמוע את קול העגלות המקרקשות, הרגשתי את האוויר זז מסביבי, ראיתי את כל החלקים של העגלה ואת כל מה שהיה בחוץ כאילו היא היתה שקופה, הרחתי את הריח של המוות בכל המקום הזה ואחרי שנייה שמעתי את הקול של שירה מהדהד בראשי 'טל הרוע שולט עלי, רק אתם תצילו אותי, העולם בסכנה, הכוחות שלכם יותר חזקים ממה שאתם חושבים, אתם צריכים...' באותו הרגע קרסתי על הרצפה, הכול חזר להיות רגיל, לא שמעתי, ראיתי, הרחתי, הרגשתי או קראתי את המחשבות של אף אחד, הדבר שלא הפסקתי לחשוב עליו היה על הקול של שירה שהדהד בראשי '...הכוחות שלכם יותר חזקים ממה שאתם חושבים, אתם צריכים...' אלה היו המחשבות שעברו לה בראש. בשארית כוחותיי לקחתי את המכשיר ממנו שירה יצאה (אין לי דרך יותר טובה להגיד את זה) והתכתי אותו בקיר מספר פעמים עד שהוא התרסק לחתיכות קטנות.
הייתי שבורה מכול הסיפור הזה, פשוט ישבתי בפינה והתחלתי לבכות.
לא שמתי לב שהמשאית עצרה. בהתחלה שכחתי לרגע שגל דן ואני נלכדנו ולא הבנתי מה קורה, הייתי צריכה איזה רגע ואז הכול חזר עלי. ראיתי את דן וגל מובאים גם הם מהמשאיות האחרות והדבר הראשון היה לרצות לרוץ לדן לחבק אותו ולספר את מה שקרה בדרך. "טל תפסיקי לחלום אתם הולכים לפגוש עכשיו את אדון. טיפ קטן, כדי מאוד להתנהג יפה, אולי הוא יהרוג אתכם בעינויים קצת פחות איומים".
פרק 17
האמת יוצאת לאור
ליאור מספרת
אוקי בשביל שיהיה לכם סדר במהלך הסיפור אני יחזור קצת אחורה מאיפה שטל בפעם הקודמת כשספרה עלינו. (טל למה קפצת כל כך קדימה??!)
כשרון התעלף אני (תזכרו שאני לא הייתי אני, אני הייתי בעל המטפחת שהיה בתוכי וגרם לרון לחשוב שהוא אני. אם לא הבנתם כלום פשוט כשאני אומרת אני, אני מתכוונת לבעל המטפחת) הפסקתי להילחם, "תיקחו אותו למקום המפגש" אמרתי, אבל הקול שיצא לא היה שלי (סליחה על הבלבול הזה, אין לי שום דרך אחרת לספר את זה) השלדים הלכו מיד ולקחו את רון מחדר הנשק "רק תדעו שאין עליו עוד מטבעות או כלי נשק". אחרי שהם הלכו לקחתי את המראה שהייתה מונחת במקום הסודי של בעל המטפחת, בעזרתה הוא וחכמי המתים יכלו לדבר "שלחתי אותו למקום המפגש, עוד כמה זמן האחיינית שלי תהיה שם?" "כרגע היא סיימה לגייס את צבא הזומבים שלה, היא גם צריכה להתעכב קצת בדרך אז עוד מעט" אמר החכם הכי זקן "בדרך כלל אני לא נוהג לשחק בקורבנות שלי, אתה צריך לקוות שהתוכנית המטופשת שלך תצליח, שנינו יודעים מה יקרה עם אני יצטרך לחכות יום נוסף על פי המתוכנן" אמרתי, החכם נרתע קצת לאחור ולאחר ההיסוס הזה המשיך "הקורבנות האלו שלך הם לא קורבנות רגילים, אני לא יכול להבטיח דבר כל עוד אני לא יודע את כל הפרטים" אמר הזקן ברוגע "אני חושב שכדי לך להתחיל להזדרז".
השלדים הניחו את רון באמצע קרחת יער קטנה, ובשלב הזה הוא כבר התחיל להתעורר "רון, רון, אתה שומע אותי? רון" לחשתי "איפה אני?" "הצלחתי בסוף לנצח אותם והבאתי אותך לכאן, אני מקווה שלא ימצאו אותנו ושיש לנו קצת זמן לנוח" "אני זוכר משהו, שלדים לקחו אותי לפה והם, והם הם אמרו שהאדון שלהם חכם נראה לי, הם אמרו ש...שהאדון שולט על על..." רון התחיל לגמגם, הרגשתי איך בעל המטפחת שהיה בתוכי (אני לא חוזרת על ההסבר שוב!) התחיל להילחץ טיפה "ששש רון אתה עוד מטושטש מהקרב אתה מדמיין, אני הבאתי אותך לפה אני..." באותו הרגע מועצת הזקנים שיגרו את שירה למקום הסמוך "מי שם?" שאל רון "אני שמעתי אותך תצא החוצה! אני לא מתכוון לשאול עוד פעם, מי שם?!" שירה כמובן לא ידעה מה לעשות וברוב טיפשותה מעדה ונפלה מבין השיחים ככה שראינו אותה. "שירה???!! מה לך ולמקום הזה?!" אמר רון "אותו דבר לגביך לוזר!" שירה ניסתה להישמע כאילו לא אכפת לה מהסביבה שלהם ושהיא רק יורדת על רון והחברים שלו כמו כל יום בבית הספר, יצא לה קול צרוד ומפוחד שלא היה מתאים לה בכלל. "רון על תהיה מרושע!!! בטח גם היא נשאבה לכאן, בואי שירה אני יעזור לך" "ליאור תגידי את בסדר? מאז שבעל המטפחת המוזר הזה לקח אותך לשיחה את מתנהגת ממש אחרת..." בשלב הזה הפסקתי להקשיב לרון, הוא המשיך לדבר עוד קצת אבל מה שהכי עניין אותי עכשיו זה שירה, שהייתה לחוצה ממש כאילו שהיא כבר יכולה להתפוצץ. תפסתי ביד שלה ומשכתי כדי שתתקרב ותוכל לראות אותי, ואחרי רגע קטן שבו היא הספיקה להציץ לתוך העיניים שלי היא חייך ונעמדה לצידי. "ליאור? שירה? הלו מישהו מקשיב לי? נו מה יש לכן אתן מלחיצות אותי!" רון נראה המום כששירה ואני התחלנו להתקדם לעברו, ועוד לפני שהוא הספיק לברוח קפצו עליו וריתקנו אותו לרצפה "אהה! מה את עושות?! הצילו! הצילו!!!" "תשתוק רון אף אחד לא ישמע אותך כאן, אבל תסתכל על הצד החיובי, עוד מעט אתה תוכל לפגוש שוב את החברים שלך" שירה אמרה ברוע, ולאחר שרון הפסיק להיאבק וכמעט איבד את ההכרה הוספתי "בפעם האחרונה".
פרק 18
פגישה אחרונה
מספר רון
הדבר הבא שאני זוכר היה שהתעוררתי באמצע חדר חשוך, כשהידיים והרגליים שלי קשורות ומחברות אותי לרצפה. לא ידעתי כמה זמן עבר מאז שהייתי עם ליאור ושירה בקרחת יער, אבל זה לא היה מספיק זמן כדי שאני אשכח את מה שליאור אמרה לי 'בפעם האחרונה'. אני חושב שזה היה הזמן היחיד שיכולתי לחשוב בו מאז שנכנסתי לסמטה, הרגע היחיד שבו לא הייתי יכול להילחם ולברוח, הרגע שבו הובסתי. משהו לא הסתדר לי בכל הדברים שקרו, רגע אחד ליאור נלחמת לצידי מול זומבים ורגע אחר כך רומזת לכך שאנחנו עומדים למות. פתאום שמתי לב שמשהו באווירה השתנה, מין שקט מוזר וכאילו שאפילו האוויר מטוח, חזרתי מיד מארץ המחשבות והתחלתי לנסות ולהשתחרר מהשלשלאות. "אז מה יש לנו כאן?" כששמעתי את הקול קפאתי מיד, לא הייתי צריך יותר מכמה רגעים כדי לזהות את הקול החורק והנורא הזה. "תראה את עצמך בעל המטפחת, מה אתה רוצה ממני!!!" המראה שנגלה לפני הפתיע אותי כל כך, שהרגשתי שאני עומד להתעלף. הסתכלתי על ליאור אבל ראיתי את בעל המטפחת, וכשהיא דיברה (או הוא איך שאתם רוצים להגיד את זה) הקול והשפתיים לא היו מתואמות. "איזה כיף שאנחנו נפגשים!" "מה אתה עושה לליאור???" אמרתי בפחד "תראה רון, אתה מאוד בעייתי, לא יותר מהחברים שלך כמובן, אבל לא הצלחתי למצוא שיטה יותר טובה לפתות אותך לבוא אלי מאשר להשטלת על החברה שלך. הרי תראה, רק בזכות הטיפשות שלך הגעת עד כאן. כל אחד היה שם לב שליאור היא לא אותה ליאור שאתה מכיר, כנראה צודקים כשאומרים שאהבה מעוורת" הוא התחיל לצחקק לו בשלווה אשר לא התאימה למצב כלל "למה אנחנו כל כך חשובים לך?! לא עשינו לך כלום!!" צעקתי בתקווה שמישהו ישמע אותי (הבעייה ששכחתי שבעל המטפחת קורא מחשבות. עברנו על הדבר הזה בתחילת הסיפור) "אתה יכול להיות קומיקאי של ממש אתה יודע? ואל תדאג גם אם מישהו ישמע אותך הוא לא יכול לבוא לעזור. ובחזרה לנושא, אתה צודק, לא עשיתם לי כלום, אבל אתם עוד תעשו" את הפחד שלי החליף כרגע בלבול, למה הוא מתכוון שאנחנו עוד נעשה? הרי אי אפשא באמת לדעת את העתיד "אני מבטיח לך, אני אדאג שאף אחד מהחברים שלי לא יפגע בכך, רק תשחרר אותנו!!" "אני הייתי שמח לעשות איתך עסקאות אבל זה לא נשמע לי משכנע במיוחד, וזה לא משנה כי גם אם אתם תבטיחו שאתם לא תפגעו בי, אני עדיין צריך את הנשמות שלכם. אף אחד לא אוהב להמשיך ולהישאר בכלא של עצמו לעוד 10000 שנה, ועכשיו כשיש לי בדיוק מה שאני צריך, את המספר המדויק, אני לא יאבד את ההזדמנות הזאת" בעל המטפחת הבין כנראה את ההבעה המבולבלת שלי בגלל שמיד אחרי צחקוק קטן ומחריד הוא המשיך בסיפור שלו "אתה מבין, לפני עשרת אלפים שנה אני ואחיי חיינו ביחד והיו לנו חיים רגילים, עד שיום אחד נמאס לי מזה שאחי הגדול היה טוב ממני בהכול ושכולם אהבו אותו הרבה יותר. הזמנתי קוסם שיטיל קללה על אחי ואשתו כדי לנקום בהם. מה שקרה היה הרבה יותר שונה ממה שחשבתי שיקרה. משהו השתבש בקללה והיא נפלה עלי ולא על אחי, אומנם חלק מהקללה כן נפל עליו והוא ואשתו הפכו למפלצות, אבל עלי נפל החלק הקשה. קוללתי בכך שאני יתקע בסמטה החשוכה בלי אפשרות לצאת עד שאאסוף מיליון נשמות לתוך תבנית בגוף אדם, ושמישהו חיי יכנס לתבנית ויקריב את גופו כדי שאני יוכל לקום לחיים מהשהייה בתור מת\חיי שזה מה שאני עכשיו. אבל כמו שכבר ראית אני לא היחיד שנמצא כאן. כל הנשמות ומתים כאן הם אנשים או חיות שאני לקחתי להם את הנשמות ומה שנשאר מהם הפך למשרת שלי. חוץ ממך ומהחברים שלך כל אחד שנכנס כבר הפך להיות המשרת שלי אחרי פחות מדקה, אבל אצלכם זה שונה. אתה מבין לפני זמן רב גיליתי על הנבואה האחרונה, שמספרת על זה שלאחר 10,000 שנה שבהם אני אהיה מקולל אני יצליח לצאת מהסמטה וישתלט על העולם. אבל יש גם חלק שני של הנבואה שמספר על 10 גיבורים שהם אלה שיקבעו בעזרת מעשיהם אם העולם ישרוד או יושמד. ב – 10,000 שנה שבהם הייתי כלוא כאן היה לי הרבה זמן לתכנן דברים אז הקמתי צוות שיחקור על הנבואה הזאת וימצא את הגיבורים האלו וככה נוכל לדאוג שהנבואה לא תתקיים, או שפשוט הם ייכשלו במילוי תפקידם, אומנם לא הצלחנו לגלות את החמישה האחרים אבל הנה, חמישה מהנבואה כבר ברשותי ואני רק צריך לעצור את השאר ואני ישלוט בעולם!!" "למה אתה חושב שאנחנו הילדים מהנבואה???? אין בנו שום דבר מיוחד, ואנחנו לא חמישה אנחנו רק ארבעה, דן גל אני וליאור" בדיוק כשסיימתי את המשפט הזה הדלת נפתחה ודן גל וטל נכנסו (לא הבנתי מה היא עושה שם באותו רגע אבל זה לא היה הדבר הראשון שעניין אותי במצב כזה). השומרים שתפסו אותם זרקו אותם לתוך החדר ונעלו אחריהם את הדלתות (פשוטו כמשמעו) "ליאור!! רון!! אני כל כך שמח שמצאנו אתכם!! חיפשנו אחריכם כל כך הרבה זמן ו-" כשגל ראה את המבט שנתנה לו ליאור, כולל העיניים הוא השתתק, והחיוך שהיה מרוח על הפנים של שלושתם נמחק לגמרי "היי טל! לא ידעתי שגם את באת, ובעל המטפחת השתלט על הגוף של ליאור, כל מה שליאור עושה עכשיו זה בעל המטפחת – איי!!" ליאור סטרה לי חזק על הלחי "מישהו ביקש ממך לדבר? לא!!! אז תסתום!!" בלי להוריד ממני את המבט היא הושיטה יד לאחור ובאורך פלא ליאור גרמה לשלושת חברי לרחף באוויר (אם מחשיבים את טל. איי! לא מספיק שבסיפור ליאור סוטרת לי עכשיו גם את?! ועוד במציאות?! את יודעת שעד שעמדנו למות לא היה לי שום קשר איתך טל!) "אהההה!" הם צעקו בהפתעה "אויש נו אז אתם קצת עפים, תגידו תודה שאני בכלל נותן לכם למות ביחד!" טל גל ודן התרסקו ברצפה ומשום מקום יצאו שלשלעות כמו שהחזיקו אותי וריתקו אותם לקיר. "יופי אז עכשיו כשכולם ביחד אני כבר לא צריך את הגוף הזה יותר" המחזה שעכשיו ראיתי היה מפחיד לא יותר מהשלדים בכניסה לסמטה. ליאור פתחה את הפה ומתוכו יצאה מין רוח מוזרה, רק אחרי שליאור התמוטטה והרוח התחילה לדבר, הבנתי שזה בעל המטפחת. "אז תראו אני עדיין משוכנע שאני צריך להרוג אתכם ממש עכשיו, אבל הזקנים אומרים שכדאי קודם להשתמש בכם כדי להבין את הנבואה האחרונה" אחרי שליאור התרסקה על הרצפה, ראיתי אותה בזווית העין רועדת. אני חושב שהיא מלמלה 'אבא...אבא...אבא' "למה נראה לך שאנחנו נשתף איתך פעולה?! אתה התעללת בנו מאז שנכנסנו למקום ההזוי הזה!" צעקה עליו טל (כנראה שהיא לא הייתה מפונקת כמו שחשבתי. טל אני אומר מה שבא לי אל תתערבי!!!) "אני לא חשבתי שתעשו את זה מרצונכם החופשי, לכן אני יאיים להרוג אחד מכם כדי שהשאר ידברו, ואל תחשבו שאני מפחד לעשות את זה" ברגע ששמעתי את המשפט שלו הבנתי שלא משנה מה ננסה לעשות המחיר יהיה חייו של אחד מהחברים שלי, אז זנחתי ישר את הרעיון לתכנן דרך לברוח "מצוין אני חושב שכדאי גם לכם לוותר על הרעיון לברוח כמו חברכם רון, הרי אף אחד לא יודע מי יהיה הראשון. אני יכול פשוט להחליט לבד באופן אקראי במי אני אבחר ראשון כדי שהוא ימות, אבל הבנתי שזה משעמם לא יותר מלהחזיק אותכם חיים, ואחרי מחשבה קצרה הבנתי שאני לא צריך לבחור מי ימות מבניכם, בשביל זה יש לי אותכם, עכשיו קדימה נתחיל הבצבעה!"
פרק 19
הגרלת המוות
דן מספר
רק נדמה לי או שהוא אמר שאנחנו נצביע כדי לבחור את מי הוא יהרוג קודם? הוא לא יודע שאין סיכוי שמישהו מאתנו יוכל לשלוח חבר שלו למות? "אז בואו נראה ממי נתחיל? אאאמממממ....... רון, בוא נשמע מה אתה חושב. במי אתה בוחר שאני ארצח ראשון?" בעל המטפחת אמר את זה כאילו זה דבר סתמי כמו לבחור איזה טעם גלידה רון רוצה ולא מי יאבד את חייו ראשון "אתה מטורף!!" צעק עליו רון "תראה זה או שאתה עונה או שאני בוחר לבד, אתם צריכים לקחת את זה כמו מתנה שאני נותן לכם את האפשרות לבחור ולא עושה את זה לפי רצוני. אז עכשיו אחרי שהסברתי קצת על הנושא, במי אתה בוחר?" רון נראה כאילו שהביסו אותו בעימות מול הכנופיה של שירה. אגב שירה, בזמן שאנחנו היינו שקועים בשיחה שלנו עם בעל המטפחת (אם אפשר לקרוא לאיומים בין רוח מרושעת וילדים שבויים שיחה) היא נכנסה לחדר עם בריון שגר איתי בשכונה\זומבי מהופנט ששירה שולטת עליו והלכה לכיוון בעל המטפחת כשעל פנייה מופיעה הבעה שהייתה מאוד דומה להבעה של בעל המטפחת (תנסו לדמיין שילוב של אריה מוטנתי עם עוד כמה חייזרים שמחים וכמה מפלצות שראיתם בסרטים בפרצוף אחד, זה היה פחות או יותר המראה שלהם "נו יאללה לוזר אין לי את כל היום!" אמרה שירה בקול העוקצני הרגיל שלה "זה לא יעוז לך בעל המטפחת כי אם תהרוג אותנו לא ישאר אף אחד חיי שיחיה אותך!!" אף אחד לא הבין את הכוונה של רון כי פספסנו את ההקדמה שבעל המטפחת עשה לרון לפני שהגענו אבל לא היה נראה שזה השפיעה כל כך על בעל המטפחת או שירה "בשביל מה אתה חושב שאני כאן לוזר???" אמרה שירה במין שמחה מוזרה שאין לה שום סיבה הגיונית (באמת איזה אדם שפוי יהיה שמח כשרוח רפאים נוראה שהרגה כבר איזה כמאט מליון אנשים ובעלי חיים תתצרך להשטלת לו על הגוף כדי לחזור לחיים??? מסכנה, שירה היא לא אדם כזה) "חרגנו קצת מהנושא ואני כבר רוצה לסיים פה, נמאס לי לחכות לחזור להיות אנושי, אז כדימה רון במי אתה בוחר?" "אני בוחר בטל. עד הרגע הזה לא הכרתי אותך ומהחברים הישנים שלי יהיה לי הכי קשה להיפרד" ראיתי איך טל מתקבצת ברגע ששמעה את שמה, אבל בפנים שלה ראו שהיא סולחת לרון ומבינה אותו לגמרי כי לא הייתה לו שום ברירה אחרת. "יופי אני רואה שכבר התחלתם להבין את המשחק. בוא נראה מי הבא בתור שיצביע. אן דן דינו סול פה לה קטינו סול פה לה קטיקטו אליק בליק...... גל! מה אתה אומר?" גל היה קפוא, ורק אחרי מספר דקות של שקט, הוא ענה כמאת בלחש "רון, אני בוחר בך. אתה לא יודע מה טל עשתה כשהיא הייתה אתנו, היא הצילה לי את החיים, אל תיקח לה אותם" אחרי שהוא סיים את המשפט, גל הוריד את ראשו ונכנס לעולם של גל בלי אף אחד אחר "את רואה שירה? אולי זה איטי אבל מאוד מבדר! ועכשיו הבנות...... קשורה בשלשלעות ונבחרה כבר פעם אחת על ידי חברה רון" – שהתכווץ כששמע את שמו – "קבלו את טל!!!" טל החווירה. היא הביטה בכל אחד ואחת מאתנו בחדר ואז עצרה על ליאור "אני מצטערת, ליאור בחרתי בך" טל, בדיוק כמו ליאור (שלהזכירכם עדיין מלמלה 'אבא...אבא...אבא' כך שלא נראה לי שהיא בכלל שמעה משהו) הרכינה ראש והתחילה רק למלמל 'אני מצטערת...מצטערת...אני מצטערת'. "אז מי נשאר? דן – ליאור, ליאור – דן? טוב כמו שאומרים 'ladies first' . אז קדימה ליאור הבמה כולה שלך" הדבר הראשון שחשבתי זה שעכשיו אני אהיה זה שיכריע מי ימות מחברי, ומכל הלחץ בקושי שמעתי את מה שליאור אמרה "אני לא רוצה שלאף אחד יהיו שני קולות ככה שיש לי או את דן או את גל" בפעם הראשונה בחיים שלי ראיתי את ליאור בוכה. לא משנה איזה מכה היא קיבלה, או מה אמרו לה, היא אף פעם לא בכתה. היא ניסתה להמשיך את המשפט שהתחילה אבל לא הצליחה, אז מה שהיא עשתה היה רק להרים את מבטה ולנעוץ מבט מלא ברחמנות, פחד, ועצב בגל. כולם בחדר הבינו את הבחירה של ליאור גם בלי מילים. אז עכשיו אני נשארתי, לכל אחד מחברי יש קול אחד לרעתו, ומי שאני אבחר עכשיו בעל המטפחת הנורא הזה יהרוג. "דן, דן, דן. במי אתה בוחר?" בקול של בעל המטפחת נשמע כמה הוא נהנה בכל רגע. גם על פניה של שירה נמרח חיוך גדול. "אני.. אני בוחר.. אממ... א-א-אני בוחר ב..." התחלתי לגמגם. אם הייתם צריכים לבחור מי מחבריכם ימות מול עיניכם, איך הייתם עושים את זה בלי להרגיש אחר כך כאילו אתם רצחתם אותו במו ידיכם? "אני-בוחר-ב..." התחלתי להתנשף בכבדות, הרגשתי כאילו אבן נפלה עלי ומוחצת את הריאות שלי "המשאף!!! הוא צריך את המשאף!!!! הוא יכול למות! תציל אותו!! תעשה משהו!" כשהתחלתי להשתעל לא זיהיתי את הקול שצעק, אבל כן ידעתי שכל חברי דואגים. ההתקף הפעם היה יותר חזק מאי פעם. אמרו לי פעם שאפשר להתעלף מהתקף אסמה, אבל אף עם לא האמנתי. לפני שהטשטוש הכניע אותי הצלחתי להסתכל על כל אחד החברים שלי. רון, שגרם לכל הסיפור הזה להתרחש, גל, שהוביל אותי ואת טל למערה עם הנחשים וסבא שלי המרושע, ליאור, שכשבעל המטפחת שלט בה היא הובילה אותנו למקום הנורא הזה, וטל, שנשלחה על ידי הבריונים לרגל אחרינו. בכל הטשטוש, ידעתי מה הבחירה שלי בכוח האחרון שלי לנשום אמרתי בקול חנוק יותר מאי פעם רק מילה אחת: "ליאור".
פרק 20
לא תמיד יש Happy and
גל מספר
למרות כל הבלגן והרעש שהתרחש מאז שבעל המטפחת התחיל את המשחק המעוות שלו כולם שמעו את השם שדן לחש. במשך כמה שניות ראיתי את חברי מעקלים את ההודעה שזה הרגע נשמעה (לא שהם הצליחו) ובקושי רב הבטתי בליאור. את ההבעה שהייתה על פניה אני לא אשכח, זה היה שילוב של פחד, אהדה, כאב, הפתעה, זיעזוע, ואני בטוח שאם אני אחשוב על זה עוד (אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עוד) אני אוכל למצוא עוד כל מיני רגשות שיכולות להפוך מישהו לכחול (שזה היה הצבע של ליאור באותו רגע). ההרגשה הייתה שכאילו הזמן עצר, מה שכולנו קיווינו שיקרה כי אף אחד מאיתנו לא היה יכול לחשוב על מה שיקרה לליאור בעוד כמה דקות. אני חושב שלא היה אחד מחברי שלא בכה אפילו קצת, אבל לא יכולתי להיות בטוח כי העיניים שלי כבר נמלאו בנוזל המלוח שלא יצא החוצה כבר שנים. את השקט ששרר שם שבר בעל המטפחת שנראה משועשע מתמיד ויחד עם זאת מרוצה "יפה יפה, אז הנה הגענו להחלטה משוטפת של הקורבן הראשון" – אני לא בטוח אבל היה נשמע לשבריר שנייה בקולו של בעל המטפחת מין כאב – "אבל רק שתדעו שבכל מקרה אני יהרוג את כולכם בסופו של דבר, ואם תעצבנו אותי אני יחזיר אותכם לחיים ויהרוג אותכם אחד אחד בסדר שונה כדי שכל אחד מכם יראה את כל החברים שלו מתים לפניו. ככה החלוקה של סדר המוות תהיה הרבה יותר שווה ומהנה גם יחד" "אתה יכול להפסיק להגיד מוות?" שמעתי את טל אומרת בקול מתחנן "את לא תגידי לי מה להגיד, מוות מוות מוות, ליאור מתה, דן מת, רון מת, טל מתה, ליאור מתה, גל מת..." בעל המטפחת התחיל לזמר לו כאילו זה איזה שיר ילדים
חיכיתי לרגע המתאים ושלפתי מטבע מהכיס הימני, וכשהתלתי אותו נוצרה חרב ארוכה, השלכתי אותה לאבר השלדים אך הם התחמקו ממנה בתנועות אל אנושיות.
בזווית העין סרקתי את החדר והם סתמו את דרך המילוט היחידה שלהם אלא אם ניצור דרך מילות נוספת. הכנסתי את ידי לתוך הכיס, לקחתי חופן מטבעות וזרקתי אותן על השלדים. מתוך מטר המטבעות ראיתי את הפנים המופתעות שלהם, זה קצת ניחם אותי אבל אז חזרתי להמשיך בתוכנית.
צללתי אל תוך ים הנשק [שיצא לי להיות שם הרבה היום] ומיששתי בחשכה את כל הדברים המוזרים שהיו שם. שמעתי כמה יריות וצעקה של ליאור, בדיוק ברגע שהנחתי את היד על דבר עגול כזה, עליתי כלפי מלא, ראיתי את ליאור באמצה דו קרב סוער [למרות שזה לא היה כל כך שניים] היא הסתדרה די יפה לבדה יחסית לבת, אבל במוקדם או במאוחר הם דחקו אותה לפינה.
כפרצתי החוצה, למזלי הצלחתי להתחמק מכמה עצמות שהתעופפו באוויר והתחלתי לרוץ לעבר ליאור, משום מקום קפץ על הגב שלי שלד על הגב ושיטח אותי על האדמה, גלי כאב געו בי והתחלתי לראות עיגולים (שחורים בעיני, לקחתי נשימה עמוקה וזרקתי את הרימון למלא, שמעתי בום חזק ואז גשם של אבנים שנפלו על גופי.
לא ראיתי כלום מבעד לעשן הסמיך, אבל הצלחתי לשמוע צעקה אחת לפני שהעיניים שלי נעצמו: "רון!!!!!!!!!!!!!!"
פרק 12
שינוי צורה
טל מספרת
בזמן שאנחנו הלכנו ללא מוצא במערה ורון וליאור נחטפו , שירה היתה בחוץ והתחילה לזמום מזימה
"כמו שאני מכירה אותם, הם ישרדו, הם לא סתם ילדים, יש בהם משהו שונה שעוד יכול להביא עלינו צרות, אני לא יכולה לתת להם לפגוע באבא שלי, אני חייבת להתערב" היא אמרה
"בנים!" קראה
"כן שירה?" ענו שלושתם פה אחד "אני חושבת שאנחנו צריכים להיכנס לבית של אדוננו בפעם הראשונה, אבל קודם אנחנו צריכים ללכת לבדוק את המועדון הקשוח ההוא" היא אמרה.
שירה תמיד דברה עם בעל המטפחת דרך החדר שלה, היא הדליקה נר בתוך בית קטן מעץ ולקחה משקפים לראייה רגישים לחום ואדים, וכך היא ראתה את דמותו של בעל המטפחת שאמר לה שהוא אביה.
כשהיא היתה בת 7 היא גילתה שההורים שלה נרצחו ושיש לה הורים מאמצים וממש כעסה על כך, וכשהיא עלתה לכיתה א' לא היו לה חברים בכלל עד שביום הראשון של כיתה ב' היא ראתה על התמונה האהובה עליה איש מוזר שאמר לה להיות המרגלת שלו ונראה לה בחלומות, אך היא סירבה, והוא הופיע שוב בתמונה והפנט את שירה כך שהיא היתה חייבת לציית לו. היא גרמה להורים שלה לעבור לתל אביב, אבל אחרי שנתיים שהיא במצב של הפנוט היא התעוררה והתחילה להיות ילדה רגילה, ואז בעל המטפחת שוב נכנס לה לתמונה וניסה לשכנע אותה שוב, אבל היא שוב סירבה, כעבור שבוע היא הייתה חסרת מנוחה ורצתה לדעת מי זה האיש הזה, וכשהוא הופיע שוב היא שאלה אותו זאת והוא הורה לה להתקרב לסמטה שם הם יפגשו אחד את השני, ומשם היא נלקחה בשבי והוא שם לה שבב שגרם לה לציית לו.
הם הלכו למועדון של הבריונים, שם היה מקום הבילוי של הבריונים, הם השתכרו, הרביצו מכות זה לזה ועשו כל מיני דברים שבריונים עושים, שירה היתה גמדה בהשוואה לבנים האלה, וכשהם ראו אותה הם מיד עצרו את מה שעשו, אפילו אלה שקיבלו 'כפה' מצלצלת לא הוציאו צליל אחד, ואז הבריון הגדול ביותר [שכמו שהוא נראה הוא היה המסטר של המועדון] התקרב אל שירה, עמד מתנשא מעליה ואמר: "ילדונת, המועדון הזה לא מיועד לבנות ולמשתה התה שלהן" וכל הבריונים התחילו לצחוק, ואילו שירה נהפכה לאדומה
"לא בשביל זה באתי!" אמרה שירה והפכה שוב למפלצת עם העין האחת והמהפנטת, אחרי כמה שניות כל הבריונים בשכונה שלנו צייתו לשירה.
היא הצעידה אותם לתוך הסמטה החשוכה וציוותה עליהם לחפש את גל, רון, ליאור, דן ואותי.
"איזה מקום מוזר, מעניין למה אבא שלי רצה לגור כאן" אמרה שירה בשקט והמשיכה לבחון את המקום, הכול היה מפחיד כמו בסרט אימה, וכשהיא ראתה את הגופות מוטלות חסרות חיים בצידי השביל עברה בה צמרמורת, אז היא ראתה את הטירה, שנראתה קטנה כמו בית רוחות קטן, אבל בחלומות שלה היא ראתה שהטירה נראית מבפנים באופן מרשים, ,אתם תמשיכו לחפש אותם, אני הולכת לדבר עם אבא" היא אמרה לבריונים והם ישר הלכו והמשיכו לחפש, "הפעם זה יהיה פנים אל פנים עם בעל המטפחת" היא אמרה ונכנסה לטירה.
המראה בפנים היה יותר מרשים ממה ששירה דמיינה אי פעם, זה היה מקום עצום אם משרתי מתים, כמו בריוני הזומבי שיש לה, אבל רק מתים, עכשיו היא רק הייתה צריכה להגיע לחדר שלו...
"היי את תעצרי שם" היא שמעה קול צורם מאחוריה, הוא היה רוח רפאים והיו לו שלושה חברים עם הכלבים שלהם.
"כן את, לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא הצביע עלי
"אני הבת של האדון, ועכשיו אל תפריע לי בדרכי" אמרה שירה בקול הכי קר שיכלה.
"אף אחד לא נכנס לחדר האדון בעודו חי" הרוח אמרה
"זאת לא קבלת הפנים החמה שציפיתי לה" שירה אמרה, אז כל הרוחות התחילו לרוץ לכיוון שירה,
"למה הכול חייב להיות עם אלימות" היא אמרה בזלזול והפילה את הנשקים שלהם, "כלל ראשון: קודם הנשק ואז לקרב" אמרה שירה והתחילה להתחמק מכל מכה שלהם.
"אני רואה שאת מסתדרת לא רע נגד אנשים בגודל שלך" אמרה רוח נוספת "אז נעלה את הרמה, תלחמי נגן החברים שלי" הרוח שרקה והכלבים באו והתחילו לנבוח ולנסות לנגוס בשירה
"אוף, עכשיו זה ממש לא פייר, ואני ילדה ששומרת על החוקים" שירה אמרה והפכה את עצמה למפלצת נושפת אש עם כנפיים, וריחפה מעל לכלבים הכועסים,
"לרגע אני כאן ולרגע אני שם, אז בואו נראה אתכם תופסים אותי!" אמרה שירה שבשבילה זה היה משחק ילדים, אבל אחד הכלבים קפץ ותפס אותה.
"אהההה!! ככה מתנהגים לילדה של האדון??!! טוב לא משנה, נצטרך לעשות את העניין בדרך אחרת "אמרה שירה ואז חזרה להסתכל במלתעות הכלב שכמעט וסגרו עליה, "שיאו, איזה סירחון! שמעת פעם על משחת שיניים, לא יזיק כאן בושם לטהר את האוויר!" שירה הוציאה את הבושם שלה וריססה לתוך פיו של הכלב, הוא זרק אותה והתחיל להשתעל, חברו התחיל לרוץ לעברה של שירה אך היא מיד היא הפכה לציפור והוא לא הצליח לראות אותה, כשהיא הגיעה לכניסה היא ראתה שהשומרים עדיין מסתכלים על הכלבים..
"אתם יודעים, כשמגיעה הרוח כדאי להפוך לציפור ולעוף עם הלהקה, אז ביי חבר'ה!" היא אמרה, אך הרוחות הבינו שזאת היא מאוחר מדי.
שירה עפה לה במורד המדרגות בתור עטלף פרות קטן, כדי שהם לא יזהו אותה, וכשחיילים עברו היא עפה לפינה ונתלתה בשקט בצל, לפעמים השלדים עצרו והיא היתה נדחסת לתוך הפינה שלה וכששמעה את קולם צמרמורת עברה בגופה.
"איך אפשר לחיות במקום של מתים?" שאלה שירה את עצמה פעם אחת כשהיא התחבאה.
היא בדקה בתוך אלפי החדרים והגיע לחדר האחרון שהיה למטה מכולם, הוא היה כמו חדר בבית קטן של הכפר, שירה וידאה שהיא לבדה בחדר וחזרה להיות בדמות ילדה רגילה,
"מה כל הקטע הזה? זה לא עוד מבחן קבלה או משהו אני מקווה" אמרה שירה והתחילה לחקור את החדר, הדברים היחידים שהיו שם זה וילון, כיסא, שולחן וידית שהייתה תקועה באמצע החדר, 'רק רגע, ממתי תוקעים ידיות באמצע חדר?' היא שאלה את עצמה והתקדמה לידית, היא ניסתה להזיז אותה, אך ללא הצלחה, וכשהיא כבר התעייפה היא נשענה על הידיים ופתאום צנחה למטה "אההההההההההה!!!" צרחה שירה.
הנפילה היתה כמו נצח, כאילו הזמן עמד מלכת, ואז היא נחתה על האדמה הקשה, ומולה עמד איש מת וזקן,
"שלום לך שירה דרינק, באת בדיוק בזמן" הוא אמר
"אין זמן לדיבורים, איפה אבא שלי, כלומר האדון בעל המטפחת?" שאלה שירה ושפשפה את ישבנה "ובפעם הבאה שימו כרית" היא הוסיפה,
"הוא הלך למקום שאסור לך לדעת עליו, תגלי בהמשך"
"מה!!!???" שירה רתחה
"כלבים נשכו אותי, רוחות דקרו אותי, הייתי צריכה להסתובב בבניין מלא מתים בתור עטלף, נפלתי לחדר תת קרקעי על הישבן, ועכשיו אתה אומר לי אבא שלי לא כאן??!!"
"תירגעי, את גם לא אמורה לפגוש אותו, את צריכה לעקוב אחרי רון וליאור, כשיגיע הזמן תוכלי לדעת איפה אביך אבל בינתיים" הוא אמר ונופף בידו ושירה קיבלה סחרחורת, היא מצאה את עצמה שוכבת בין שיחים, היא הרימה את ראשה כדי לראות איפה היא ודפקה את ראשה בתקרה,
"מי זה?" היא שמעה קול וישר חזרה למחבואה.
פרק 13
סידרת פיצוצים
דן מספר
אני וטל היינו מתוסכלים לגמרי, לא רק שליאור ורון נחטפו, גם חטפו לנו את גל, עכשיו נשארנו רק אנחנו, טל ואני.
חיפשנו כל סימן שהיה יכול לומר לנו מה קרה לחבר שלנו. אחרי עשר דקות של חיפוש טל התייאשה.
"אנחנו כבר עשר דקות מחפשים אותו ולא מוצאים אפילו זכר ממנו" היא אמרה .
"אולי אמרת את זה מוקדם מדי" עניתי לה וחיוך קטן עלה לי על השפתיים,
"מה זאת אומרת? מצאת משהו?" היא שאלה ואז ראה את הדבר המוזר שמצאתי, על הרצפה היה סימן מלבני בדיוק במקום שבו גל היה שם קודם, ולא היה נראה שהסימן נוצר מעצמו,
"האדמה בלעה את גל!" קראה טל בבהלה
"ונראה לי שגם אנחנו שוקעים!", אנחנו היינו בתוך שלולית גדולה של חול תובעני,
"תמשיכי את החבל שיש מעליך!" צעק אלי דן, אך מזלנו הרע אלו היו נחשים,
"למה המקום הזה מלא כל הזמן בנחשים!?" צעקה טל והתחילה להתפרע, אבל היא רק שקעה יותר.
"טל תנסי להירגע, טבעתי ברגלים, תשכבי אחורה ותעשי תנועות של שחיה" אמרתי לה
"איך אפשר להירגע?!"
"טל לא תוכלי לצאת מכאן!" אמרתי ואז היא התחילה למלא את ההוראות שלי, אחרי עשר דקות היא יצאה, ואז אני יצאתי באותה דרך, ניקינו ככל יכולתנו את הבגדים וחשבנו מה נעשה,
"אין טעם לחפש את גל, נצטרך קודם לצאת מהמערה המטורפת הזאת ואז נוכל לנסות למצוא את גל, רון וליאור" אמרה טל, והפעם הסכמתי איתה.
"אם אתם חושבים שזה קל מדי אז תראו מה אני יכול לעשות" רוח שהופיעה פתאום לחצה על כפתור אדום וגדול שעלה מהרצפה על מלבן של עץ כמו שעליו עומד השופט בבית משפט. המערה הפכה להיות ממש מקום אימון של הלוחמים הכי חזקים בעולם, גרזנים התעופפו בתקרה, קוצים עלו מהרצפה, לייזרים ריצדו בכל מקום, גלגלי משור הסתובבו בחדר, זה היה מעבר לא עביר, אלה אם אתה האדם הכי גמיש בעולם והתאמנת מיליון וחצי פעם.
"טל, הדרך היחידה היא לעבור את החדר הזה וללחוץ על הכפתור, אבל בחיים לא נצליח לעבור את זה" אמרתי מיואש
"אני יכולה לעבור את זה" אמרה טל ופתאום הרצינה מאוד
"את מה?" קפצתי, היה ברור שאם היא תכנס לשם היא לא תצא "אני מעודדת ואני גם לא אהיה לבד" היא אמרה והתחילה לאסוף שוב את הכדורים הדביקים מהקירות.
"ממתי כדורים כתומים ודביקים יכולים לעזור לך כל כך?" מלמלתי, כך שטל לא שמעה, היא הייתה ממש עסוקה בלאסוף אותם,
"אוקי, אתם נותנים לנו מלחמה?, אנחנו נשיב במלחמה!" היא אמרה "מה לעזע...?" היא התחילה להפציץ את הגרזנים, הפטישים, המסורים, בקיצור כל מה שיכול היה לפגוע בה חוץ מהלייזר, הוא פיצץ את הכדורים כמו סיכה בבלונים.
אחרי שהרוב היה מלא בדבק, והכלים נעשו ריקים, טל התחילה לקפוץ ולנתר, להתכופף, להסתובב, להיצמד לקירות, להתגלגל, לעשות כל דבר שאפשר עם הגוף, אחרי כמה דקות שהייתי המום היא הגיעה אל הכפתור האדום ועצרה את המלכודות,
"כל הכבוד, כמו שחשבתי, גם יפה וגם חכמה" הרוח אמרה ונעלמה בין הצללים. הייתי המום, אבל הצלחתי בסוף להזיז את הרגלים שלי ולעבור בתוך המערה הרגילה שלפני שנייה כמעט הרגה ילדה מהשכונה שלי,
"אוקי, אני חושבת שאנחנו מתקרבים לקצה של המערה" אמרה טל "איך את יודעת את זה?"
"אתה לא מרגיש הרגשה כזאת? ואתה לא רואה קצת אור בהמשך? או שזה סתם עוד תרגיל של סבא שלך, וחוץ מי זה, אתה לא קצת חכם כדי להבין את זה בעצמך? השאלות שלך הם של ילדים בגן" היא אמרה וכשהיא לא הסתכלה הסמקתי.
המשכנו ללכת, ופתאום שמעתי טיק קטן
"טל, אני חושב שיש משהו לא בסדר במקום הזה"
"דן, המקום הזה לא בסדר" היא אמרה
"לא, אני שומע קול של מים נשפכים, ותסתכלי על התקרה, זה כאילו שהיא יכולה להסגר משני הצדדים...." וכמו שאמרתי, הקירות התחילו לרדת, וכשטל ואני הגענו לאחד מהם הוא נסגר.
"יש לי הרגשה לא טובה בקשר לזה" טל אמרה וחזרה למרכז,
"לא נראה לי שהם יסגרו אותנו כאן ויחכו עד שנמות מרעב ונרקב כאן כמו כל שאר המתים" היא הוסיפה, לא עבר זמן רב וראינו מים זורמים לאט לאט לתוך החדר,
"טל תעלי למקום הכי גבוה שאת יכולה, הם רוצים להטביע אותנו" "אל תדאג, יש למעלה יציאה כשהמים יגיעו למעלה נצא מהמקום הזה" בינתיים המים כבר זרמו מהר יותר, הם הגיעו לנו כבר למותנים.
פתאום, משום מקום יצאה מערבולת,
"זו יכולה להיות בעיה" אמרתי ושנינו ניסינו להתנגד למערבולת, היה נראה כאילו כל שנייה היא מגבירה את קצב השאיבה שלה ומתישהו נגמר לנו הכוח. התחלנו להסתחרר במעגלים למטה למטה, ניסינו לצאת אך ללא הצלחה, המערבולת הייתה יותר חזקה מאתנו. ניסינו לצעוק, לא שמשהו יכול לשמוע אותנו כי הפה שלנו התמלא במים כל פעם מחדש.
טל הגיעה ראשונה לתחתית של המערבולת, היא נשאבה כאילו לא הייתה, וחצי שנייה אחריה אני נשאבתי, ניסיתי לתפוס בידה, היא התחילה לאבד אוויר, אנחנו לא יכולנו להישאר כאן הרבה זמן, פתאום מישהו תפס אותנו בחולצה ומשך אותנו למעלה, ההרגשה הייתה חמימה, לא כמו של המתים, וחוץ מי זה למה שמת יציל אותנו?. נשמנו אוויר במלוא ריאותינו, מי שהציל אותנו היה גל, "גל!" צעקנו ביחד.
"תחזיקו בי חזק, אנחנו עולים" הוא ענה.
הוא החזיק בידו ענף עבה שעזר לנו לא להישאב למערבולת
"יש יציאה שם כשהענף כבר לא יעזור לנו נוכל להרים את עצמנו ליציאה, המים יזרמו מהר מאוד למערה שממנה באתי וזה ייתן לנו זמן להתכונן, רק תזכרו להחזיק בי חזק" פתאום נשמעה צעקה חדה, מהחור שגל בא אליו הופיע שלד שהייתה חסרה לו עצם אחת בחזה, "גועל!" אמרה טל
"זה השלד שנלחמתי איתו ולקחתי לו את העצם מהחזה כדי להילחם בו" אמר גל
"איכס!" הוסיפה טל
"טל אני חושב שהוא לא בא כדי לטבוע אלא להטביע אותנו!" אמרתי "אני דווקא חושבת שהוא די מתכונן לקפוץ למים" ובאמת, השלד פשוט קפץ לתוך המים, אך אחרי מספר שניות הוא חזר וצף, ואז כשהוא נסחף למערבולת, הוא שקע ושוב יצא "נכון, איך שכחתי!, עצמות יכולות לצוף!, הוא מתכנן משהו ואני לא חושב שזה טוב".
בינתיים המים עלו והצליחו למלא את כל המערה שממנה בא גל, זה נתן לנו עוד כוח כדי להמשיך להיאבק כדי לא להישאב למערבולת שהתחילה להגביר את עוצמתה
"אני – מרגישה שא – ני מתחילה לטבו – ע!" אמרה טל ובלעה מלא מים,
"אל תדאגי, אנחנו נצא מכאן בריאים ושלמים" אמרתי, והשתדלתי להיות הכי רגוע ובטוח, לא רציתי שחברי יאבדו את הביטחון,
"דן, אף פ – עם לא יצ – או מהסמט – ה החשוכה, כו – לם מתו.
א – ני מפחד – ת" היא אמרה, גל צלל מתחת למים והרים את טל למעלה "תחזיקי חז – ק בענף" הוא אמר ובלע מים רבים, טל נאחזה ונשמה לרווחה,
"תודה" היא אמרה, השלד שצף\טבע, צחק בקולו המצמרר והעביר בנו צמרמורת חזקה, הוא שלף את חרבו והתחיל לכרות את הענף "הוא חותך את הענף שלנו!" היא קראה, לא יכולנו להוסיף דבר, בהינו בשלד למשך זמן מה ואז קלטנו שאנחנו כבר מתחילים לטבוע, פתאום היה שקט, כמו שאומרים בספרי מטח 'השקט של המוות', וטל בחוכמתה הרבה (אני מתכוון בשני הסוגים, גם רע וגם טוב) הרסה אותו וניסתה להציל אותנו. הי צללה עמוק, לקחה תנופה וקפצה למלא, תפסתי בגל, שלא היה מוצלח כל כך בשחייה (או קיי או קיי, גל אתה לא צריך לצעוק... אוץ'! בסדר!! אתה רק לא הייתה מוכן! עכשיו תפסיק לצבות לי את היד!) ונאחזתי בקרסול של טל, היא קפצה מעל פני המים וניסתה להיאחז בדפנות הפתח, את הוא היה רטוב לגמרי והיא החליקה חזרה, היא עלתה שוב והצליחה להיאחז בצמח אחד. טיפסנו על גבה ונעמדנו על האדמה "ואוו, זה היה חתיכת ברכה, אני בחיים לא יחשוב אפילו להיכנס לים כשהדגל אדום" אמר גל, שהתחיל לרוק מים לכל הכיוונים "תשמור את הדיבורים לאחר כך, האדמה כאן לא יציבה, עוד צעד אחד ונפות ישר לתוך מערבולת המים" אמרתי כשהבחנתי בסדקים הקטנים שהופיעו על הקרקע "ליתר דיור מערבולת הלבה!" האירה טל, וכמו שזה נשמה מטורף, זה היה מטורף, לפני שנייה היה שם מים צלולים רצחניים שרצו להטביע אותנו, ועכשיו היה שם לבה רותחת ומבעבעת שרק חיקתה לאכול גל דן וטל צלויים.
כשאתה עומד לפול לתוך בריכה כזאת אתה תעדיף לברוח, אבל הפעם לא יכולתי לזוז אפילו סנטימטר.
"דן, למה יש חריקות מהעץ שם למעלה?" שאלה טל, הבטתי לצמרות העצים, באמת משהו חרק ונע שם, אך לפני שקלטתי מה זה הוא פשוט נפל, "מישהו עשה לנו מארב... טוב זה לא העניין עכשיו, תחזיקו חזק בכלוב או ש.... אההההה!!!" הסדקים שהיו על האדמה התרחבו, וכמו במפולת, החול נפל לתוך הלבה המבעבעת, והעלה ניחוח שרוף "מי לעזאזל יודע שאנחנו כאן ורוצה לרצוח אותנו?" שאל גל "הקול המטורף ההוא, כאילו דה!" עניתי לו "לא, זאת שירה" "מה?" שאל גל, שפספס את כל הסיפור על שירה "סיפור ארוך, נספר לך אחר כך.... מי אתם?" "זה לא עניינכם, ועכשיו אתם באים אתנו".
פרק 14
במערה הצדדית
גל מספר
בזמן שדן וטל נטשו אותי [אפשר גם לומר שאני נטשתי אותם...] צנחתי למטה (טל מציינת שמאז שנכנסנו כולנו נופלים ונופלים, הינה טל, אמרתי את מה שאת רוצה ועכשיו אני ממשיך) ונפלתי לתוך החושך המוחלט "יש כאן מישהו?" שאלתי, התחלתי לשמוע צחקוקים מפחידים שהולכים וגוברים, ואז ראיתי את עצמי מוקף רוחות רפאים ושלושה שלדים מחייכים ומוכנים להרביץ "או קיי, זה הדבר הכי מוזר שעשיתי בחיים" אמרתי והתחלתי להיאבק איתם.
זה לא בעיה לפורר עצמות בנות כמה שנים, אבל איך אפשר להילחם עם רוחות רפאים כשאתה עובר דרכן והן לא? ואת זה למדתי בתוך הקרב.
מי ידע שרוחות רפאים ויכולות לפגוע אחת בשנייה?? או קיי, הבנתי אני לא ברור ולא הבנתם חצי מילה (רון על תתרגז, אני רק רציתי לקצר, או קיי זה לא היה במקום, בסדר!, מי ששומע את זה הוא לא מטומטם הוא יבין, או קיי או קיי, הינה אני מסביר, ורק שתדע זה לא ההקלטה שלך!) אז אני אסביר, את השלדים הדפתי בשניות, [למרות שהם ישר התגבשו, וזה היה די מגעיל אני חייב לציין] לאז התחלתי להתחמק, שתי רוחות רצו משני הצדדים שלי התנגשו זה בזה, זה היה יכול להיום מאוד מצחיק לולא שהם היום עם שלל כלי נשק מעל הראש שלך.
אז הבנתי, שרק מת יכול לפגוע ברוח רפאים. משלד שהתגבש ראשון לקחתי עצם אחד מהחזה שלו להתחלתי להכות את הרוחות, [אני נישבע שאחרי מכה חזקה בראש הופיעה לאותה רוח כמו בסרטים בומבה!] אני לא בדיוק יודע אם הרוחות התעלפו או מתו [אם הן יכולות בכלל לעשות כזה דבר] אבל ידעתי שהם לא יפריעו לי עוד, לפחות לזמן מה. את השלד הקטן יותר ניצחתי בקלות, קפצתי עליו ופוררתי את עצמותיו לאבק (ועכשיו טל וליאור אומרות 'איכס!! איזה דוחה אתה! לא יכולתה לעשות משהו פחות מגעיל?!' לא, לא יכולתי וגם צ'יפס עליכן, ועכשיו הן מגלגלות עיניים, או קיי דן, אני אתרכז בסיפור. האמת, מאז שחזרתי להיות שפוי כולם כועסים עליי, כאילו באמת מה אתם רוצים מבן אדם? כן, ידעתי, שמעתם ועכשיו אתם מאוד מעוצבנים עלי, כן, אני שמעתי והבנתי, כבר התחלתי להתרגל לזה) אבל השלד היותר גדול גם כשמעכתי אותו הוא חזר להיות שלד וגם היה יותר קשה לפורר אותו. אם עצם החזה שהייתה לי התחלתי לחפור מנהרה שהיא בערך בכיוון שאליו דן וטל אמורים ללכת. מאז אתם יודעים כבר מה קרה, אני יצאתי וראיתי את החברים שלי טובעים, הצלתי אותם, השל בלי העצם חזר, הענף שהוא חתך, טבענו, היציאה למלא, בלה בלה בלה (ורון כועס עלי), הזומבים של שירה הגיעו ואנחנו מתחת לברכה של לבה רותחת תלויים מקלוב.
"תחזירו את מה שיש לכם" הם אמרו, והקול שלהם היה כמו רובוט שלא שימנו אותו כבר מיליון שנה "על מה אתם מדברים? אין לנו כלום" דן התחיל להיות אדום, כמו שקורה לו תמיד כשהוא לחוץ ומת מפחד באותו הזמן, "אני אומר לכם, אין לנו כלום! תעזבו אותנו בשקט! אנחנו רק רוצים למצוא את החברים שלנו ולטוס מכאן לפני שתגידו.... קפטן אמריקה!" אמרתי, האמת, שזה היה דיי מצחיק לדבר ככה לזומבים ששולטת עליהם נערה בת 13 שלא סובלת אותנו והם יכולים לקרוע את הגוב שלי לסלט גל, אבל מה אני אגיד לכם, אחרי כל מה שעברתי, זה הופך לאט לאט לשגרתי. "אנחנו יודעים שהמפה נמצאת אצלכם, תחזירו אותה לבעליה!" הם אמרו, המחשבות שלי התרוצצו לי בראש, לא ידעתי מה לעשות, למרות שהמפה הייתה ממש לא מועילה הם אמרו את שמה ביראת כבוד, ואם הם רוצים אותה כל כך בטוח שהיא חשובה "אהה המפה הזאת, אז תגידו!" אמרתי וצבטתי את דן, כדי שישתוק, "גל יותר מהר אני עוד שנייה מחליקה!" לחשה טל "היא נמצאת בכיס שלי אבל אני לא יכול להביא לכם אותה כאן, אני מבטיח שאני אביא לכם את המפה, רק שאני אהיה על האדמה, יש לי פחד מגובה, אני לא אצליח להביא לכם את המפה היא טיפול" אמרתי, ועשיתי פרצוף תמים, אני חושב שהם נפלו ישר לתוך המלכודת שלי, "גל, המפה אצלי בכיס, ואתה לא יכול ככה לתת להם אותם, מה שירה יכולה לעשות איתה עוד?" לחש דן בתסכול "זהו שלא, דן תסתום".
הם הורידו אותנו על האדמה, אבל השאירו את הקלוב עלינו "קדימה המפה" הם אמרו, אצרתי את הנשימה שלי, הכנסתי את היד לכיס, ולמזלי הטוב המפה של המקום הכי מפחיד לדעתי הייתה שם, זו הייתה המפה של הסמטה מבחוץ, עשיתי אותה בשיעור אומנות, "הינה היא" אמרתי והושטתי אותה אל הזומבים, הם צחקו ושניים מהם שינו את הצורה שלהם לילדה עם עיניים רושפות, והשאר הלכו אחריה אבל לא ראיתי מי זאת "להתראות פראיירים!" קול מוכר אמר ורץ לבין השיחים.
"או קיי זה היה מוזר" אמרה טל "אבל לפחות אנחנו יכולים להמשיך בלי שום בעיות" אמרתי "אתה טועה, יש לנו בעיה אחת" השיב דן "מה?, על מה אתה מדבר?" "איך נמצא את ליאור ורון במקום הענקי הזה?" הוא שאל "דן צודק, זה לא טוב להתפצל והמקום הזה ענקי, הוא יכול לבלוע אותנו שוב" "טוב על זה לא חשבתי, אבל אנחנו צריכים למצוא פתרון, רגע יש למישהו מצפן? או מפה? לא יודע משהו שיכול ל.... המפה!" עיני אורו, הושטתי יד אל דן שמיהר והביא לי אותה, ולא האמנתי למראה עיני "אתם חייבים לראות את זה!" אמרתי בהפתעה, הם רכנו והתדהמה שהייתה על פניהם לא הייתה יותר גדולה משהייתה על פני, "במקום שהלכנו הופיעה חלק נוסף במפה!" "רק רגע נראה לי שעליתי על משהו, גל תביא לי את המפה" אמרה טל, הושטתי לה אותה בקצת אי רצון, אבל ישר השתלטתי על המחשבות שלי "תראו! עכשיו המראה את כל המקומות שאני הייתי בהם! אלה המקומות ששירה לקחה את הבנים כשהיא הצלחה לשכנע אותם שיש משהו מוז בסמטה והיא גילתה משהו!" "ואווו" אמרתי בזלזול והיא החזירה לי מבט כועס "טוב אז אנחנו צריכים קודם לגלות את הכול ואז המפה תהיה ברורה…." פתאום שמנו צעקה, [שהאיפה את כל הציפורים השחורות, העטלפים, ואת כל מה שיכול להסתתר במקום חשוך מעורר צמרמורת] וכל הענקים חזרו.
"נראה לי שהתוכנית לגלות את המפה תחקה קצת, אנחנו צריכים לנצח אותם!" אמר דן "מה שכבר עברנו לא משתווה אפילו לזה" אמרתי, אבל דברתי מוקדם מידי, כשהם התקדמו לתפוס אותנו כל אחד התפצל לעוד עשרה וגדל חצי מטר יותר, ככה שמחמישה בריונים מקומטים הם הפכו לחמישים בריונים ענקיים, "תיקון, מה שנעבור לא ישתווה למה שעברנו" אמרה טל "אין סיכוי שאנחנו לוקחים בקרב הזה, הם יחסלו אותנו תוך שנייה!" אמרתי "או פעם ראשונה שאתה צודק!" היא השיבה לי, "אין לנו זמן עכשיו למריבות, אנחנו צריכים לברוח – " "אתם לא זזים לשום מקום, אש!!!!!!!!" זה שעמד מקדימה צעק את הפקודה, וכשהבנו מה קורה כבר מצאנו את עצמנו קשורים ותלויים מלמלא "כמו שאמרתי, הם משתמשים עם כלי נשק שעדיין לא הצליחו לפתח, לגמרי קול!" "זה קול כל עוד אתה לא תלוי למלא!" אוף טל הזאת, היא תמיד כועסת עלי מה יש לה נגדי (טל אני לא רוצה לציין כל רגע שאתם כועסים עלי, אבל ככה אי אפשר לדבר!, כבר הצלחתי לחסוך מהם את ההיסטריות שלך ושל ליאור, הכעס של דן וגל והתסכול של רון, את תני לי להמשיך!) הם שוב צחקו את הצחוק המפחיד שלהם, אבל הפעם הרחתי את הפה שלהם [פצצת סירחון!. טיפ, אם אתם רוצים להילחם בזומבים ענקיים שאין לכם סיכויי איתם, תבדה שהם שמו בושם בפה] וכשהם הלכו הם הפסיקו להתרבות או לגבוה, אלא רק ללכת ולקחת אותנו אל הגבירה שלהם.
פרק 16
אנחנו בשבי בידי זומבים
טל מספרת
כשהזומבים (או הבריונים המהופנטים של שירה איך שבא לכם לקרוא להם) לקחו אותנו לגבירה שלהם הם הכניסו כל אחד בנפרד משאית קטנה וישנה של ימי הביניים (דוחה). אני לא יודעת מה קרה לגל ולדן בדרך אבל בואו נגיד שאני לא נהניתי במיוחד. מולי היה איזה מכשיר מוזר שהתחיל להבהב, התקרבתי קצת ולקחתי אותו, איך שנגעתי בו הוא הוציא קצת עשן ודמותה של שירה בלבוש מלכותי הופיע "את צריכה להיות שמחה לא מבועתת, לא כל אחד זוכה לדבר עם הגבירה" אמרה שירה בקול לגלגני "רגע את זאת שחטפת אותנו?" "ברור, חשבתי שתוכלי להבין את זה רק מהעובדה שמי שתקף אתכם אלה בריוני הצעצוע המהופנטים שלי" אמרה שירה "מה את רוצה?" אמרתי ונרתעתי לאחור "אין לכם סיכוי מולנו שניים כבר נמצאים במקום שלהם ואתם מובלים לאותו מקום בדיוק בזה הרגע, כל המשחקים הזולים האלה לא יעבדו לכם בשום מצב" אמרה שירה והוסיפה גיחוך קטן "זה עדיין לא עונה לי על השאלה מה את רוצה?" אמרתי עם הקול הכי סמכותי שהיה לי (בדרך כלל הוא יכול להיות מאוד מרתיע אבל במצב הזה הוא נשמע כמו ציוץ) "איזה חמודה, לא הבנת מה קורה פה, את לא יכולה לשאול אותי עכשיו שאלות רק אני עושה את זה, מאיזה שאלה כדי לי להתחיל?..." "אני לא יענה לך על שום שאלה!" השבתי בכעס שהתחיל לגעות בי כמו ים סוער "אני גם לא אשאל עכשיו האמת שמתחשק לי רק לספר לך קצת על מה שהולך לקרות אוקי? את לא צריכה לחשוב על זה כמו איזה סיוט, בואי נגיד שזה סיפור לפני השינה" שירה לא הספיקה להמשיך הרגשתי שאני מתרוממת ומרחפת באוויר "כן טל בואי נראה לאיזה משפחה את שייכת" מלמלה שירה עם ניצוץ של רוע בעיניים. כל החושים שהיו לי התחילו להתחדד, הצלחתי לשמוע את קול העגלות המקרקשות, הרגשתי את האוויר זז מסביבי, ראיתי את כל החלקים של העגלה ואת כל מה שהיה בחוץ כאילו היא היתה שקופה, הרחתי את הריח של המוות בכל המקום הזה ואחרי שנייה שמעתי את הקול של שירה מהדהד בראשי 'טל הרוע שולט עלי, רק אתם תצילו אותי, העולם בסכנה, הכוחות שלכם יותר חזקים ממה שאתם חושבים, אתם צריכים...' באותו הרגע קרסתי על הרצפה, הכול חזר להיות רגיל, לא שמעתי, ראיתי, הרחתי, הרגשתי או קראתי את המחשבות של אף אחד, הדבר שלא הפסקתי לחשוב עליו היה על הקול של שירה שהדהד בראשי '...הכוחות שלכם יותר חזקים ממה שאתם חושבים, אתם צריכים...' אלה היו המחשבות שעברו לה בראש. בשארית כוחותיי לקחתי את המכשיר ממנו שירה יצאה (אין לי דרך יותר טובה להגיד את זה) והתכתי אותו בקיר מספר פעמים עד שהוא התרסק לחתיכות קטנות.
הייתי שבורה מכול הסיפור הזה, פשוט ישבתי בפינה והתחלתי לבכות.
לא שמתי לב שהמשאית עצרה. בהתחלה שכחתי לרגע שגל דן ואני נלכדנו ולא הבנתי מה קורה, הייתי צריכה איזה רגע ואז הכול חזר עלי. ראיתי את דן וגל מובאים גם הם מהמשאיות האחרות והדבר הראשון היה לרצות לרוץ לדן לחבק אותו ולספר את מה שקרה בדרך. "טל תפסיקי לחלום אתם הולכים לפגוש עכשיו את אדון. טיפ קטן, כדי מאוד להתנהג יפה, אולי הוא יהרוג אתכם בעינויים קצת פחות איומים".
פרק 17
האמת יוצאת לאור
ליאור מספרת
אוקי בשביל שיהיה לכם סדר במהלך הסיפור אני יחזור קצת אחורה מאיפה שטל בפעם הקודמת כשספרה עלינו. (טל למה קפצת כל כך קדימה??!)
כשרון התעלף אני (תזכרו שאני לא הייתי אני, אני הייתי בעל המטפחת שהיה בתוכי וגרם לרון לחשוב שהוא אני. אם לא הבנתם כלום פשוט כשאני אומרת אני, אני מתכוונת לבעל המטפחת) הפסקתי להילחם, "תיקחו אותו למקום המפגש" אמרתי, אבל הקול שיצא לא היה שלי (סליחה על הבלבול הזה, אין לי שום דרך אחרת לספר את זה) השלדים הלכו מיד ולקחו את רון מחדר הנשק "רק תדעו שאין עליו עוד מטבעות או כלי נשק". אחרי שהם הלכו לקחתי את המראה שהייתה מונחת במקום הסודי של בעל המטפחת, בעזרתה הוא וחכמי המתים יכלו לדבר "שלחתי אותו למקום המפגש, עוד כמה זמן האחיינית שלי תהיה שם?" "כרגע היא סיימה לגייס את צבא הזומבים שלה, היא גם צריכה להתעכב קצת בדרך אז עוד מעט" אמר החכם הכי זקן "בדרך כלל אני לא נוהג לשחק בקורבנות שלי, אתה צריך לקוות שהתוכנית המטופשת שלך תצליח, שנינו יודעים מה יקרה עם אני יצטרך לחכות יום נוסף על פי המתוכנן" אמרתי, החכם נרתע קצת לאחור ולאחר ההיסוס הזה המשיך "הקורבנות האלו שלך הם לא קורבנות רגילים, אני לא יכול להבטיח דבר כל עוד אני לא יודע את כל הפרטים" אמר הזקן ברוגע "אני חושב שכדי לך להתחיל להזדרז".
השלדים הניחו את רון באמצע קרחת יער קטנה, ובשלב הזה הוא כבר התחיל להתעורר "רון, רון, אתה שומע אותי? רון" לחשתי "איפה אני?" "הצלחתי בסוף לנצח אותם והבאתי אותך לכאן, אני מקווה שלא ימצאו אותנו ושיש לנו קצת זמן לנוח" "אני זוכר משהו, שלדים לקחו אותי לפה והם, והם הם אמרו שהאדון שלהם חכם נראה לי, הם אמרו ש...שהאדון שולט על על..." רון התחיל לגמגם, הרגשתי איך בעל המטפחת שהיה בתוכי (אני לא חוזרת על ההסבר שוב!) התחיל להילחץ טיפה "ששש רון אתה עוד מטושטש מהקרב אתה מדמיין, אני הבאתי אותך לפה אני..." באותו הרגע מועצת הזקנים שיגרו את שירה למקום הסמוך "מי שם?" שאל רון "אני שמעתי אותך תצא החוצה! אני לא מתכוון לשאול עוד פעם, מי שם?!" שירה כמובן לא ידעה מה לעשות וברוב טיפשותה מעדה ונפלה מבין השיחים ככה שראינו אותה. "שירה???!! מה לך ולמקום הזה?!" אמר רון "אותו דבר לגביך לוזר!" שירה ניסתה להישמע כאילו לא אכפת לה מהסביבה שלהם ושהיא רק יורדת על רון והחברים שלו כמו כל יום בבית הספר, יצא לה קול צרוד ומפוחד שלא היה מתאים לה בכלל. "רון על תהיה מרושע!!! בטח גם היא נשאבה לכאן, בואי שירה אני יעזור לך" "ליאור תגידי את בסדר? מאז שבעל המטפחת המוזר הזה לקח אותך לשיחה את מתנהגת ממש אחרת..." בשלב הזה הפסקתי להקשיב לרון, הוא המשיך לדבר עוד קצת אבל מה שהכי עניין אותי עכשיו זה שירה, שהייתה לחוצה ממש כאילו שהיא כבר יכולה להתפוצץ. תפסתי ביד שלה ומשכתי כדי שתתקרב ותוכל לראות אותי, ואחרי רגע קטן שבו היא הספיקה להציץ לתוך העיניים שלי היא חייך ונעמדה לצידי. "ליאור? שירה? הלו מישהו מקשיב לי? נו מה יש לכן אתן מלחיצות אותי!" רון נראה המום כששירה ואני התחלנו להתקדם לעברו, ועוד לפני שהוא הספיק לברוח קפצו עליו וריתקנו אותו לרצפה "אהה! מה את עושות?! הצילו! הצילו!!!" "תשתוק רון אף אחד לא ישמע אותך כאן, אבל תסתכל על הצד החיובי, עוד מעט אתה תוכל לפגוש שוב את החברים שלך" שירה אמרה ברוע, ולאחר שרון הפסיק להיאבק וכמעט איבד את ההכרה הוספתי "בפעם האחרונה".
פרק 18
פגישה אחרונה
מספר רון
הדבר הבא שאני זוכר היה שהתעוררתי באמצע חדר חשוך, כשהידיים והרגליים שלי קשורות ומחברות אותי לרצפה. לא ידעתי כמה זמן עבר מאז שהייתי עם ליאור ושירה בקרחת יער, אבל זה לא היה מספיק זמן כדי שאני אשכח את מה שליאור אמרה לי 'בפעם האחרונה'. אני חושב שזה היה הזמן היחיד שיכולתי לחשוב בו מאז שנכנסתי לסמטה, הרגע היחיד שבו לא הייתי יכול להילחם ולברוח, הרגע שבו הובסתי. משהו לא הסתדר לי בכל הדברים שקרו, רגע אחד ליאור נלחמת לצידי מול זומבים ורגע אחר כך רומזת לכך שאנחנו עומדים למות. פתאום שמתי לב שמשהו באווירה השתנה, מין שקט מוזר וכאילו שאפילו האוויר מטוח, חזרתי מיד מארץ המחשבות והתחלתי לנסות ולהשתחרר מהשלשלאות. "אז מה יש לנו כאן?" כששמעתי את הקול קפאתי מיד, לא הייתי צריך יותר מכמה רגעים כדי לזהות את הקול החורק והנורא הזה. "תראה את עצמך בעל המטפחת, מה אתה רוצה ממני!!!" המראה שנגלה לפני הפתיע אותי כל כך, שהרגשתי שאני עומד להתעלף. הסתכלתי על ליאור אבל ראיתי את בעל המטפחת, וכשהיא דיברה (או הוא איך שאתם רוצים להגיד את זה) הקול והשפתיים לא היו מתואמות. "איזה כיף שאנחנו נפגשים!" "מה אתה עושה לליאור???" אמרתי בפחד "תראה רון, אתה מאוד בעייתי, לא יותר מהחברים שלך כמובן, אבל לא הצלחתי למצוא שיטה יותר טובה לפתות אותך לבוא אלי מאשר להשטלת על החברה שלך. הרי תראה, רק בזכות הטיפשות שלך הגעת עד כאן. כל אחד היה שם לב שליאור היא לא אותה ליאור שאתה מכיר, כנראה צודקים כשאומרים שאהבה מעוורת" הוא התחיל לצחקק לו בשלווה אשר לא התאימה למצב כלל "למה אנחנו כל כך חשובים לך?! לא עשינו לך כלום!!" צעקתי בתקווה שמישהו ישמע אותי (הבעייה ששכחתי שבעל המטפחת קורא מחשבות. עברנו על הדבר הזה בתחילת הסיפור) "אתה יכול להיות קומיקאי של ממש אתה יודע? ואל תדאג גם אם מישהו ישמע אותך הוא לא יכול לבוא לעזור. ובחזרה לנושא, אתה צודק, לא עשיתם לי כלום, אבל אתם עוד תעשו" את הפחד שלי החליף כרגע בלבול, למה הוא מתכוון שאנחנו עוד נעשה? הרי אי אפשא באמת לדעת את העתיד "אני מבטיח לך, אני אדאג שאף אחד מהחברים שלי לא יפגע בכך, רק תשחרר אותנו!!" "אני הייתי שמח לעשות איתך עסקאות אבל זה לא נשמע לי משכנע במיוחד, וזה לא משנה כי גם אם אתם תבטיחו שאתם לא תפגעו בי, אני עדיין צריך את הנשמות שלכם. אף אחד לא אוהב להמשיך ולהישאר בכלא של עצמו לעוד 10000 שנה, ועכשיו כשיש לי בדיוק מה שאני צריך, את המספר המדויק, אני לא יאבד את ההזדמנות הזאת" בעל המטפחת הבין כנראה את ההבעה המבולבלת שלי בגלל שמיד אחרי צחקוק קטן ומחריד הוא המשיך בסיפור שלו "אתה מבין, לפני עשרת אלפים שנה אני ואחיי חיינו ביחד והיו לנו חיים רגילים, עד שיום אחד נמאס לי מזה שאחי הגדול היה טוב ממני בהכול ושכולם אהבו אותו הרבה יותר. הזמנתי קוסם שיטיל קללה על אחי ואשתו כדי לנקום בהם. מה שקרה היה הרבה יותר שונה ממה שחשבתי שיקרה. משהו השתבש בקללה והיא נפלה עלי ולא על אחי, אומנם חלק מהקללה כן נפל עליו והוא ואשתו הפכו למפלצות, אבל עלי נפל החלק הקשה. קוללתי בכך שאני יתקע בסמטה החשוכה בלי אפשרות לצאת עד שאאסוף מיליון נשמות לתוך תבנית בגוף אדם, ושמישהו חיי יכנס לתבנית ויקריב את גופו כדי שאני יוכל לקום לחיים מהשהייה בתור מת\חיי שזה מה שאני עכשיו. אבל כמו שכבר ראית אני לא היחיד שנמצא כאן. כל הנשמות ומתים כאן הם אנשים או חיות שאני לקחתי להם את הנשמות ומה שנשאר מהם הפך למשרת שלי. חוץ ממך ומהחברים שלך כל אחד שנכנס כבר הפך להיות המשרת שלי אחרי פחות מדקה, אבל אצלכם זה שונה. אתה מבין לפני זמן רב גיליתי על הנבואה האחרונה, שמספרת על זה שלאחר 10,000 שנה שבהם אני אהיה מקולל אני יצליח לצאת מהסמטה וישתלט על העולם. אבל יש גם חלק שני של הנבואה שמספר על 10 גיבורים שהם אלה שיקבעו בעזרת מעשיהם אם העולם ישרוד או יושמד. ב – 10,000 שנה שבהם הייתי כלוא כאן היה לי הרבה זמן לתכנן דברים אז הקמתי צוות שיחקור על הנבואה הזאת וימצא את הגיבורים האלו וככה נוכל לדאוג שהנבואה לא תתקיים, או שפשוט הם ייכשלו במילוי תפקידם, אומנם לא הצלחנו לגלות את החמישה האחרים אבל הנה, חמישה מהנבואה כבר ברשותי ואני רק צריך לעצור את השאר ואני ישלוט בעולם!!" "למה אתה חושב שאנחנו הילדים מהנבואה???? אין בנו שום דבר מיוחד, ואנחנו לא חמישה אנחנו רק ארבעה, דן גל אני וליאור" בדיוק כשסיימתי את המשפט הזה הדלת נפתחה ודן גל וטל נכנסו (לא הבנתי מה היא עושה שם באותו רגע אבל זה לא היה הדבר הראשון שעניין אותי במצב כזה). השומרים שתפסו אותם זרקו אותם לתוך החדר ונעלו אחריהם את הדלתות (פשוטו כמשמעו) "ליאור!! רון!! אני כל כך שמח שמצאנו אתכם!! חיפשנו אחריכם כל כך הרבה זמן ו-" כשגל ראה את המבט שנתנה לו ליאור, כולל העיניים הוא השתתק, והחיוך שהיה מרוח על הפנים של שלושתם נמחק לגמרי "היי טל! לא ידעתי שגם את באת, ובעל המטפחת השתלט על הגוף של ליאור, כל מה שליאור עושה עכשיו זה בעל המטפחת – איי!!" ליאור סטרה לי חזק על הלחי "מישהו ביקש ממך לדבר? לא!!! אז תסתום!!" בלי להוריד ממני את המבט היא הושיטה יד לאחור ובאורך פלא ליאור גרמה לשלושת חברי לרחף באוויר (אם מחשיבים את טל. איי! לא מספיק שבסיפור ליאור סוטרת לי עכשיו גם את?! ועוד במציאות?! את יודעת שעד שעמדנו למות לא היה לי שום קשר איתך טל!) "אהההה!" הם צעקו בהפתעה "אויש נו אז אתם קצת עפים, תגידו תודה שאני בכלל נותן לכם למות ביחד!" טל גל ודן התרסקו ברצפה ומשום מקום יצאו שלשלעות כמו שהחזיקו אותי וריתקו אותם לקיר. "יופי אז עכשיו כשכולם ביחד אני כבר לא צריך את הגוף הזה יותר" המחזה שעכשיו ראיתי היה מפחיד לא יותר מהשלדים בכניסה לסמטה. ליאור פתחה את הפה ומתוכו יצאה מין רוח מוזרה, רק אחרי שליאור התמוטטה והרוח התחילה לדבר, הבנתי שזה בעל המטפחת. "אז תראו אני עדיין משוכנע שאני צריך להרוג אתכם ממש עכשיו, אבל הזקנים אומרים שכדאי קודם להשתמש בכם כדי להבין את הנבואה האחרונה" אחרי שליאור התרסקה על הרצפה, ראיתי אותה בזווית העין רועדת. אני חושב שהיא מלמלה 'אבא...אבא...אבא' "למה נראה לך שאנחנו נשתף איתך פעולה?! אתה התעללת בנו מאז שנכנסנו למקום ההזוי הזה!" צעקה עליו טל (כנראה שהיא לא הייתה מפונקת כמו שחשבתי. טל אני אומר מה שבא לי אל תתערבי!!!) "אני לא חשבתי שתעשו את זה מרצונכם החופשי, לכן אני יאיים להרוג אחד מכם כדי שהשאר ידברו, ואל תחשבו שאני מפחד לעשות את זה" ברגע ששמעתי את המשפט שלו הבנתי שלא משנה מה ננסה לעשות המחיר יהיה חייו של אחד מהחברים שלי, אז זנחתי ישר את הרעיון לתכנן דרך לברוח "מצוין אני חושב שכדאי גם לכם לוותר על הרעיון לברוח כמו חברכם רון, הרי אף אחד לא יודע מי יהיה הראשון. אני יכול פשוט להחליט לבד באופן אקראי במי אני אבחר ראשון כדי שהוא ימות, אבל הבנתי שזה משעמם לא יותר מלהחזיק אותכם חיים, ואחרי מחשבה קצרה הבנתי שאני לא צריך לבחור מי ימות מבניכם, בשביל זה יש לי אותכם, עכשיו קדימה נתחיל הבצבעה!"
פרק 19
הגרלת המוות
דן מספר
רק נדמה לי או שהוא אמר שאנחנו נצביע כדי לבחור את מי הוא יהרוג קודם? הוא לא יודע שאין סיכוי שמישהו מאתנו יוכל לשלוח חבר שלו למות? "אז בואו נראה ממי נתחיל? אאאמממממ....... רון, בוא נשמע מה אתה חושב. במי אתה בוחר שאני ארצח ראשון?" בעל המטפחת אמר את זה כאילו זה דבר סתמי כמו לבחור איזה טעם גלידה רון רוצה ולא מי יאבד את חייו ראשון "אתה מטורף!!" צעק עליו רון "תראה זה או שאתה עונה או שאני בוחר לבד, אתם צריכים לקחת את זה כמו מתנה שאני נותן לכם את האפשרות לבחור ולא עושה את זה לפי רצוני. אז עכשיו אחרי שהסברתי קצת על הנושא, במי אתה בוחר?" רון נראה כאילו שהביסו אותו בעימות מול הכנופיה של שירה. אגב שירה, בזמן שאנחנו היינו שקועים בשיחה שלנו עם בעל המטפחת (אם אפשר לקרוא לאיומים בין רוח מרושעת וילדים שבויים שיחה) היא נכנסה לחדר עם בריון שגר איתי בשכונה\זומבי מהופנט ששירה שולטת עליו והלכה לכיוון בעל המטפחת כשעל פנייה מופיעה הבעה שהייתה מאוד דומה להבעה של בעל המטפחת (תנסו לדמיין שילוב של אריה מוטנתי עם עוד כמה חייזרים שמחים וכמה מפלצות שראיתם בסרטים בפרצוף אחד, זה היה פחות או יותר המראה שלהם "נו יאללה לוזר אין לי את כל היום!" אמרה שירה בקול העוקצני הרגיל שלה "זה לא יעוז לך בעל המטפחת כי אם תהרוג אותנו לא ישאר אף אחד חיי שיחיה אותך!!" אף אחד לא הבין את הכוונה של רון כי פספסנו את ההקדמה שבעל המטפחת עשה לרון לפני שהגענו אבל לא היה נראה שזה השפיעה כל כך על בעל המטפחת או שירה "בשביל מה אתה חושב שאני כאן לוזר???" אמרה שירה במין שמחה מוזרה שאין לה שום סיבה הגיונית (באמת איזה אדם שפוי יהיה שמח כשרוח רפאים נוראה שהרגה כבר איזה כמאט מליון אנשים ובעלי חיים תתצרך להשטלת לו על הגוף כדי לחזור לחיים??? מסכנה, שירה היא לא אדם כזה) "חרגנו קצת מהנושא ואני כבר רוצה לסיים פה, נמאס לי לחכות לחזור להיות אנושי, אז כדימה רון במי אתה בוחר?" "אני בוחר בטל. עד הרגע הזה לא הכרתי אותך ומהחברים הישנים שלי יהיה לי הכי קשה להיפרד" ראיתי איך טל מתקבצת ברגע ששמעה את שמה, אבל בפנים שלה ראו שהיא סולחת לרון ומבינה אותו לגמרי כי לא הייתה לו שום ברירה אחרת. "יופי אני רואה שכבר התחלתם להבין את המשחק. בוא נראה מי הבא בתור שיצביע. אן דן דינו סול פה לה קטינו סול פה לה קטיקטו אליק בליק...... גל! מה אתה אומר?" גל היה קפוא, ורק אחרי מספר דקות של שקט, הוא ענה כמאת בלחש "רון, אני בוחר בך. אתה לא יודע מה טל עשתה כשהיא הייתה אתנו, היא הצילה לי את החיים, אל תיקח לה אותם" אחרי שהוא סיים את המשפט, גל הוריד את ראשו ונכנס לעולם של גל בלי אף אחד אחר "את רואה שירה? אולי זה איטי אבל מאוד מבדר! ועכשיו הבנות...... קשורה בשלשלעות ונבחרה כבר פעם אחת על ידי חברה רון" – שהתכווץ כששמע את שמו – "קבלו את טל!!!" טל החווירה. היא הביטה בכל אחד ואחת מאתנו בחדר ואז עצרה על ליאור "אני מצטערת, ליאור בחרתי בך" טל, בדיוק כמו ליאור (שלהזכירכם עדיין מלמלה 'אבא...אבא...אבא' כך שלא נראה לי שהיא בכלל שמעה משהו) הרכינה ראש והתחילה רק למלמל 'אני מצטערת...מצטערת...אני מצטערת'. "אז מי נשאר? דן – ליאור, ליאור – דן? טוב כמו שאומרים 'ladies first' . אז קדימה ליאור הבמה כולה שלך" הדבר הראשון שחשבתי זה שעכשיו אני אהיה זה שיכריע מי ימות מחברי, ומכל הלחץ בקושי שמעתי את מה שליאור אמרה "אני לא רוצה שלאף אחד יהיו שני קולות ככה שיש לי או את דן או את גל" בפעם הראשונה בחיים שלי ראיתי את ליאור בוכה. לא משנה איזה מכה היא קיבלה, או מה אמרו לה, היא אף פעם לא בכתה. היא ניסתה להמשיך את המשפט שהתחילה אבל לא הצליחה, אז מה שהיא עשתה היה רק להרים את מבטה ולנעוץ מבט מלא ברחמנות, פחד, ועצב בגל. כולם בחדר הבינו את הבחירה של ליאור גם בלי מילים. אז עכשיו אני נשארתי, לכל אחד מחברי יש קול אחד לרעתו, ומי שאני אבחר עכשיו בעל המטפחת הנורא הזה יהרוג. "דן, דן, דן. במי אתה בוחר?" בקול של בעל המטפחת נשמע כמה הוא נהנה בכל רגע. גם על פניה של שירה נמרח חיוך גדול. "אני.. אני בוחר.. אממ... א-א-אני בוחר ב..." התחלתי לגמגם. אם הייתם צריכים לבחור מי מחבריכם ימות מול עיניכם, איך הייתם עושים את זה בלי להרגיש אחר כך כאילו אתם רצחתם אותו במו ידיכם? "אני-בוחר-ב..." התחלתי להתנשף בכבדות, הרגשתי כאילו אבן נפלה עלי ומוחצת את הריאות שלי "המשאף!!! הוא צריך את המשאף!!!! הוא יכול למות! תציל אותו!! תעשה משהו!" כשהתחלתי להשתעל לא זיהיתי את הקול שצעק, אבל כן ידעתי שכל חברי דואגים. ההתקף הפעם היה יותר חזק מאי פעם. אמרו לי פעם שאפשר להתעלף מהתקף אסמה, אבל אף עם לא האמנתי. לפני שהטשטוש הכניע אותי הצלחתי להסתכל על כל אחד החברים שלי. רון, שגרם לכל הסיפור הזה להתרחש, גל, שהוביל אותי ואת טל למערה עם הנחשים וסבא שלי המרושע, ליאור, שכשבעל המטפחת שלט בה היא הובילה אותנו למקום הנורא הזה, וטל, שנשלחה על ידי הבריונים לרגל אחרינו. בכל הטשטוש, ידעתי מה הבחירה שלי בכוח האחרון שלי לנשום אמרתי בקול חנוק יותר מאי פעם רק מילה אחת: "ליאור".
פרק 20
לא תמיד יש Happy and
גל מספר
למרות כל הבלגן והרעש שהתרחש מאז שבעל המטפחת התחיל את המשחק המעוות שלו כולם שמעו את השם שדן לחש. במשך כמה שניות ראיתי את חברי מעקלים את ההודעה שזה הרגע נשמעה (לא שהם הצליחו) ובקושי רב הבטתי בליאור. את ההבעה שהייתה על פניה אני לא אשכח, זה היה שילוב של פחד, אהדה, כאב, הפתעה, זיעזוע, ואני בטוח שאם אני אחשוב על זה עוד (אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עוד) אני אוכל למצוא עוד כל מיני רגשות שיכולות להפוך מישהו לכחול (שזה היה הצבע של ליאור באותו רגע). ההרגשה הייתה שכאילו הזמן עצר, מה שכולנו קיווינו שיקרה כי אף אחד מאיתנו לא היה יכול לחשוב על מה שיקרה לליאור בעוד כמה דקות. אני חושב שלא היה אחד מחברי שלא בכה אפילו קצת, אבל לא יכולתי להיות בטוח כי העיניים שלי כבר נמלאו בנוזל המלוח שלא יצא החוצה כבר שנים. את השקט ששרר שם שבר בעל המטפחת שנראה משועשע מתמיד ויחד עם זאת מרוצה "יפה יפה, אז הנה הגענו להחלטה משוטפת של הקורבן הראשון" – אני לא בטוח אבל היה נשמע לשבריר שנייה בקולו של בעל המטפחת מין כאב – "אבל רק שתדעו שבכל מקרה אני יהרוג את כולכם בסופו של דבר, ואם תעצבנו אותי אני יחזיר אותכם לחיים ויהרוג אותכם אחד אחד בסדר שונה כדי שכל אחד מכם יראה את כל החברים שלו מתים לפניו. ככה החלוקה של סדר המוות תהיה הרבה יותר שווה ומהנה גם יחד" "אתה יכול להפסיק להגיד מוות?" שמעתי את טל אומרת בקול מתחנן "את לא תגידי לי מה להגיד, מוות מוות מוות, ליאור מתה, דן מת, רון מת, טל מתה, ליאור מתה, גל מת..." בעל המטפחת התחיל לזמר לו כאילו זה איזה שיר ילדים