דניאל ישב בביתו, השלט היה מטרים ספורים ממנו והטלוויזיה הופעלה על פול ווליום, אחותו שוב רבה עם החבר שלה ולו לא הייתה שום סבלנות לשמוע על מה הם רבים הפעם. כך הוא תמיד עשה כשרצה להתנתק מחייו, לרוב הוא שם מוזיקה באוזניות אבל כמובן שאחותו הייתה "חייבת לשמוע את השיר החדש של מיילוש המהממת" והאוזניות שלה "הלכו לאיבוד". הוא בהה בטלוויזיה בשיעמום ומבטו נדד לכיוון החלון, אותו גשם משעמם שאפף את עירו, אותם בתים חסרי אור, אותם גני שעשועים נטושים, אותה ילדה בגשם...
רגע. ילדה בגשם?
הוא הסתכל על הילדה, היא נראתה לו עייפה, מתחת לעיניה שכה התאמצה להסתיר נחו שקים קטנים אשר רימזו שלא ישנה זמן רב, פנייה היו חבולים, פנס בעין, דם בזווית פיה, מבטה מזוגג ורגליה הדקות בקושי נשאו אותה קדימה. היא הייתה צעירה, בת שש לכל היותר, הוא תהה מדוע היא בדרכים. מי היא. מה שמה...
"עזוב אותה דניאל" קול נשמע בראשו והוא באמת עשה זאת, הוא ניסה שלא לחשוב על הילדה והצליח בכך, עד אותו הרגע שברק פילח את שמי הלילה. מבטו הוסט במיידי לחלון, הילדה עדיין הייתה שם, מבט מבוהל היה נסוך על פנייה ועיניה תרות אחריי מקום מסתור. בשלב זה שום קול בראשו לא עצר בעדו, הוא לבש את הג´קט השחור שלו, לקח מטריה ורץ לכיוון הילדה. היא נראתה מבוהלת למראהו.
"בואי אחריי." הוא אמר בחיוך ידידותי. הילדה שתקה והביטה בו במבט משונה, מבט קרוע בין חלומות למציאות. לאחר כמה דקות היא הושיטה לו בהיסוס את ידה, מבטה היה מפוחד יותר ויותר בעוד דניאל פתח את דלת הכניסה והושיב אותה על הספה. הוא רץ לאמבטיה וכיסה את הילדה במגבת.
"מי את?" הוא שאל בעודו מכין במהירות שוקו חם לילדה. לא נשמעה תשובה, הוא הסתובב והילדה רק הביטה בו במבט בוחן. לא נראה שהיא רצה לענות.
"את יודעת לדבר?"
היא הנידה בראשה.
"את יודעת לכתוב?"
היא הנידה בראשה, שוב.
"טוב... אז לי קוראים דניאל. איך קוראים לך?" הוא שאל ורק אז נזכר שהיא לא יכולה לענות.
היא משכה בכתפיה כסימן ל"אני לא יודעת"
"א...אין לך שם?" הוא שאל, מבולבל ומסוקרן בו בזמן.
היא הנידה בראשה, בפעם השלישית באותו הערב.
"טוב... אז אני אמצא לך שם, מה דעתך על..." ראשו התרוקן משמות באותו הרגע.
"מיילי." הוא אמר במהירות.
היא הנידה בראשה והבעה של גועל עלתה על פנייה.
"צודקת, אז... סלינה?" הוא שאל ונעץ בה מבט שואל.
היא הנידה בראשה, הפעם לא נראתה כאילו רצה להקיא אך השם לא מצא חן בעיניה.
"אמממממ... מה דעתך על... אליזבת?"
היא עשתה תנועה של "ככה ככה" עם ידה.
"ליזי?"
היא הנהנה וזיק נדלק בעיניה.
"אז את ליזי מעכשיו, נעים להכיר." הוא הושיט לה את השוקו אשר שלושה מרשמלויים צפו בו בנינוחות. היא הביטה בו במבט שואל ולקחה במעט פחד את הכוס, דניאל צפה בה לוגמת בשקיקה את המשקה אשר נראה לה כה זר. חיוך התפרש על שפתיו כאשר סיימה את המשקה והביטה בו במבט אסיר תודה. הוא החזיר את הכוס למטבח והביט לרגע בילדה. שיער שחור, עיניים כחולות, חיוך מתוק, כמה צלקות על גופה. כמה סימנים כחולים. הוא יכול לבקש מאמו שתטפל בזה. הילדה התנערה כמו כלבלב ויבשה את שיערה. שוב אותו חיוך עלה על שפתיו, משהו בילדה הזאת ריתק אותו, משהו בהתנהגותה המשונה סקרן אותו וגרם לו לרצות לחבקה כמו אב...
"דניאל!" צרחה נשמעה מחדרה של אחותו. שיט! הוא קילל במוחו. מה יאמר לה בקשר לילדה? היא אינה טובה כמוהו, היא בוודאי תזרוק אותה לרחוב שוב או גרוע מכך...
"כן ז´ק?" הוא קרא לה בשם החיבה השנוא עלייה, לו היה קורא לה ז´קלין הייתה חושדת ולכן החליט שלא להסתכן. הילדה הסבה את מבטה לכיוון גרם המדרגות.
"תפסיק לקרוא לי ככה!" היא שאגה מכיוון חדרה, הילדה נראתה משועשעת, כנראה שצרחותיה של אחותו סיפקו לה הנאה.
"מה את רוצה?!" הוא שאל ועלה במדרגות, בליבו רצה להישאר עם ליזי, לחקור מאיפה באה ומדוע אין לה שם אך אם היה נותן לז´קלין לחכות היא הייתה יורדת ואם הייתה יורדת...
"תביא לנו מים." היא אמרה ונשקה לעורפו של ג´ק.
"לא רוצה." דניאל השיב.
"אני לא שאלתי." היא אמרה ודניאל חייך חיוך משועשע.
"מה שתגידי." אמר והלך שוב למטה. הילדה נשארה כשהייתה, ישובה על הספה. בוחנת בעיניה את הבית. הוא הלך לכיוון המטבח ומזג שלוש כוסות. הוא הניח אחת על השולחן ואת השתיים האחרון הביא לז´קלין.
"תודה." היא הפטירה בגסות אך דניאל כבר סגר את הדלת. כשחזר כבר לא היו מים בכוס. הילדה הביטה בו בשעשוע.
"את שותה מהר מאוד הא שדה קטנה שלי?" הוא שאל והרים אותה על ידיו. הילדה החלה לצחוק. הוא הלך לחדרו כאשר הילדה קטנת המימדים בידיו והשכיב אותה על מיטתו, כיסה אותה בשמיכה וכיבה את האור.
"לילה טוב קטנה שלי." הוא אמר ונשק למצחה. בדיוק ברגע שסגר את דלתו נשמעה דפיקה בדלת. הוא רץ לכיוון הדלת ופתח אותה. הוריו עמדו בפתח, רטובים עד שד עצמותיהם.
"שלום לך דניאל." אמו חייכה אליו וחיבקה אותו חיבוק רטוב. כך עשה גם אביו.
"אממממ אמא? אבא? אני צריך לספר לכם משהו." הוא אמר והוביל אותם לחדרו.
"רק שהוא לא הכניס מישהי להיריון עכשיו." אביו ממלמל ודניאל הרגיש איך ארוחת הערב שאכל עולה בגרונו. הוא פתח את הדלת בשקט והוביל אותם אל מיטתו, שם למרבה הפתעתם של הזוג לא ישנה נערה בת 17 אלא ילדה רכה. חזה עלה וירד בצורה סדירה וחיוך תמים היה פרוש על פניה, כאילו חלמה על הדבר שרצתה יותר מכל. חיוך רך התפרש על פניה של האם בעודם יוצאים מהחדר.
"מי זאת?" אביו שאל.
"אני לא ממש יודע, היא הלכה בגשם, בלי כלום עלייה פרט לשמלה שהיא לובשת, היא לא יודעת לדבר או לכתוב ואפילו את השם שלה היא לא ידעה, אז קראתי לה אליזבת´ או יותר נכון ליזי..." הוא גולל לפני הוריו את סיפורה בקצרה.
"טוב, בשל הגשם נשאיר אותה אצלנו אבל מחר אנחנו נלך לחפש את המשפחה שלה. הם וודאי דואגים לה." אמו אמרה ודניאל הרגיש צביטה בלבו, הוא לא רצה שתלך.
"בסדר אמא, לילה טוב." הוא אמר ונכנס לחדרו, הזיז מעט את ליזי ונרדם לידה, לפני שאפילו הספיק להחליף את בגדיו.
יום עבר וליזי נשארה בביתם, אביו אמר שמחר ינסו למצוא את משפחתה. יום נוסף עבר וליזי נשארה בביתם. סוקרת כל פינה בו, שוב אותו תירוץ. כך עברו להן השנים. ליזי נשארה בביתם וגודלה כבתם הקטנה. כאשר סוף סוף למדה לכתוב דניאל נוכח לדעת שליזי ברחה מביתה, אביה היה אלכוהוליסט ואמה חולה נפשית. הוא הרגשי רחמים כלפיה אך ידע שעכשיו היא במקום בטוח. אביו סלד מאלכוהול ושגרת יומה של אמו לא אפשרה לה אפילו לצאת מעט מתחומי השפיות. הוא ידע שהיא סוף סוף בידיים טובות, בידיים שלו, והוא לעולם לא יתן לה להיפגע...
רגע. ילדה בגשם?
הוא הסתכל על הילדה, היא נראתה לו עייפה, מתחת לעיניה שכה התאמצה להסתיר נחו שקים קטנים אשר רימזו שלא ישנה זמן רב, פנייה היו חבולים, פנס בעין, דם בזווית פיה, מבטה מזוגג ורגליה הדקות בקושי נשאו אותה קדימה. היא הייתה צעירה, בת שש לכל היותר, הוא תהה מדוע היא בדרכים. מי היא. מה שמה...
"עזוב אותה דניאל" קול נשמע בראשו והוא באמת עשה זאת, הוא ניסה שלא לחשוב על הילדה והצליח בכך, עד אותו הרגע שברק פילח את שמי הלילה. מבטו הוסט במיידי לחלון, הילדה עדיין הייתה שם, מבט מבוהל היה נסוך על פנייה ועיניה תרות אחריי מקום מסתור. בשלב זה שום קול בראשו לא עצר בעדו, הוא לבש את הג´קט השחור שלו, לקח מטריה ורץ לכיוון הילדה. היא נראתה מבוהלת למראהו.
"בואי אחריי." הוא אמר בחיוך ידידותי. הילדה שתקה והביטה בו במבט משונה, מבט קרוע בין חלומות למציאות. לאחר כמה דקות היא הושיטה לו בהיסוס את ידה, מבטה היה מפוחד יותר ויותר בעוד דניאל פתח את דלת הכניסה והושיב אותה על הספה. הוא רץ לאמבטיה וכיסה את הילדה במגבת.
"מי את?" הוא שאל בעודו מכין במהירות שוקו חם לילדה. לא נשמעה תשובה, הוא הסתובב והילדה רק הביטה בו במבט בוחן. לא נראה שהיא רצה לענות.
"את יודעת לדבר?"
היא הנידה בראשה.
"את יודעת לכתוב?"
היא הנידה בראשה, שוב.
"טוב... אז לי קוראים דניאל. איך קוראים לך?" הוא שאל ורק אז נזכר שהיא לא יכולה לענות.
היא משכה בכתפיה כסימן ל"אני לא יודעת"
"א...אין לך שם?" הוא שאל, מבולבל ומסוקרן בו בזמן.
היא הנידה בראשה, בפעם השלישית באותו הערב.
"טוב... אז אני אמצא לך שם, מה דעתך על..." ראשו התרוקן משמות באותו הרגע.
"מיילי." הוא אמר במהירות.
היא הנידה בראשה והבעה של גועל עלתה על פנייה.
"צודקת, אז... סלינה?" הוא שאל ונעץ בה מבט שואל.
היא הנידה בראשה, הפעם לא נראתה כאילו רצה להקיא אך השם לא מצא חן בעיניה.
"אמממממ... מה דעתך על... אליזבת?"
היא עשתה תנועה של "ככה ככה" עם ידה.
"ליזי?"
היא הנהנה וזיק נדלק בעיניה.
"אז את ליזי מעכשיו, נעים להכיר." הוא הושיט לה את השוקו אשר שלושה מרשמלויים צפו בו בנינוחות. היא הביטה בו במבט שואל ולקחה במעט פחד את הכוס, דניאל צפה בה לוגמת בשקיקה את המשקה אשר נראה לה כה זר. חיוך התפרש על שפתיו כאשר סיימה את המשקה והביטה בו במבט אסיר תודה. הוא החזיר את הכוס למטבח והביט לרגע בילדה. שיער שחור, עיניים כחולות, חיוך מתוק, כמה צלקות על גופה. כמה סימנים כחולים. הוא יכול לבקש מאמו שתטפל בזה. הילדה התנערה כמו כלבלב ויבשה את שיערה. שוב אותו חיוך עלה על שפתיו, משהו בילדה הזאת ריתק אותו, משהו בהתנהגותה המשונה סקרן אותו וגרם לו לרצות לחבקה כמו אב...
"דניאל!" צרחה נשמעה מחדרה של אחותו. שיט! הוא קילל במוחו. מה יאמר לה בקשר לילדה? היא אינה טובה כמוהו, היא בוודאי תזרוק אותה לרחוב שוב או גרוע מכך...
"כן ז´ק?" הוא קרא לה בשם החיבה השנוא עלייה, לו היה קורא לה ז´קלין הייתה חושדת ולכן החליט שלא להסתכן. הילדה הסבה את מבטה לכיוון גרם המדרגות.
"תפסיק לקרוא לי ככה!" היא שאגה מכיוון חדרה, הילדה נראתה משועשעת, כנראה שצרחותיה של אחותו סיפקו לה הנאה.
"מה את רוצה?!" הוא שאל ועלה במדרגות, בליבו רצה להישאר עם ליזי, לחקור מאיפה באה ומדוע אין לה שם אך אם היה נותן לז´קלין לחכות היא הייתה יורדת ואם הייתה יורדת...
"תביא לנו מים." היא אמרה ונשקה לעורפו של ג´ק.
"לא רוצה." דניאל השיב.
"אני לא שאלתי." היא אמרה ודניאל חייך חיוך משועשע.
"מה שתגידי." אמר והלך שוב למטה. הילדה נשארה כשהייתה, ישובה על הספה. בוחנת בעיניה את הבית. הוא הלך לכיוון המטבח ומזג שלוש כוסות. הוא הניח אחת על השולחן ואת השתיים האחרון הביא לז´קלין.
"תודה." היא הפטירה בגסות אך דניאל כבר סגר את הדלת. כשחזר כבר לא היו מים בכוס. הילדה הביטה בו בשעשוע.
"את שותה מהר מאוד הא שדה קטנה שלי?" הוא שאל והרים אותה על ידיו. הילדה החלה לצחוק. הוא הלך לחדרו כאשר הילדה קטנת המימדים בידיו והשכיב אותה על מיטתו, כיסה אותה בשמיכה וכיבה את האור.
"לילה טוב קטנה שלי." הוא אמר ונשק למצחה. בדיוק ברגע שסגר את דלתו נשמעה דפיקה בדלת. הוא רץ לכיוון הדלת ופתח אותה. הוריו עמדו בפתח, רטובים עד שד עצמותיהם.
"שלום לך דניאל." אמו חייכה אליו וחיבקה אותו חיבוק רטוב. כך עשה גם אביו.
"אממממ אמא? אבא? אני צריך לספר לכם משהו." הוא אמר והוביל אותם לחדרו.
"רק שהוא לא הכניס מישהי להיריון עכשיו." אביו ממלמל ודניאל הרגיש איך ארוחת הערב שאכל עולה בגרונו. הוא פתח את הדלת בשקט והוביל אותם אל מיטתו, שם למרבה הפתעתם של הזוג לא ישנה נערה בת 17 אלא ילדה רכה. חזה עלה וירד בצורה סדירה וחיוך תמים היה פרוש על פניה, כאילו חלמה על הדבר שרצתה יותר מכל. חיוך רך התפרש על פניה של האם בעודם יוצאים מהחדר.
"מי זאת?" אביו שאל.
"אני לא ממש יודע, היא הלכה בגשם, בלי כלום עלייה פרט לשמלה שהיא לובשת, היא לא יודעת לדבר או לכתוב ואפילו את השם שלה היא לא ידעה, אז קראתי לה אליזבת´ או יותר נכון ליזי..." הוא גולל לפני הוריו את סיפורה בקצרה.
"טוב, בשל הגשם נשאיר אותה אצלנו אבל מחר אנחנו נלך לחפש את המשפחה שלה. הם וודאי דואגים לה." אמו אמרה ודניאל הרגיש צביטה בלבו, הוא לא רצה שתלך.
"בסדר אמא, לילה טוב." הוא אמר ונכנס לחדרו, הזיז מעט את ליזי ונרדם לידה, לפני שאפילו הספיק להחליף את בגדיו.
יום עבר וליזי נשארה בביתם, אביו אמר שמחר ינסו למצוא את משפחתה. יום נוסף עבר וליזי נשארה בביתם. סוקרת כל פינה בו, שוב אותו תירוץ. כך עברו להן השנים. ליזי נשארה בביתם וגודלה כבתם הקטנה. כאשר סוף סוף למדה לכתוב דניאל נוכח לדעת שליזי ברחה מביתה, אביה היה אלכוהוליסט ואמה חולה נפשית. הוא הרגשי רחמים כלפיה אך ידע שעכשיו היא במקום בטוח. אביו סלד מאלכוהול ושגרת יומה של אמו לא אפשרה לה אפילו לצאת מעט מתחומי השפיות. הוא ידע שהיא סוף סוף בידיים טובות, בידיים שלו, והוא לעולם לא יתן לה להיפגע...