בניתי לי עולם,
כה יפה ומושלם,
מלא עצים, בתים ושדות יפים,
מלא צמחים צבעוניים וחדי קרן שעפים!
ושם חייתי, בחלומותיי הפרועים,
כמלכת העולם המשונה, ללא אנשים רעים,
אך זאת הייתה אשליה ולאט לאט הכל החל להתפורר,
העולם נעלם, התבגרתי והסכין נהיה לחבר,
חתך ועוד חתך העיניים דומעות,
הלב פחות כואב אך המוח ממשיך לתהות,
הוא מנסה להשיב את מה שנעלם,
את אותו עבר מתקתק, את אותו העולם,
הוא מנסה בכל כוחו להעיר את ליבי שנדם,
להצית אפילו לרגע את הרגש שנרדם,
הוא מנסה ומנסה, אך איני מקשיבה,
סוללת לעצמי את הדרך אשר רחוקה מן האושר והאהבה,
מבחוץ הכל טוב, החיים? ממשיכים במסלול הרגיל,
אך מבפנים הכל כואב, החיים נגמרו, ועכשיו כל יום פחות ופחות סביל,
אני מנסה להקשיב לעצתו,
להרחיק ממני את הכאב, להשיב את הכל לקדמותו,
אך איני יכולה, הפיתוי כה חזק,
חתך אחד והכאב נפסק,
הכל כבר נראה שחור,
אבוד לגמרי, ללא שום סיכוי לאור לחדור,
את הדרך לא מצאתי ואולי לא אמצא,
אולי אשוטט באפלה לנצח ללא מוצא?
אולי זהו תפקידי?
אולי... אין האושר נכלל ביעודי?
אולי ואולי הראש כבר כואב,
אך לא כמו הכאב שבלב,
אולי עליי לספר לקבל את העזרה?
אולי, אך אסכן בעוד השפלה מרירה,
איני יודעת בבירור מה יהיה בעתיד
בקושי את ההווה אני יודעת ומה שידוע לי די מחריד,
אך דבר אחד אני יודעת ואותו לא אשכח לעולם,
עליי להמשיך הלאה ולהיות בסדר, אם לא בעיניי אז בעיני כולם...
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ויהי שיר דיכאוני, אני מניחה שאולי פשוט רציתי פעם אחת לא להרגיש כמו מפגרת בגלל הבעיה שלי עם סימני פיסוק, לא יודעת אבל יצא לי שיר חמוד שכזה,
אשמח לביקורת
כה יפה ומושלם,
מלא עצים, בתים ושדות יפים,
מלא צמחים צבעוניים וחדי קרן שעפים!
ושם חייתי, בחלומותיי הפרועים,
כמלכת העולם המשונה, ללא אנשים רעים,
אך זאת הייתה אשליה ולאט לאט הכל החל להתפורר,
העולם נעלם, התבגרתי והסכין נהיה לחבר,
חתך ועוד חתך העיניים דומעות,
הלב פחות כואב אך המוח ממשיך לתהות,
הוא מנסה להשיב את מה שנעלם,
את אותו עבר מתקתק, את אותו העולם,
הוא מנסה בכל כוחו להעיר את ליבי שנדם,
להצית אפילו לרגע את הרגש שנרדם,
הוא מנסה ומנסה, אך איני מקשיבה,
סוללת לעצמי את הדרך אשר רחוקה מן האושר והאהבה,
מבחוץ הכל טוב, החיים? ממשיכים במסלול הרגיל,
אך מבפנים הכל כואב, החיים נגמרו, ועכשיו כל יום פחות ופחות סביל,
אני מנסה להקשיב לעצתו,
להרחיק ממני את הכאב, להשיב את הכל לקדמותו,
אך איני יכולה, הפיתוי כה חזק,
חתך אחד והכאב נפסק,
הכל כבר נראה שחור,
אבוד לגמרי, ללא שום סיכוי לאור לחדור,
את הדרך לא מצאתי ואולי לא אמצא,
אולי אשוטט באפלה לנצח ללא מוצא?
אולי זהו תפקידי?
אולי... אין האושר נכלל ביעודי?
אולי ואולי הראש כבר כואב,
אך לא כמו הכאב שבלב,
אולי עליי לספר לקבל את העזרה?
אולי, אך אסכן בעוד השפלה מרירה,
איני יודעת בבירור מה יהיה בעתיד
בקושי את ההווה אני יודעת ומה שידוע לי די מחריד,
אך דבר אחד אני יודעת ואותו לא אשכח לעולם,
עליי להמשיך הלאה ולהיות בסדר, אם לא בעיניי אז בעיני כולם...
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ויהי שיר דיכאוני, אני מניחה שאולי פשוט רציתי פעם אחת לא להרגיש כמו מפגרת בגלל הבעיה שלי עם סימני פיסוק, לא יודעת אבל יצא לי שיר חמוד שכזה,
אשמח לביקורת