היום עבר בעצלתיים, השמש שוקעת וירח לבן ובוהק זוהר בשמיים בעוד הכוכבים עולים לאיטם ויוצרים את צורותיהם המרהיבות, אני מביטה על טוני וחבורתו אשר חולקים סיפורים בליל הירח המלא, חודש זה מכבר שאני מצטרפת אליהם ומקשיבה בשקט בצד, מדיי פעם זורקת איזו מילה ואז חוזרת שוב לדממה, כזאת אני.
הרהוריי התמידיים נקטעים כאשר דניאל עומד על גדם העץ החלול ומלא הטחב, "הקשיבו הקשיבו" קורא הוא בעליצות של כרוז בעודו שומע את קולות צחוקם של הנערים, חיוך עלה על שפתיי, תמיד אהבתי את בדיחותיו הקטנות, "הפעם הבאתי את הסיפור מן ´הצד האפל של הירח´ " הוא עצר לרגע והוציא מכיסו דף צהבהב ומקומט במעט, הוא פתח אותו בלאט ונשך את שפתו התחתונה כסימן של לחץ בעודו מתחיל לקרוא בקול חנוק במעט...
"שקט, כל מה שסביבי זה שקט, גם כאשר כולם מדברים השקט הקטלני נשאר בליבי, אני מביט מסביבי וכל מה שעיניי רואות זוהי רק אפלה מתמשכת, שברי חלומות מרוסקים על הקרקע כשברי זכוכית ומקשים על הליכתי התמידית קדימה, כולם נועצים בי מבט, מחכים לדעתי, רואים בי דמות חזקה, גם כאשר אני זועק מבפנים, הם רוצים את עזרתי, גם כאשר אני זקוק לעזרה יותר מכל, אני מביט מסביבי, יום אחר יום, שנייה אחר שנייה, מצפה בשקיקה לאדם שיעזור, שיראה מבעד למסכות, שישבור את החומות וישחרר את נפשי הכלואה, שיעזור, שיחבק, אך בינתיים רק דמעות הקריסטל נמצאות שם בשבילי, הדמעות והסכין החדה הם מפלטיי היחידים מן המציאות האכזרית, החתכים כואבים פחות מן הבגידות, כך הבנתי לאחר שנים, האושר אינו אלא רק אשליה מתוקה, חלום מנופץ, נחלת התמימים בלבד, אני מביט קדימה ורואה את האור, אני רץ, מנסה להשיגו אך הוא נעלם כאשר הוא חש במגעי, אני אבוד, הצללים סוגרים עליי, אני פולט צווחה של כאב בעודי מתחיל להיעלם, נפשי נגמרת וגופי נשאר כקליפה ריקה, אך מבחוץ הכל עדיין בסדר, הם אינם יודעים, הם אינם חשים בסבלי, כי אצלם הכל מושלם וורוד, אצלם זה לא כמותי, אך אני חייב להישאר חזק בשבילם, לאסוף בדממה את השברים..."
הוא קיפל בחזרה את הדף, ניצוץ של דמעות ניצב בעיניו הכחולות בעוד כולם מתחילים למחוא כפיים, שרוולו הורם במעט ועיניי התרחבו, על ידיו ניצבו אלפי סימנים חיוורים, טוני החל להלל ולשבח את כתיבתו אך ראשו של דניאל ננעץ באדמה, רגשות האשם מטפסים במעלה ליבי, איך לא יכולתי לשים לב? גערתי בעצמי בעודי ניגשת אל החבורה בחשש, "דניאל?" שאלתי בשקט בעודו מרים את ראשו "מה?" הוא שואל בשקט בעודי תופסת ברפיון בשורש כף ידו ומובילה אותו לצד, "מ...מ...מה קורה כאן?" הוא שאל אך אני לא הקשבתי לו, נשמתי עמוק ומשכתי מעט את שרוולי, חשפתי יד עטורת צלקות בעוד מפי נפלט משפט אחד, "אם תרצה לדבר איתי, אני כאן, אתה לעולם לא תהיה לבד..."
הרהוריי התמידיים נקטעים כאשר דניאל עומד על גדם העץ החלול ומלא הטחב, "הקשיבו הקשיבו" קורא הוא בעליצות של כרוז בעודו שומע את קולות צחוקם של הנערים, חיוך עלה על שפתיי, תמיד אהבתי את בדיחותיו הקטנות, "הפעם הבאתי את הסיפור מן ´הצד האפל של הירח´ " הוא עצר לרגע והוציא מכיסו דף צהבהב ומקומט במעט, הוא פתח אותו בלאט ונשך את שפתו התחתונה כסימן של לחץ בעודו מתחיל לקרוא בקול חנוק במעט...
"שקט, כל מה שסביבי זה שקט, גם כאשר כולם מדברים השקט הקטלני נשאר בליבי, אני מביט מסביבי וכל מה שעיניי רואות זוהי רק אפלה מתמשכת, שברי חלומות מרוסקים על הקרקע כשברי זכוכית ומקשים על הליכתי התמידית קדימה, כולם נועצים בי מבט, מחכים לדעתי, רואים בי דמות חזקה, גם כאשר אני זועק מבפנים, הם רוצים את עזרתי, גם כאשר אני זקוק לעזרה יותר מכל, אני מביט מסביבי, יום אחר יום, שנייה אחר שנייה, מצפה בשקיקה לאדם שיעזור, שיראה מבעד למסכות, שישבור את החומות וישחרר את נפשי הכלואה, שיעזור, שיחבק, אך בינתיים רק דמעות הקריסטל נמצאות שם בשבילי, הדמעות והסכין החדה הם מפלטיי היחידים מן המציאות האכזרית, החתכים כואבים פחות מן הבגידות, כך הבנתי לאחר שנים, האושר אינו אלא רק אשליה מתוקה, חלום מנופץ, נחלת התמימים בלבד, אני מביט קדימה ורואה את האור, אני רץ, מנסה להשיגו אך הוא נעלם כאשר הוא חש במגעי, אני אבוד, הצללים סוגרים עליי, אני פולט צווחה של כאב בעודי מתחיל להיעלם, נפשי נגמרת וגופי נשאר כקליפה ריקה, אך מבחוץ הכל עדיין בסדר, הם אינם יודעים, הם אינם חשים בסבלי, כי אצלם הכל מושלם וורוד, אצלם זה לא כמותי, אך אני חייב להישאר חזק בשבילם, לאסוף בדממה את השברים..."
הוא קיפל בחזרה את הדף, ניצוץ של דמעות ניצב בעיניו הכחולות בעוד כולם מתחילים למחוא כפיים, שרוולו הורם במעט ועיניי התרחבו, על ידיו ניצבו אלפי סימנים חיוורים, טוני החל להלל ולשבח את כתיבתו אך ראשו של דניאל ננעץ באדמה, רגשות האשם מטפסים במעלה ליבי, איך לא יכולתי לשים לב? גערתי בעצמי בעודי ניגשת אל החבורה בחשש, "דניאל?" שאלתי בשקט בעודו מרים את ראשו "מה?" הוא שואל בשקט בעודי תופסת ברפיון בשורש כף ידו ומובילה אותו לצד, "מ...מ...מה קורה כאן?" הוא שאל אך אני לא הקשבתי לו, נשמתי עמוק ומשכתי מעט את שרוולי, חשפתי יד עטורת צלקות בעוד מפי נפלט משפט אחד, "אם תרצה לדבר איתי, אני כאן, אתה לעולם לא תהיה לבד..."