התחלתי את מסעי בתור ילדה קטנה בעיר מלאה מלאכים,
ממש אהבתי להיות שם. תמיד היו שם שמחים מלאי תקווה היו מלא פרקי שעשועים וגם המבוגרים שיחקו שם תמיד היה כיף !כל הבתים שם היו בצבע האוטו של המשפחה. זה היה ממש גן עדן כמו באגדות! וכל המלאכים נראו אותו דבר חוץ מצבע השיער. לכולם היה שיער ארוך. תמיד כיף! אך גם תמיד הייתה לי הרגשה מוזרה, כאילו אני לא קיימת, למרות שתמיד בירכו אותי לשלום. הרגשתי כאילו אני שם אבל לא שם, בהתחלה חשבתי ככה זה בגן עדן וכנראה אתרגל אבל זה לא היה זה....
לילה אחד קמתי באמצע הלילה והתחלתי ללכת, אני הייתי ערה וניסיתי לעצור בכול כוחי, אך לא הצלחתי. פתאום מצאתי את עצמי פתאום במזדרון חשוך לגמרי אך בכול זאת הצלחתי לראות משהו. אז הבנתי שמשהו מוזר קורה כאן. אחרי זמן מה הפסקתי להתנגד, ולראות לאן זה יוביל אותי, אבל ברגע שהפסקתי להתנגד שמעתי מן צחוק אבל צחוק רחוק ועצוב של ילד ,ילד קטן.
ואט אט התחלתי לראות אותו. ילד כנראה בן חמש היו לו פנים עגולות ורכות. הוא היה בלונדיני עם עניים כחולות, עגולות ועצובות. נראה שהיה על סף דמעות. הוא כל הזמן צחק ואמר שהוא מצתער. הוא היה לכוד בתוך מן חדר חשוך וקירותיו היו כמו חור שחור ונמשכתי לחדר, נסיתי לעצור ללא הצלחה, והתחלתי לבכות ואז הילד גם בכה ואמר תפסיקי תפסיקי! לאט לאט הוא התחיל לצרוח, פחדתי ואז אמר סליחה בקול חלש ו...........
פתאום נתקע בו חץ ומהחץ יצא נוזל צהוב חרדל בועתי ואיש אמר לי רוצי אל החושך ולעולם אל תחזרי..
אך לא יכלתי הייתי חסרת אונים כאילו לקחו לי את היכולת כאילו אני תקועה בחול טובעני.
זוזי הוא אמר "נו קדימה את לא רוצה לסיים את חייך בגהינום נכון? רוצי!!!!" פתאום חזרו לי כוחותיי ורצתי מהר ככול שאני יכולה למרות הפחד והתחושה המוזרה.
אני לא יודעת איך כאילו הלב שלי החליט לבד ללא עזרה של המוח או של השרירים. .................................................
קמתי והייתי מכוסה בד הרגשתי כאילו קמתי מסיוט. שמעתי בכי חשבתי שמתתי, אבל איך אפשר למות אם אני כבר מתה?
איש אחד אמר " חבל שהלכת לגיהנום היית ילדה חזקה.."
התחלתי לזוז כדי שיראו שאני לא מתה, אך הם הגיבו בצורה משונה כשהורדתי את המגבת הם הסתכלו עליי באופן מוזר. ואז איש אחד תקע בי חנית זה היה נורא. אבל איכשהו נדמה לי כי חזרתי לחיים כאילו לחיים של בני אדם ! ומאז אני לא זוכרת כלום... אבל אני בטוחה שהיה הרבה יותר בחיי
ממש אהבתי להיות שם. תמיד היו שם שמחים מלאי תקווה היו מלא פרקי שעשועים וגם המבוגרים שיחקו שם תמיד היה כיף !כל הבתים שם היו בצבע האוטו של המשפחה. זה היה ממש גן עדן כמו באגדות! וכל המלאכים נראו אותו דבר חוץ מצבע השיער. לכולם היה שיער ארוך. תמיד כיף! אך גם תמיד הייתה לי הרגשה מוזרה, כאילו אני לא קיימת, למרות שתמיד בירכו אותי לשלום. הרגשתי כאילו אני שם אבל לא שם, בהתחלה חשבתי ככה זה בגן עדן וכנראה אתרגל אבל זה לא היה זה....
לילה אחד קמתי באמצע הלילה והתחלתי ללכת, אני הייתי ערה וניסיתי לעצור בכול כוחי, אך לא הצלחתי. פתאום מצאתי את עצמי פתאום במזדרון חשוך לגמרי אך בכול זאת הצלחתי לראות משהו. אז הבנתי שמשהו מוזר קורה כאן. אחרי זמן מה הפסקתי להתנגד, ולראות לאן זה יוביל אותי, אבל ברגע שהפסקתי להתנגד שמעתי מן צחוק אבל צחוק רחוק ועצוב של ילד ,ילד קטן.
ואט אט התחלתי לראות אותו. ילד כנראה בן חמש היו לו פנים עגולות ורכות. הוא היה בלונדיני עם עניים כחולות, עגולות ועצובות. נראה שהיה על סף דמעות. הוא כל הזמן צחק ואמר שהוא מצתער. הוא היה לכוד בתוך מן חדר חשוך וקירותיו היו כמו חור שחור ונמשכתי לחדר, נסיתי לעצור ללא הצלחה, והתחלתי לבכות ואז הילד גם בכה ואמר תפסיקי תפסיקי! לאט לאט הוא התחיל לצרוח, פחדתי ואז אמר סליחה בקול חלש ו...........
פתאום נתקע בו חץ ומהחץ יצא נוזל צהוב חרדל בועתי ואיש אמר לי רוצי אל החושך ולעולם אל תחזרי..
אך לא יכלתי הייתי חסרת אונים כאילו לקחו לי את היכולת כאילו אני תקועה בחול טובעני.
זוזי הוא אמר "נו קדימה את לא רוצה לסיים את חייך בגהינום נכון? רוצי!!!!" פתאום חזרו לי כוחותיי ורצתי מהר ככול שאני יכולה למרות הפחד והתחושה המוזרה.
אני לא יודעת איך כאילו הלב שלי החליט לבד ללא עזרה של המוח או של השרירים. .................................................
קמתי והייתי מכוסה בד הרגשתי כאילו קמתי מסיוט. שמעתי בכי חשבתי שמתתי, אבל איך אפשר למות אם אני כבר מתה?
איש אחד אמר " חבל שהלכת לגיהנום היית ילדה חזקה.."
התחלתי לזוז כדי שיראו שאני לא מתה, אך הם הגיבו בצורה משונה כשהורדתי את המגבת הם הסתכלו עליי באופן מוזר. ואז איש אחד תקע בי חנית זה היה נורא. אבל איכשהו נדמה לי כי חזרתי לחיים כאילו לחיים של בני אדם ! ומאז אני לא זוכרת כלום... אבל אני בטוחה שהיה הרבה יותר בחיי