אני לא מבין יהודים שאינם חרדים (אנטי ציונים), המתלבטים לגבי תליית דגל ישראל ביום העצמאות.
נכון שישנן בעיות ולא קל לחיות כאן אבל כיהודי החי פה אני מודה לאל בכל יום ובכל שעה שיש לנו מדינה.
פתחו ספרי היסטוריה,עיינו בעתונות זרה מה עבר על העם שלנו ומה עלול להתרחש אם לא נצליח להגן על עצמנו.
אני חש תחושה טבעית שכפי שאני בן למשפחתי וישנם בה לא מעט קשיים ודברים שאינם לרוחי. איני מעלה על דעתי
להיתנתק ממשפחתי איני מסוגל לעלות על הדעת לעבור לגור לצמיתות בן גויים אפילו אם אזכה לרווחה כלכלית.
מולדת זה משפחה, זה בית.
אין לזה תחליף.
זה אולי נשמע פשטני אבל זה כך.
(אתמול חילקו פרסי ישראל היו בין הזוכים כאלו שחיו ועבדו שנים רבות בחוץ וכאילו לשבחם צויין ששבו).
איני מבין את השאלה-אני מכבד אותם על שחזרו, אבל זה נראה לי טבעי לשוב הביתה.
לאף אחד לא מגיע על זה פרס. הם שבו לביתם הטבעי!!
הייתי שליח שנים רבות בחו"ל חשתי בכל רגע את הזרות,
הייתי יכול כתוב ספר זכרונות על חווית הזרות הלא סימפטית של יהודי שאינו חי בארצו.
רק לדוגמה לאחר יציאה מבית הכנסת בתפילת ערב יום הכפורים לרחוב סואן בעיר זרה, שהחיים נמשכים בה כרגיל.
כיהודי זה היה עבורי מצב בילתי נסבל.
שלא לדבר על תופעות אנטישמיות ברמז או בגלוי שהן יום יומיות, מי שאינו מבחין בכך אינו מסתכל או שהוא עיוור או חסר רגישות באופן מוחלט.
כי להיות זר ובעיקר יהודי בכל ארץ כולל ארה"ב זה לחיות בתחושת זרות, ניכור. לכן איני מבין את המחשבה האם לתלות דגל או לא לתלות מה פה השאלה בכלל!!!!
נכון שישנן בעיות ולא קל לחיות כאן אבל כיהודי החי פה אני מודה לאל בכל יום ובכל שעה שיש לנו מדינה.
פתחו ספרי היסטוריה,עיינו בעתונות זרה מה עבר על העם שלנו ומה עלול להתרחש אם לא נצליח להגן על עצמנו.
אני חש תחושה טבעית שכפי שאני בן למשפחתי וישנם בה לא מעט קשיים ודברים שאינם לרוחי. איני מעלה על דעתי
להיתנתק ממשפחתי איני מסוגל לעלות על הדעת לעבור לגור לצמיתות בן גויים אפילו אם אזכה לרווחה כלכלית.
מולדת זה משפחה, זה בית.
אין לזה תחליף.
זה אולי נשמע פשטני אבל זה כך.
(אתמול חילקו פרסי ישראל היו בין הזוכים כאלו שחיו ועבדו שנים רבות בחוץ וכאילו לשבחם צויין ששבו).
איני מבין את השאלה-אני מכבד אותם על שחזרו, אבל זה נראה לי טבעי לשוב הביתה.
לאף אחד לא מגיע על זה פרס. הם שבו לביתם הטבעי!!
הייתי שליח שנים רבות בחו"ל חשתי בכל רגע את הזרות,
הייתי יכול כתוב ספר זכרונות על חווית הזרות הלא סימפטית של יהודי שאינו חי בארצו.
רק לדוגמה לאחר יציאה מבית הכנסת בתפילת ערב יום הכפורים לרחוב סואן בעיר זרה, שהחיים נמשכים בה כרגיל.
כיהודי זה היה עבורי מצב בילתי נסבל.
שלא לדבר על תופעות אנטישמיות ברמז או בגלוי שהן יום יומיות, מי שאינו מבחין בכך אינו מסתכל או שהוא עיוור או חסר רגישות באופן מוחלט.
כי להיות זר ובעיקר יהודי בכל ארץ כולל ארה"ב זה לחיות בתחושת זרות, ניכור. לכן איני מבין את המחשבה האם לתלות דגל או לא לתלות מה פה השאלה בכלל!!!!