וילנה 1938.
אליהו גולדמן, איש פועלי ציון עוזב את עיר הולדתו קילצה שבפולין ומגיע לוילנה להכשרה ב"קיבוץ". הוא לא יודע שהמסע הזה יציל את חייו. ספטמבר 1939, הגרמנים והרוסים מחלקים ביניהם את עוגת פולין, הרוסים פולשים לוילנה והופכים את תושביה לאזרחים רוסים. אליהו גולדמן הופך לאזרח רוסי מן המנין, זוכה לטיפול רפואי חינם ומתגייס לצבא האדום. משפחתו שנותרה בקילצה שנכבשת על ידי הנאצים מוצאת דרכה לטרבלינקה והופכת להיות לעפר ואפר.
וילנה 1945 ???.
המלחמה תמה. אליהו גולדמן חוזר לוילנה. הוא הולך ברחוב כאשר פיסת עיתון מצהיבה המוטלת בשולי המדרכה לוכדת את עינו. האותיות העבריות קורצות לו, הוא עדין אינו יודע עברית, שאותה ירכוש רק ב-1950 באולפן בפרדסיה, אבל יידיש היא שפת אימו וזהו גזר עיתון מלפני שלשה שבועות. הוא רוכן ומתכופף ומרים את העיתון וכהוא מעיין בו - ברכיו פקות והוא צונח המום לספסל הסמוך. ליבו הולם בחוזקה וכאב בטן עז אוחז בו. הוא חוזר וקורא בעיתון הישן שמצא זרוק ברחוב: "שאול גולדמן מחפש את אחיו אליהו גולדמן" - ויש שם כתובת. אליהו גולדמן פועה בבכי עז, שאול הוא אחיו, התאום הזהה שלו. בו ביום הוא עולה לרכבת ולאחר שלשה ימים ספוגי מתח והתכווצויות קיבה, הוא פוסע כשגזר העיתון בידו לכתובת הרשומה. השעה שעת בוקר, קר בחוץ, השמיים קודרים והחמה אינה נראית. ברכיו בקושי נושאים אותו וכשהוא מגיע לבית הוא רואה אשה עומדת על הגזוזטרה. היא מבחינה בו וקוראת לעברו בתדהמה: "מה זה? למה חזרת מהעבודה? מה שכחת?". הוא לא מבין. גם היא לא מבינה כשלפתע מכה בה התובנה והיא פורצת בבכי: "אליהו? זה אתה אליהו? ואני חשבתי שאתה שאול. אתם כל כך דומים" גיסתו שמעולם לא ראתה אותו ורק שמעה עליו מפי תאומו מבינה שנס קרה פה. היא מזמינה אותו הבייתה ואין קץ לאושרם. ב-1950 הם יעלו לישראל יחד עם אם הגיסה והאחיינית בת השנתיים ויגורו זמן מה בראשון לציון ויפזמו ללא הרף את "איזה אורכסטרה – איזה אורכסטרה יפה.. ראשון לציון מארש!"
וילנה 2008
אלכס פז גולדמן מהלך לו ברחובות וילנה היפה, חורף וקר אך הוא לבוש היטב. מנהל מכירות בחברת היי-טק ישראלית סוקר את הרחובות, את הבניינים המחודשים ומנסה להעלות בדמיונו באיזה רחוב נמצאה פיסת העיתון שחידשה את הקשר בין אביו לדודו. הוא יושב במסעדה מהודרת מזמין וויסקי לפתיחה, סירולין משובח כמנה עיקרית ומלווה הכל ביין אדום. אבא שלו היה כאן לפני 69 שנים ומה שזכה לאכול היה לחם עבש עם הרבה בצל. עכשיו הוא יושב וחותך בעדינות את הסטייק העסיסי, אוכל בפה סגור ומפנטז על ארבעת הליטאיות השתויות בשולחן ממול. הוא נזכר בסיפור הפגישה המחודשת ולפתע הוא מגלה שמשהו צורם לו בסיפור. מה זה? כן. זו המודעה בעיתון היידי. הוא נזכר בה שוב: שאול גולדמן מחפש את אחיו אליהו גולדמן". משהו משונה במודעה הזו. אבל מה? לפתע הוא מבין. שאול ואליהו היו תאומים זהים אך היו להם עוד שבעה אחים ואחיות - מדוע זה שאול מבקש בפירוש רק את אליהו? ומה עם שרה'לה? וחוה'לה? ופישל, ומרדכי? מדוע הם אינם במודעה? מדוע שאול מבקש רק אחד. וכמו שהתעוררה השאלה כך היא נפתרת. אלכס פז גולדמן בוילנה של 2008 נזכר בביקורו ביד ושם ובעיון בשמות הנספים. שם הוא מצא את כולם. שאול דיווח על מותם. כאשר שאול פרסם את המודעה הוא כבר ידע שלא נותר ולו אחד לפליטה אולי רק האח התאום הזהה שעקבותיו נעלמו ב-1939 עת פלשו הרוסים לוילנה.
אלכס פז גולדמן מהרהר באביו אליהו גולדמן ובכאב לב נאלץ להודות בדמיון שביניהם. אליהו גולדמן לא יזם מעולם דבר ולכן גם לא עלה בדעתו לפרסם מודעה ולחפש את קרוביו. כל מחשבה יזמית הייתה רחוקה ממנו ואת התכונה הזו הוא הנחיל לבנו שיושב ומזמין עוד וויסקי נוסף ומצפה שליטאית שחורת שיער, אחת מהארבע, תיטול יוזמה ותפנה אליו אבל נס לא קורה לו והוא יושב מאובן וכמו אביו לפני ששים ותשע שנה אינו מסוגל לקחת יוזמה.
הוא חוזר לחדר הקטן והמחומם במלון רמדה-וילנה. אש בוערת בחלציו ותסכול בנשמתו. שוב לא ידע לקחת את חייו בידיו. שוב החיים האמיתיים בורחים מפניו.
אליהו גולדמן, איש פועלי ציון עוזב את עיר הולדתו קילצה שבפולין ומגיע לוילנה להכשרה ב"קיבוץ". הוא לא יודע שהמסע הזה יציל את חייו. ספטמבר 1939, הגרמנים והרוסים מחלקים ביניהם את עוגת פולין, הרוסים פולשים לוילנה והופכים את תושביה לאזרחים רוסים. אליהו גולדמן הופך לאזרח רוסי מן המנין, זוכה לטיפול רפואי חינם ומתגייס לצבא האדום. משפחתו שנותרה בקילצה שנכבשת על ידי הנאצים מוצאת דרכה לטרבלינקה והופכת להיות לעפר ואפר.
וילנה 1945 ???.
המלחמה תמה. אליהו גולדמן חוזר לוילנה. הוא הולך ברחוב כאשר פיסת עיתון מצהיבה המוטלת בשולי המדרכה לוכדת את עינו. האותיות העבריות קורצות לו, הוא עדין אינו יודע עברית, שאותה ירכוש רק ב-1950 באולפן בפרדסיה, אבל יידיש היא שפת אימו וזהו גזר עיתון מלפני שלשה שבועות. הוא רוכן ומתכופף ומרים את העיתון וכהוא מעיין בו - ברכיו פקות והוא צונח המום לספסל הסמוך. ליבו הולם בחוזקה וכאב בטן עז אוחז בו. הוא חוזר וקורא בעיתון הישן שמצא זרוק ברחוב: "שאול גולדמן מחפש את אחיו אליהו גולדמן" - ויש שם כתובת. אליהו גולדמן פועה בבכי עז, שאול הוא אחיו, התאום הזהה שלו. בו ביום הוא עולה לרכבת ולאחר שלשה ימים ספוגי מתח והתכווצויות קיבה, הוא פוסע כשגזר העיתון בידו לכתובת הרשומה. השעה שעת בוקר, קר בחוץ, השמיים קודרים והחמה אינה נראית. ברכיו בקושי נושאים אותו וכשהוא מגיע לבית הוא רואה אשה עומדת על הגזוזטרה. היא מבחינה בו וקוראת לעברו בתדהמה: "מה זה? למה חזרת מהעבודה? מה שכחת?". הוא לא מבין. גם היא לא מבינה כשלפתע מכה בה התובנה והיא פורצת בבכי: "אליהו? זה אתה אליהו? ואני חשבתי שאתה שאול. אתם כל כך דומים" גיסתו שמעולם לא ראתה אותו ורק שמעה עליו מפי תאומו מבינה שנס קרה פה. היא מזמינה אותו הבייתה ואין קץ לאושרם. ב-1950 הם יעלו לישראל יחד עם אם הגיסה והאחיינית בת השנתיים ויגורו זמן מה בראשון לציון ויפזמו ללא הרף את "איזה אורכסטרה – איזה אורכסטרה יפה.. ראשון לציון מארש!"
וילנה 2008
אלכס פז גולדמן מהלך לו ברחובות וילנה היפה, חורף וקר אך הוא לבוש היטב. מנהל מכירות בחברת היי-טק ישראלית סוקר את הרחובות, את הבניינים המחודשים ומנסה להעלות בדמיונו באיזה רחוב נמצאה פיסת העיתון שחידשה את הקשר בין אביו לדודו. הוא יושב במסעדה מהודרת מזמין וויסקי לפתיחה, סירולין משובח כמנה עיקרית ומלווה הכל ביין אדום. אבא שלו היה כאן לפני 69 שנים ומה שזכה לאכול היה לחם עבש עם הרבה בצל. עכשיו הוא יושב וחותך בעדינות את הסטייק העסיסי, אוכל בפה סגור ומפנטז על ארבעת הליטאיות השתויות בשולחן ממול. הוא נזכר בסיפור הפגישה המחודשת ולפתע הוא מגלה שמשהו צורם לו בסיפור. מה זה? כן. זו המודעה בעיתון היידי. הוא נזכר בה שוב: שאול גולדמן מחפש את אחיו אליהו גולדמן". משהו משונה במודעה הזו. אבל מה? לפתע הוא מבין. שאול ואליהו היו תאומים זהים אך היו להם עוד שבעה אחים ואחיות - מדוע זה שאול מבקש בפירוש רק את אליהו? ומה עם שרה'לה? וחוה'לה? ופישל, ומרדכי? מדוע הם אינם במודעה? מדוע שאול מבקש רק אחד. וכמו שהתעוררה השאלה כך היא נפתרת. אלכס פז גולדמן בוילנה של 2008 נזכר בביקורו ביד ושם ובעיון בשמות הנספים. שם הוא מצא את כולם. שאול דיווח על מותם. כאשר שאול פרסם את המודעה הוא כבר ידע שלא נותר ולו אחד לפליטה אולי רק האח התאום הזהה שעקבותיו נעלמו ב-1939 עת פלשו הרוסים לוילנה.
אלכס פז גולדמן מהרהר באביו אליהו גולדמן ובכאב לב נאלץ להודות בדמיון שביניהם. אליהו גולדמן לא יזם מעולם דבר ולכן גם לא עלה בדעתו לפרסם מודעה ולחפש את קרוביו. כל מחשבה יזמית הייתה רחוקה ממנו ואת התכונה הזו הוא הנחיל לבנו שיושב ומזמין עוד וויסקי נוסף ומצפה שליטאית שחורת שיער, אחת מהארבע, תיטול יוזמה ותפנה אליו אבל נס לא קורה לו והוא יושב מאובן וכמו אביו לפני ששים ותשע שנה אינו מסוגל לקחת יוזמה.
הוא חוזר לחדר הקטן והמחומם במלון רמדה-וילנה. אש בוערת בחלציו ותסכול בנשמתו. שוב לא ידע לקחת את חייו בידיו. שוב החיים האמיתיים בורחים מפניו.