אני מרגישה כאילו
אני עומדת
לאכול את הפתיון
שאני זרקתי
למישהו אחר.
זאת אהבה,
אז
היא לא תברח-
כמו שאני לא ברחתי.
ובאמת,
לא ברחתי.
הרגליים
קפאו במקום
כשהזרקתי לוריד
שלהן
את מי
שאהבתי.
אני מקווה
שלעומתו
אני
סם ממריץ.
אבל
רק...
רק
שלא תברח-
שתכרכר
מסביבי,
שתשאר.
שמשהו
יישאר,
רק כדי שאדע
ש
אפשר
לשרוד
איתי.
?
אני צריכה לעשות בדק בית.
אין לי
מילים
מעבר ל
השערה הפרועה
הזו.
להענש
או
להגאל-
זו השאלה
בתכלס.
אם להלקות
את עצמי-
בעיניים פקוחות,
או להשלים עם עצמי-
לתמיד.
הגיע הזמן
להחליט.