אני גדי דר. ככל הנראה האדם הכי חסר מזל בעולם. בעצם, ביקום. כנראה שהייתי ממש רע בגלגול הקודם, כי בגלגול הזה אני ביש גדי. לפי הנתונים שלי, דווקא הייתי אמור להיות מצליחן. גבר, צעיר, לבן, יהודי, אשכנזי, צבר, משכיל וסטרייט. ייתכן שדווקא בגלל זה אני לא מתקבל לשום עבודה נורמלית. אין סיבה לתת לי אפליה מתקנת. אני מובטל כרוני כי אני תמיד מנסה להתקבל לאותם תפקידים. חברים שלי טוענים שההגדרה לאי-שפיות, על פי אלברט איינשטיין, היא לעשות את אותן פעולות, אבל לצפות לתוצאות שונות. אם כך, אז הם לא שפויים, כי הם כל הזמן אומרים לי את זה, ומצפים שמשהו ישתנה אצלי. בתוך ים הטירוף שאני חי בו, אני אי של שפיות. בעצם, אי-שפיות. אני מצליח שלא להתקבל לשום עבודה רצינית רק כי אני לא יודע ללקק. ל-success זוכה מי ש-sucks ass. בראיונות העבודה, המראיינים ממליצים לי על המתחרים שלהם. אפילו השם שלי מרמז על איך שמתייחסים אליי- "דר גדי", "דרגה די". אומרים שהכל נובע מזה שאין לי ביטחון עצמי. דווקא יש לי ביטחון. מה, לא? אני גורם לדברים לקרות, אך לצערי, לדברים שליליים. בכל מקום שעבדתי בו, ראו שאני לא מסתדר עם אף אחד, ומשום מה הסיקו שהבעיה היא אצלי. זה לא שבשום מקום עבודה אני לא מחזיק מעמד, אלא שהם לא מחזיקים מעמד איתי. אבטלה היא דבר נוראי. שמעתי שמקור המילה הוא בכך שפעם אב תלה את עצמו אחרי שפוטר. היו לי יותר מקרי פיטורים מאשר מקומות עבודה, כי העיפו אותי גם מפרויקט פר"ח. תמיד אני משקר שהתפטרתי, אבל מגלים את האמת כשאומרים עליי "הוא עזב", ושומעים "הועזב". הטייקון יצחק תשובה נקרא כך כי אם הוא ישאל אותי כמה כסף יש לי, הוא יצחק מהתשובה. במצב שלי, אין לי ברירה אלא להיות חיובי. אם לא הייתי כזה, כבר מזמן הייתי מתאבד. בטח ביום שאקשור בו את עצמי לפסי הרכבת, תהיה שביתה של נהגי הקטר. אפילו אלוהים לא רוצה אותי אצלו. הציעו לי לחייך לעולם, והעולם יחייך אליי. אבל חייכתי לעולם, והוא נתן לי בוקס בשיניים. טוענים שאני לא יודע להתנהג, כי לא דיברתי עם ההורים שלי. אני דווקא טוען שזה בגלל שדיברתי איתם. בסך הכל, אני ילד טוב מבית רע.
אני מרכיב משקפיים, כי בלעדיהם אני רואה שש-שש, מכל דבר שש פעמים. אמא שלי אומרת שאני צריך ללכת בלי משקפיים, כי עדיף להיראות טוב מלראות טוב. היא טוענת שאני נראה יותר טוב בלי המשקפיים שלי. גם היא נראית יותר טוב בלי המשקפיים שלי. אמרתי לה שהאופטומטריסט שלי, מישקה פיים, המליץ לי על ניתוח לייזר, אבל היא טענה שאני לא כזה שעיר, לעזאזל. אני אמנם מחכה לניתוח בכליון עיניים, אבל מפחד שיעשו לי עבודה בעיניים. אגב, אני גם מחכה לניתוח נגד אסטמה בקוצר רוח.
אני נמצא בשנות השלושים שלי, ויש הטוענים שגם הלבוש שלי הוא משנות השלושים, לכן זכיתי לכינוי "גדי בי גוד". עד גיל יחסית מבוגר, לבשתי את מה שאמא קנתה לי, ג'ינס Elvis ונעלי Mike. כשבגד היה גדול עליי, היא טענה שהוא יתכווץ בכביסה, וכשהוא היה קטן עליי, היא טענה שהוא יתרחב בכביסה. חוסר ההבנה שלי באופנה גורם לי לתקריות. כשהייתי במתחם ה"קן-יונים" ברשת חנויות הבגדים הספרדית, Jara, שאלתי את המוכרת האתיופית, לבנה, אם יש לה משהו שחור. היא נעלבה, ומיד תקפה חזרה ושאלה אם זה בגלל ששחור זה מרזה. היא נתנה לי למדוד חולצות במידה אקסטרה-אקסטרה-לארג', וכשתיקנתי אותה שאני לארג', היא צחקה שלכן לא תהיה לי בעיה לשלם. שאלתי אותה מה ייראה טוב עם החולצה שמדדתי, והיא ענתה: "מישהו אחר". כשנבהלתי מהמחיר, היא אמרה שזה קטן עליי, ושאחליף למידה גדולה יותר. כשביקשתי ממנה הנחה, היא נאנחה.
בנוסף לכל, אני סובל גם מעודף משקל. בצבא עוד שמרתי על הגזרה, אבל אחרי השחרור התחלתי לפרוק עול. אני לא אוכל כדי לחיות, אלא חי כדי לאכול. זה לא קל להיות כבד, ולכן אני צריך לתת משקל לדיאטה, שתהיה בשבילי piece of cake, אבל אני ילד סנדוויץ', תרתי משמע. נמאס לי שקוראים לי "פלוני גמלוני", ולכן אני עובד על עצמי, בכך שאני משכנע את עצמי שאני רזה. אני מבקר הרבה במסעדות, כך שאני יכול להיות מבקר מסעדות. המאכל האהוב עליי הוא שווארמה, כי אני אוהב לראות פרגיות מסתובבות על עמוד, ויש לי קוביות בבטן, של שוקולד.
אולי זה נשמע מוזר, אבל לאדם שמן ודכאוני עם משקפיים וטעם רע בבגדים לא ממש הולך עם בנות. לוח הזמנים שלי מספיק פנוי כדי להשחיל בחורה, ולכן נרשמתי לאתר ההיכרויות "פוסידון", כי היה שם מבצע היכרות. היום אפשר להכיר female ב-E-mail. בעבר סובבתי הרבה ראשים, לצד השני. הייתי מחליף נשים כמו גרביים, כלומר, "גרב של אישה אחת". בנות עשו לי הרבה קטעים עד שנשבר לי ה... לב. פעם מישהי הזמינה אותי אליה הביתה, בטענה שאין לה אף אחד בבית. כשהגעתי, באמת לא היה אף אחד בבית. אי אפשר להאמין ליצורים שמדממים חמישה ימים בחודש, ולא מתים. אני לא חושב למה הן עושות לי את זה, אלא למה אני לא "עושה את זה" להן. פעם שאלתי את אחת האקסיות ה"סקסיות" שלי מה היא חושבת עליי, והיא השיבה שהיא לא חושבת עליי. חקרתי אותה למה היא העדיפה את בעלה על פניי, והיא הגיבה שזה בגלל שהוא בעלה. ביררתי מה יש בו שאין בי, והיא הסבירה שזה מה שאין בו שיש בי. הן ממש דוחות, אותי. במקום לתת לי love, אני מקבל "לאו". אני הרב לאו או רוב לאו. אפילו קראתי מדריך בשם "מה היא רוצה?", ואת מה שהיא רוצה אני יכול לסכם במילה אחת. אפילו באות אחת. אני חייב ללמוד להתחיל, כדי לגמור. פעם שאלתי מישהי אם היא שיחקה בסרט "אישה יפה", והיא סטרה לי, בטענה ש"אישה יפה" הייתה זונה. הבחורות שמסכימות לצאת איתי לא יורקות לכיוון שלי. בעצם, דווקא כן. הדייטים שלי מסתיימים בהחלפת נוזלי גוף- יריקות הדדיות. תמיד אני מכין חומר לשיחה, בתקווה שבסוף אשתמש בחומר לסיכה. אני מת כבר להביא בחורה הביתה לאמא, למרות שבמקרה שלי זה יהיה להביא אותה הביתה לאבא. אני יודע שהכל בגללי, ושאני אישן על המיטה כמו שהצעתי אותה, אבל אני משתוקק להציע את המיטה שלי למישהי. אני מקיים סקס לא בטוח. אני שואל "סקס?", והיא עונה "לא בטוח". אפילו "בטוח שלא". לדעתי, סקס הוא תחליף מצוין לאוננות. ככל שהזמן עובר, הסיכויים שלי יורדים. אני לא נהיה יותר צעיר, אבל אני יותר מצטער. למרות הכל, עוד לא אמרתי נואש. בעצם, עכשיו אמרתי. הקשר הכי ארוך שלי עם בנות היה כשיצאתי עם בת חצי שנה, ואני לא פדופיל. ראיתי באתר פרופיל ממש מרשים של בחורה בשם מירב, שנראה טוב עד מזויף. שלחתי לה הודעה מתוך הבנה שאם היא אמיתית, היא לא תחזיר תשובה. קיוויתי שהיא תתן לי את הטלפון שלה, או לפחות את המספר, ושיהיה לנו יחד את מירב ההצלחה, כלומר שנשב על איזה קפה מבלי שיתלכלכו לנו המכנסיים. אני תמיד דואג לפני הדייט להנמיך ציפיות אצלי ואצל הבחורה, כי כגודל הציפיות כך גודל הכריות. אני מספר שיש לי כרס, משקפיים וקרחת, כדי שבפגישה היא תופתע לגלות שאין לי קרחת. בינתיים.
אני מרכיב משקפיים, כי בלעדיהם אני רואה שש-שש, מכל דבר שש פעמים. אמא שלי אומרת שאני צריך ללכת בלי משקפיים, כי עדיף להיראות טוב מלראות טוב. היא טוענת שאני נראה יותר טוב בלי המשקפיים שלי. גם היא נראית יותר טוב בלי המשקפיים שלי. אמרתי לה שהאופטומטריסט שלי, מישקה פיים, המליץ לי על ניתוח לייזר, אבל היא טענה שאני לא כזה שעיר, לעזאזל. אני אמנם מחכה לניתוח בכליון עיניים, אבל מפחד שיעשו לי עבודה בעיניים. אגב, אני גם מחכה לניתוח נגד אסטמה בקוצר רוח.
אני נמצא בשנות השלושים שלי, ויש הטוענים שגם הלבוש שלי הוא משנות השלושים, לכן זכיתי לכינוי "גדי בי גוד". עד גיל יחסית מבוגר, לבשתי את מה שאמא קנתה לי, ג'ינס Elvis ונעלי Mike. כשבגד היה גדול עליי, היא טענה שהוא יתכווץ בכביסה, וכשהוא היה קטן עליי, היא טענה שהוא יתרחב בכביסה. חוסר ההבנה שלי באופנה גורם לי לתקריות. כשהייתי במתחם ה"קן-יונים" ברשת חנויות הבגדים הספרדית, Jara, שאלתי את המוכרת האתיופית, לבנה, אם יש לה משהו שחור. היא נעלבה, ומיד תקפה חזרה ושאלה אם זה בגלל ששחור זה מרזה. היא נתנה לי למדוד חולצות במידה אקסטרה-אקסטרה-לארג', וכשתיקנתי אותה שאני לארג', היא צחקה שלכן לא תהיה לי בעיה לשלם. שאלתי אותה מה ייראה טוב עם החולצה שמדדתי, והיא ענתה: "מישהו אחר". כשנבהלתי מהמחיר, היא אמרה שזה קטן עליי, ושאחליף למידה גדולה יותר. כשביקשתי ממנה הנחה, היא נאנחה.
בנוסף לכל, אני סובל גם מעודף משקל. בצבא עוד שמרתי על הגזרה, אבל אחרי השחרור התחלתי לפרוק עול. אני לא אוכל כדי לחיות, אלא חי כדי לאכול. זה לא קל להיות כבד, ולכן אני צריך לתת משקל לדיאטה, שתהיה בשבילי piece of cake, אבל אני ילד סנדוויץ', תרתי משמע. נמאס לי שקוראים לי "פלוני גמלוני", ולכן אני עובד על עצמי, בכך שאני משכנע את עצמי שאני רזה. אני מבקר הרבה במסעדות, כך שאני יכול להיות מבקר מסעדות. המאכל האהוב עליי הוא שווארמה, כי אני אוהב לראות פרגיות מסתובבות על עמוד, ויש לי קוביות בבטן, של שוקולד.
אולי זה נשמע מוזר, אבל לאדם שמן ודכאוני עם משקפיים וטעם רע בבגדים לא ממש הולך עם בנות. לוח הזמנים שלי מספיק פנוי כדי להשחיל בחורה, ולכן נרשמתי לאתר ההיכרויות "פוסידון", כי היה שם מבצע היכרות. היום אפשר להכיר female ב-E-mail. בעבר סובבתי הרבה ראשים, לצד השני. הייתי מחליף נשים כמו גרביים, כלומר, "גרב של אישה אחת". בנות עשו לי הרבה קטעים עד שנשבר לי ה... לב. פעם מישהי הזמינה אותי אליה הביתה, בטענה שאין לה אף אחד בבית. כשהגעתי, באמת לא היה אף אחד בבית. אי אפשר להאמין ליצורים שמדממים חמישה ימים בחודש, ולא מתים. אני לא חושב למה הן עושות לי את זה, אלא למה אני לא "עושה את זה" להן. פעם שאלתי את אחת האקסיות ה"סקסיות" שלי מה היא חושבת עליי, והיא השיבה שהיא לא חושבת עליי. חקרתי אותה למה היא העדיפה את בעלה על פניי, והיא הגיבה שזה בגלל שהוא בעלה. ביררתי מה יש בו שאין בי, והיא הסבירה שזה מה שאין בו שיש בי. הן ממש דוחות, אותי. במקום לתת לי love, אני מקבל "לאו". אני הרב לאו או רוב לאו. אפילו קראתי מדריך בשם "מה היא רוצה?", ואת מה שהיא רוצה אני יכול לסכם במילה אחת. אפילו באות אחת. אני חייב ללמוד להתחיל, כדי לגמור. פעם שאלתי מישהי אם היא שיחקה בסרט "אישה יפה", והיא סטרה לי, בטענה ש"אישה יפה" הייתה זונה. הבחורות שמסכימות לצאת איתי לא יורקות לכיוון שלי. בעצם, דווקא כן. הדייטים שלי מסתיימים בהחלפת נוזלי גוף- יריקות הדדיות. תמיד אני מכין חומר לשיחה, בתקווה שבסוף אשתמש בחומר לסיכה. אני מת כבר להביא בחורה הביתה לאמא, למרות שבמקרה שלי זה יהיה להביא אותה הביתה לאבא. אני יודע שהכל בגללי, ושאני אישן על המיטה כמו שהצעתי אותה, אבל אני משתוקק להציע את המיטה שלי למישהי. אני מקיים סקס לא בטוח. אני שואל "סקס?", והיא עונה "לא בטוח". אפילו "בטוח שלא". לדעתי, סקס הוא תחליף מצוין לאוננות. ככל שהזמן עובר, הסיכויים שלי יורדים. אני לא נהיה יותר צעיר, אבל אני יותר מצטער. למרות הכל, עוד לא אמרתי נואש. בעצם, עכשיו אמרתי. הקשר הכי ארוך שלי עם בנות היה כשיצאתי עם בת חצי שנה, ואני לא פדופיל. ראיתי באתר פרופיל ממש מרשים של בחורה בשם מירב, שנראה טוב עד מזויף. שלחתי לה הודעה מתוך הבנה שאם היא אמיתית, היא לא תחזיר תשובה. קיוויתי שהיא תתן לי את הטלפון שלה, או לפחות את המספר, ושיהיה לנו יחד את מירב ההצלחה, כלומר שנשב על איזה קפה מבלי שיתלכלכו לנו המכנסיים. אני תמיד דואג לפני הדייט להנמיך ציפיות אצלי ואצל הבחורה, כי כגודל הציפיות כך גודל הכריות. אני מספר שיש לי כרס, משקפיים וקרחת, כדי שבפגישה היא תופתע לגלות שאין לי קרחת. בינתיים.