שם הספר:ביוב [צורת הלוגו של הספר תיראה נוזלת,כך:ביןב]
פרק 1
שוב חם מדי.
זה רק היום השלישי של החופש הגדול,וקרייג סטיק כבר נמס מרוב חום.בדרך כלל הוא לא נמצא כמעט בבית במשך שעות האור כשיש חופש,אבל הפעם הוא ישב מול המחשב בחדר עם מאוורר פועל וניסה לשמור על שפיות.קרייג אהב מאוד לצייר אם אי אפשר לצאת החוצה,והשולחן היה מלא קשקושים של סוגי מפלצות ומקומות מפחידים,והמחשב כבר התפוצץ מכל מיני קבצים מצוירים. לקרייג שיעמם מאוד בלי ללכת ל"גשר" שלו.אבל אמא שלו לא הסכימה לו ללכת.כל החבר שלו בטח כבר יושב ומחכה לו.מצד שני,הוא כבר היה מתקשר אליו.הוא נאלץ להמשיך לצייר במחשב.
אוקיי!השטח פנוי!
מרטין סנוקר פתח את חלון חדרו,זרק את המזרון הקטן החוצה ונעמד על אדן חלון הקומה השנייה.הוא וידא שלקח את בקבוק המים,אתה כובע וגם את הפלאפון,ושהדביק את הפתק על הדלת.הוא קפץ מהחלון אל המזרון לנפילת מטר וחצי,ונחת בשקט גמור.אף אחד לא שם לב.הוא רץ במורד הרחוב שלו, הגיע אל הכביש,חצה בזהירות ובמהירות את הכביש והגיע לוואדי. הוא חיפש את צינור ההשקייה הסגול,החליק איתו כמו מטפס הרים והמשיך ללכת בתוך הוואדי.כבר ממזמן שהוא רגיל לקוצים שיש שם. לאחר שתי דקות הליכה,הוא הגיע לזה.שני שיחים שנפלו ממעל ה"גשר" הזכירו לו את זה.הוא הסיט אחד מהם הצידה ונכנס.כרגיל המקום היה ריק.אבל הפעם באמת ריק:הוא מאוד ציפה למצוא שם את קרייג.אבל הוא לא היה שם.
זה חסר כל סיכוי,אבל זו אופצייה.
קרייג חיבר את הכבל המאריך לתקע והצליח להוריד מחוץ לחלון חדרו את המאוורר.הוא קפץ החוצה,הזיז את המאוורר לכיוון הדלת ווידא שלא רואים כלום.הוא הדליק את המאוורר בעוצמה 2,בדק שלא מרגישים שזה מזויף וחזר דרך חלון חדרו.הוא עלה במדרגות אל חדר הוריו ואמר לאמו שכבר התקרר יחסית,ואפשר לצאת החוצה. אימו כרגיל ביקשה לבדוק את זה.קרייג הלך אחרי אימו,ושמח לראות שהיא מופתעת לטובה מהירידה בחום."אז אפשר ללכת?" שאל קרייג בקול הכי מתחנן-חינני שלו."אוקיי,אבל תיקח בקבוק מים,כובע ופלאפון." "יש!" צרח קרייג ומיהר לחדרו להחזיר את המאוורר למקום ולהתארגן. הוא בדיוק יצא מהבית,ואז צילצל הפלאפון. "קרייג,אתה בא ל"גשר" או שאמא שלך לא מרשה?" אמר מרטין מבעד לקו. "אל תדאג,אני בדיוק יוצא.השתמשתי בטריק המאוורר הסורר.לך הרשו ללכת?" ענה קרייג. "לא,ברחתי עם פתק." "מחוכם." קרייג ניתק והלך במורד המדרחוב שלו,חצה בזהירות את הכביש והגיע במהירות לוואדי.הוא החליק במדרון עם הצינור,הלך בתוך הקוצים והמשיך.לאחר דקה של הליכה,הוא הגיע לזה.שני שיחים שנפלו ממעל ה"גשר" הודיעו לו שהגיע.הוא הסיט אחד מהם הצידה ונכנס.
"ברכותיי על המהירות!"
מרטין שמח שקרייג הגיע כל כך מהר.הם נהנו לראות את הגרפיטי על הקירות,והסכימו ביניהם שגם אחרי בערך מיליון פעמים,זה לא מפסיק להצחיק.הם גילו שאם קופצים מספיק מהר מול הציור של העין,זה נראה כאילו היא ממצמצת ושיש ציור מזויף של צל על הרצפה ליד אחד הקירות.הם שיחקו בסייף סרגלים גמישים ובריצה לאורך ה"גשר"."תגיד,לא מתחיל טיפ-טיפה לשעמם אותך כל זה?" שאל לפתע קרייג. "כל מה?" תהה מרטין. "כל הזמן אנחנו עושים בדיוק את אותו דבר,ולבד.אולי נצרף עוד ילדים?" הסביר קרייג.מרטין לא ממש תמך ברעיון הזה. "אם נספר לעוד ילדים על ה"גשר",כל הילדים כמעט של הכפר יבואו ולא יהיה כבר כיף הסודיות במקום הזה." "אבל אם נספר רק לילד אחד או שניים,שאנחנו יודעים שלא יספרו, זה יסתדר בסוף!" הסביר קרייג, "אולי נספר פשוט רק לנייג'ל.או לאדוארד.שניהם טובים בשמירת סודות,והם ממש חברותיים. "אתה צודק," אישר לבסוף מרטין, "אבל צריך שלא ישימו לב אלינו."
פרק 2
על איזה גשר הם דיברו?
אדוארד ניסה לפענח את הדברים של קרייג בזמן שהתקדם לעבר הפארק הצהוב.הפארק הזה נקרא כך מפני שיש בו המון קוצים יבשים ורק קצת מתקנים,וזה מקום שרוב בני גילו של אדוארד נהגו לשחק בו. הפארק היה ממוקם קרוב לואדי,וזו הסיבה שקרייג ומרטין בחרו להיפגש שם. הוא חיכה ליד הנדנדות,בזמן ששמע את נייג'ל מתחיל לטפס על אחד העצים.נייג'ל אהב לטפס על עצים ועל רוב מה שהיה ניתן לטפס עליו-אם צריך או לא צריך. "היי אדוארד!" אמר נייג'ל בשמחה בעודו תלוי על אחד הענפים. "מה אתה עושה כאן עכשיו, בבון יבלות?" צחק אדוארד על יכולות הטיפוס הקופיות של נייג'ל. "קרייג אמר לי לבוא.הוא אמר משהו על גשר ועל סוד.נו טוב-" אמר ונעלם אל תוך אחד הענפים. רעש של סלעים מידרדרים הוריד אותו מהעץ וגרם לשני החברים לפנות אחורנית. "אה,הנה אתם." אמר קרייג בחוסר סבלנות,גורר אחריו את מרטין,שלא היה טוב במיוחד בטיפוס סלעים.הם יצאו מהואדי ועברו מעל הגדר אל תוך הפארק הצהוב.
"אני מבין ששכחתם פרט קטן:אין בכפר גשרים!"
נייג'ל התעצבן על קרייג ומרטין. "לא גשר אמיתי.אתם יודעים איפה נמצא הגשר שמתחת לכביש?" ענה מרטין. "טוב,זה לא בדיוק גשר, זה מתחת למשהו שמזכיר גשר.מבינים את זה כשרואים.בואו!" קרייג הוביל אותם בין הקוצים.אדוארד ונייג'ל התעוותו מכאבים,אבל כמו שהסברנו,קרייג ומרטין כבר התרגלו.לאחר כמה דקות הגיעו הארבעה אל הגשר. "אההההה..." אמרו אדוארד ונייג'ל ביחד,כשמרטין וקרייג הסיטו הצידה את השיחים. קרייג עלה על השולחן. "זה באמת דומה עכשיו לגשר!" אמר נייג'ל וחייך. "אן גארד,כלב נאלח!" צווח לפתע קרייג והצמיד את הסרגל שלו אל חזו של אדוארד. "משעשע."אמר אדוארד בקול פילוסופי חסר חוש הומור."אכן מבדר בהחלט." מרטין בינתיים הראה לנייג'ל את כל הגרפיטי שעל הקירות ועל הרצפה (נו, הצל המזויף,זוכרים?)."תנסה לקפוץ מול העין אבל תבלום שנייה אחת לפני הפגיעה." "וואו!" צעק נייג'ל, "זה פשוט אדיר!" 'אדיר! אדיר! אדיר! אדיר!' קולו של נייג'ל הידהד במרחבי ה"גשר". "אל תצעק.אני לא רוצה שעוד ילדים יגלו את המקום הזה," רטן קרייג. נייג'ל השפיל מבטו אל בין ידיו. "אבל לא קרה כלום-" מיהר קרייג לתקן את עצמו.כולם ידעו שנייג'ל נוטה לחוש ברגשי אשמה מוגזמים.
"שוב פעם עכברושים?"
לבירפום נמאס שכל ארוחת צהריים יש אותו דבר. "אל תחשוב שאתה יודע לצוד יותר טוב ממני," העיף לעברו בחטף נרוויד. "אם אני לא טועה,בימים שבהם אתה צדת לנו אוכל היינו ממש גוועים ברעב." הזכיר לו נרוויד. שני יצורי הביבים האלה היו חברים טובים מאז היום שהכירו.הם היו שייכים לענף די מוכר של יצורי הביבים, מפלצות רפש. לפני כשבעה-עשר שנים עברו לגור בכוך בתוך הביוב מתחת לכפר קטן במרכז ארה"ב.בירפום הציע לעבור הנה.זה מקום מספיק רחוק מהמגל המחליט.המגל המחליט היה השולט של כל יצורי הביבים. מיצירי אצה עד לגלמי עובש,מדחלילי ריקבון ועד זומבים. ושני הידידים האלה הסתבכו קשה עם המגל המחליט.אבל את הסיפור הזה נדחה לאחר כך.נרוויד היה האחד שצד,ובירפום דאג לאיכות המחייה.איכות מחייה של גושי רפש שהוחיו על ידי תולעים, כמובן,אבל עדיין איכות מחייה. קול מפתיע שבר את השגרה התמידית. 'אדיר!' הם שמעו קול מרוחק.שניהם העלו מבט שמשלב בינו הפתעה,שמחה ורשע טהור. "בני אנוש!איזה מעדן נדיר ונפלא! אמרתי לך שזה מקום מעולה!" זימר לו בירפום באושר. "המתנה של 17 שנים איומות היו שוות כל רגע," הסכים נרוויד. "טוב,לא בדיוק כל רגע, אבל זה סיכום מעולה של בערך 17 שנים." המצב כבר לא בביוב.כתיאוריה.
"מה הם חושבים שהם עושים?"
וונדי היגנקור הסתכלה אל מחוץ לחלון ביתה אל עבר הפארק הצהוב. היא לא אוהבת שמי שהיא מכנה "חנונים" נמצאים בפארק הצהוב. היא אוהבת שזה מקום של "מקובלים בלבד".היא החליטה שהיא הולכת להבין מה קרייג סטיק ומרטין סטיוארט עושים שם כל הזמן. היא החליטה שהיא תעקוב אחריהם ואחרי זה תרכל עליהם עם כל המקובלים.היא לקחה כמה בגדים מהפחות טובים שלה ("שלא יתלכלכו מחבורת הטיפשים הזאת") ונעליים ישנות.היא יצאה מהבית עם פלאפון ולכה במהירות לפארק הצהוב.היא טיפסה במעלה המגלשה הגבוהה ומשם הסתכלה על מה ארבעת הבנים עושים. לאחר מכם ראתה אותם יורדים במורד צינור השקיה סגול.מרגע שיצאו מטווח ראייתה,מיהרה וונדי אחריהם.היא הייתה להוטה לגלות את הסוד שלהם.ברגע האחרון היא הספיקה לראות את מרטין מסיט חזרה את הענף שמסתיר מערה מתחת לכביש.היא הלכה בשיא השקט לעבר הענף המשתלשל.היא חיפשה אחר רגע מתאים לחדור בשקט פנימה,עד שמצאה רגע נהדר.'אדיר!' נייג'ל כנראה צעק חזק מדי,וההד היה מספיק חזק כדי שהיא התגנבה פנימה אל מתחת לשולחן הרעוע שהיה שם. נראה היה שנייג'ל שוב מרגיש אשם בצורה מוגזמת. "אבל לא קרה כלום-" אמר קרייג. וונדי לא הצליחה להתאפק.היא פלטה צחקוק חרישי. היא ציפתה שלא ישמעו אותה,אבל זה מקום עם הד שפועל רק מתי שאתה לא רוצה שיפעל. מרטין ואדוארד פנו בבת אחת אל עבר השולחן. "חברים," אמר מרטין ברוגז, "נראה לי שיש לנו כאן אורחת."
פרק 1
שוב חם מדי.
זה רק היום השלישי של החופש הגדול,וקרייג סטיק כבר נמס מרוב חום.בדרך כלל הוא לא נמצא כמעט בבית במשך שעות האור כשיש חופש,אבל הפעם הוא ישב מול המחשב בחדר עם מאוורר פועל וניסה לשמור על שפיות.קרייג אהב מאוד לצייר אם אי אפשר לצאת החוצה,והשולחן היה מלא קשקושים של סוגי מפלצות ומקומות מפחידים,והמחשב כבר התפוצץ מכל מיני קבצים מצוירים. לקרייג שיעמם מאוד בלי ללכת ל"גשר" שלו.אבל אמא שלו לא הסכימה לו ללכת.כל החבר שלו בטח כבר יושב ומחכה לו.מצד שני,הוא כבר היה מתקשר אליו.הוא נאלץ להמשיך לצייר במחשב.
אוקיי!השטח פנוי!
מרטין סנוקר פתח את חלון חדרו,זרק את המזרון הקטן החוצה ונעמד על אדן חלון הקומה השנייה.הוא וידא שלקח את בקבוק המים,אתה כובע וגם את הפלאפון,ושהדביק את הפתק על הדלת.הוא קפץ מהחלון אל המזרון לנפילת מטר וחצי,ונחת בשקט גמור.אף אחד לא שם לב.הוא רץ במורד הרחוב שלו, הגיע אל הכביש,חצה בזהירות ובמהירות את הכביש והגיע לוואדי. הוא חיפש את צינור ההשקייה הסגול,החליק איתו כמו מטפס הרים והמשיך ללכת בתוך הוואדי.כבר ממזמן שהוא רגיל לקוצים שיש שם. לאחר שתי דקות הליכה,הוא הגיע לזה.שני שיחים שנפלו ממעל ה"גשר" הזכירו לו את זה.הוא הסיט אחד מהם הצידה ונכנס.כרגיל המקום היה ריק.אבל הפעם באמת ריק:הוא מאוד ציפה למצוא שם את קרייג.אבל הוא לא היה שם.
זה חסר כל סיכוי,אבל זו אופצייה.
קרייג חיבר את הכבל המאריך לתקע והצליח להוריד מחוץ לחלון חדרו את המאוורר.הוא קפץ החוצה,הזיז את המאוורר לכיוון הדלת ווידא שלא רואים כלום.הוא הדליק את המאוורר בעוצמה 2,בדק שלא מרגישים שזה מזויף וחזר דרך חלון חדרו.הוא עלה במדרגות אל חדר הוריו ואמר לאמו שכבר התקרר יחסית,ואפשר לצאת החוצה. אימו כרגיל ביקשה לבדוק את זה.קרייג הלך אחרי אימו,ושמח לראות שהיא מופתעת לטובה מהירידה בחום."אז אפשר ללכת?" שאל קרייג בקול הכי מתחנן-חינני שלו."אוקיי,אבל תיקח בקבוק מים,כובע ופלאפון." "יש!" צרח קרייג ומיהר לחדרו להחזיר את המאוורר למקום ולהתארגן. הוא בדיוק יצא מהבית,ואז צילצל הפלאפון. "קרייג,אתה בא ל"גשר" או שאמא שלך לא מרשה?" אמר מרטין מבעד לקו. "אל תדאג,אני בדיוק יוצא.השתמשתי בטריק המאוורר הסורר.לך הרשו ללכת?" ענה קרייג. "לא,ברחתי עם פתק." "מחוכם." קרייג ניתק והלך במורד המדרחוב שלו,חצה בזהירות את הכביש והגיע במהירות לוואדי.הוא החליק במדרון עם הצינור,הלך בתוך הקוצים והמשיך.לאחר דקה של הליכה,הוא הגיע לזה.שני שיחים שנפלו ממעל ה"גשר" הודיעו לו שהגיע.הוא הסיט אחד מהם הצידה ונכנס.
"ברכותיי על המהירות!"
מרטין שמח שקרייג הגיע כל כך מהר.הם נהנו לראות את הגרפיטי על הקירות,והסכימו ביניהם שגם אחרי בערך מיליון פעמים,זה לא מפסיק להצחיק.הם גילו שאם קופצים מספיק מהר מול הציור של העין,זה נראה כאילו היא ממצמצת ושיש ציור מזויף של צל על הרצפה ליד אחד הקירות.הם שיחקו בסייף סרגלים גמישים ובריצה לאורך ה"גשר"."תגיד,לא מתחיל טיפ-טיפה לשעמם אותך כל זה?" שאל לפתע קרייג. "כל מה?" תהה מרטין. "כל הזמן אנחנו עושים בדיוק את אותו דבר,ולבד.אולי נצרף עוד ילדים?" הסביר קרייג.מרטין לא ממש תמך ברעיון הזה. "אם נספר לעוד ילדים על ה"גשר",כל הילדים כמעט של הכפר יבואו ולא יהיה כבר כיף הסודיות במקום הזה." "אבל אם נספר רק לילד אחד או שניים,שאנחנו יודעים שלא יספרו, זה יסתדר בסוף!" הסביר קרייג, "אולי נספר פשוט רק לנייג'ל.או לאדוארד.שניהם טובים בשמירת סודות,והם ממש חברותיים. "אתה צודק," אישר לבסוף מרטין, "אבל צריך שלא ישימו לב אלינו."
פרק 2
על איזה גשר הם דיברו?
אדוארד ניסה לפענח את הדברים של קרייג בזמן שהתקדם לעבר הפארק הצהוב.הפארק הזה נקרא כך מפני שיש בו המון קוצים יבשים ורק קצת מתקנים,וזה מקום שרוב בני גילו של אדוארד נהגו לשחק בו. הפארק היה ממוקם קרוב לואדי,וזו הסיבה שקרייג ומרטין בחרו להיפגש שם. הוא חיכה ליד הנדנדות,בזמן ששמע את נייג'ל מתחיל לטפס על אחד העצים.נייג'ל אהב לטפס על עצים ועל רוב מה שהיה ניתן לטפס עליו-אם צריך או לא צריך. "היי אדוארד!" אמר נייג'ל בשמחה בעודו תלוי על אחד הענפים. "מה אתה עושה כאן עכשיו, בבון יבלות?" צחק אדוארד על יכולות הטיפוס הקופיות של נייג'ל. "קרייג אמר לי לבוא.הוא אמר משהו על גשר ועל סוד.נו טוב-" אמר ונעלם אל תוך אחד הענפים. רעש של סלעים מידרדרים הוריד אותו מהעץ וגרם לשני החברים לפנות אחורנית. "אה,הנה אתם." אמר קרייג בחוסר סבלנות,גורר אחריו את מרטין,שלא היה טוב במיוחד בטיפוס סלעים.הם יצאו מהואדי ועברו מעל הגדר אל תוך הפארק הצהוב.
"אני מבין ששכחתם פרט קטן:אין בכפר גשרים!"
נייג'ל התעצבן על קרייג ומרטין. "לא גשר אמיתי.אתם יודעים איפה נמצא הגשר שמתחת לכביש?" ענה מרטין. "טוב,זה לא בדיוק גשר, זה מתחת למשהו שמזכיר גשר.מבינים את זה כשרואים.בואו!" קרייג הוביל אותם בין הקוצים.אדוארד ונייג'ל התעוותו מכאבים,אבל כמו שהסברנו,קרייג ומרטין כבר התרגלו.לאחר כמה דקות הגיעו הארבעה אל הגשר. "אההההה..." אמרו אדוארד ונייג'ל ביחד,כשמרטין וקרייג הסיטו הצידה את השיחים. קרייג עלה על השולחן. "זה באמת דומה עכשיו לגשר!" אמר נייג'ל וחייך. "אן גארד,כלב נאלח!" צווח לפתע קרייג והצמיד את הסרגל שלו אל חזו של אדוארד. "משעשע."אמר אדוארד בקול פילוסופי חסר חוש הומור."אכן מבדר בהחלט." מרטין בינתיים הראה לנייג'ל את כל הגרפיטי שעל הקירות ועל הרצפה (נו, הצל המזויף,זוכרים?)."תנסה לקפוץ מול העין אבל תבלום שנייה אחת לפני הפגיעה." "וואו!" צעק נייג'ל, "זה פשוט אדיר!" 'אדיר! אדיר! אדיר! אדיר!' קולו של נייג'ל הידהד במרחבי ה"גשר". "אל תצעק.אני לא רוצה שעוד ילדים יגלו את המקום הזה," רטן קרייג. נייג'ל השפיל מבטו אל בין ידיו. "אבל לא קרה כלום-" מיהר קרייג לתקן את עצמו.כולם ידעו שנייג'ל נוטה לחוש ברגשי אשמה מוגזמים.
"שוב פעם עכברושים?"
לבירפום נמאס שכל ארוחת צהריים יש אותו דבר. "אל תחשוב שאתה יודע לצוד יותר טוב ממני," העיף לעברו בחטף נרוויד. "אם אני לא טועה,בימים שבהם אתה צדת לנו אוכל היינו ממש גוועים ברעב." הזכיר לו נרוויד. שני יצורי הביבים האלה היו חברים טובים מאז היום שהכירו.הם היו שייכים לענף די מוכר של יצורי הביבים, מפלצות רפש. לפני כשבעה-עשר שנים עברו לגור בכוך בתוך הביוב מתחת לכפר קטן במרכז ארה"ב.בירפום הציע לעבור הנה.זה מקום מספיק רחוק מהמגל המחליט.המגל המחליט היה השולט של כל יצורי הביבים. מיצירי אצה עד לגלמי עובש,מדחלילי ריקבון ועד זומבים. ושני הידידים האלה הסתבכו קשה עם המגל המחליט.אבל את הסיפור הזה נדחה לאחר כך.נרוויד היה האחד שצד,ובירפום דאג לאיכות המחייה.איכות מחייה של גושי רפש שהוחיו על ידי תולעים, כמובן,אבל עדיין איכות מחייה. קול מפתיע שבר את השגרה התמידית. 'אדיר!' הם שמעו קול מרוחק.שניהם העלו מבט שמשלב בינו הפתעה,שמחה ורשע טהור. "בני אנוש!איזה מעדן נדיר ונפלא! אמרתי לך שזה מקום מעולה!" זימר לו בירפום באושר. "המתנה של 17 שנים איומות היו שוות כל רגע," הסכים נרוויד. "טוב,לא בדיוק כל רגע, אבל זה סיכום מעולה של בערך 17 שנים." המצב כבר לא בביוב.כתיאוריה.
"מה הם חושבים שהם עושים?"
וונדי היגנקור הסתכלה אל מחוץ לחלון ביתה אל עבר הפארק הצהוב. היא לא אוהבת שמי שהיא מכנה "חנונים" נמצאים בפארק הצהוב. היא אוהבת שזה מקום של "מקובלים בלבד".היא החליטה שהיא הולכת להבין מה קרייג סטיק ומרטין סטיוארט עושים שם כל הזמן. היא החליטה שהיא תעקוב אחריהם ואחרי זה תרכל עליהם עם כל המקובלים.היא לקחה כמה בגדים מהפחות טובים שלה ("שלא יתלכלכו מחבורת הטיפשים הזאת") ונעליים ישנות.היא יצאה מהבית עם פלאפון ולכה במהירות לפארק הצהוב.היא טיפסה במעלה המגלשה הגבוהה ומשם הסתכלה על מה ארבעת הבנים עושים. לאחר מכם ראתה אותם יורדים במורד צינור השקיה סגול.מרגע שיצאו מטווח ראייתה,מיהרה וונדי אחריהם.היא הייתה להוטה לגלות את הסוד שלהם.ברגע האחרון היא הספיקה לראות את מרטין מסיט חזרה את הענף שמסתיר מערה מתחת לכביש.היא הלכה בשיא השקט לעבר הענף המשתלשל.היא חיפשה אחר רגע מתאים לחדור בשקט פנימה,עד שמצאה רגע נהדר.'אדיר!' נייג'ל כנראה צעק חזק מדי,וההד היה מספיק חזק כדי שהיא התגנבה פנימה אל מתחת לשולחן הרעוע שהיה שם. נראה היה שנייג'ל שוב מרגיש אשם בצורה מוגזמת. "אבל לא קרה כלום-" אמר קרייג. וונדי לא הצליחה להתאפק.היא פלטה צחקוק חרישי. היא ציפתה שלא ישמעו אותה,אבל זה מקום עם הד שפועל רק מתי שאתה לא רוצה שיפעל. מרטין ואדוארד פנו בבת אחת אל עבר השולחן. "חברים," אמר מרטין ברוגז, "נראה לי שיש לנו כאן אורחת."