כל חיי הלכתי ראש פתוח ותמים קיבלתי כל מה שלמדתי לאהוב
ועם האהבה והילדותיות עוד מהמשחקים בגן חדרו למוחי סערות שטפטפו, טיפות, טיפות,
זה לא נגמר זה לא עצר ועד עכשיו אני מרגיש זה משתלט ואין עוד דרך לחשוב על סוג של יציאה
אני נזכר במה שעברתי ולא מבין מה שקרה מתי ראשי הפך כל כך אפל וריקני?
מוסדות חינוך כמו בית ספר יסודי וחטיבת ביניים שלא נשכח מהתיכון
מהראשון לאחרון יום ועוד יום עוברים בתוך הנשמה ורומסים אותה לחתיכות
מכתיבים את המחר והאתמול ומריצים גם את הלב למירוץ של החיים,
מי מרוויח יותר? מי זוכר הכי הרבה? מי למד למבחן של מחר?
ציונים, דירוגים זה כל מה שניתן לחיי תמיד הייתי טוב וככה אשאר
טוב, לא טוב מאד ולא גרוע, פשוט טוב ולא יותר, מילה אחת ועצובה,
אז מה עוזר להצליח במסמכים שמדרגים את עצמי כבן אדם מוצלח או לא? למרות שאני יודע שבתור בן אדם אני משהו אחר, משהו הרבה יותר גדול,
לא שזה מספיק החשיבה עוד מתערערת
החברה שעליה מסתמכים, כמו קן של נחשים
עוטפת, לוחשת, מתנשפת ומגבילה את חיינו לחוקים
אכזריים,
כדי לדעת מה אתה שווה אתה מביט אל האחר בודק אותו, כולנו במבחן
בתחרות קשה ופוגעת שלא תורמת כלום, הפרס הוא העפר
שבמותנו מחכה,
ושום דבר פרט אליו, אנחנו ממש "מנצלים את החיים"
עד הסוף לא מוותרים על שום דבר,
על כסף, תהילה, והחלום להיות טוב,
המילה "חלום" נשחטה וירדה מהמילון העברי הגדול,
עוד אף אחד לא חושב על עצמו, על חלומו כולם חושבים דבר אחד
לרצות את ההורים רק שירגישו גאווה,
לא צריך עוד לנסות ולמצוא שלווה פנימית, פיתרון קיומי לחיים, האומנות נהרסה, נעלמה, המוסיקה, הציורים והבמות ריקות בוכות
ורוצות שאנשים ישחקו עליהם, יציגו רחמיהם-שמחתם להמון שבא ורוצה טיפה לנשום
את האחר ולשכוח מהמתמטיקה שאת חיינו ממלאת,
ההיגיון הוא שיכחון של החיים ולא נותן הסבר לשום דבר, פרט לריקנות
אין אמונה, אין שאיפות והחיים כבר נקבעו, אז מה נותר לחיות חיים שכבר כתובים עוד מלפני שנולדנו, אפשר למות ועכשיו,
ועם האהבה והילדותיות עוד מהמשחקים בגן חדרו למוחי סערות שטפטפו, טיפות, טיפות,
זה לא נגמר זה לא עצר ועד עכשיו אני מרגיש זה משתלט ואין עוד דרך לחשוב על סוג של יציאה
אני נזכר במה שעברתי ולא מבין מה שקרה מתי ראשי הפך כל כך אפל וריקני?
מוסדות חינוך כמו בית ספר יסודי וחטיבת ביניים שלא נשכח מהתיכון
מהראשון לאחרון יום ועוד יום עוברים בתוך הנשמה ורומסים אותה לחתיכות
מכתיבים את המחר והאתמול ומריצים גם את הלב למירוץ של החיים,
מי מרוויח יותר? מי זוכר הכי הרבה? מי למד למבחן של מחר?
ציונים, דירוגים זה כל מה שניתן לחיי תמיד הייתי טוב וככה אשאר
טוב, לא טוב מאד ולא גרוע, פשוט טוב ולא יותר, מילה אחת ועצובה,
אז מה עוזר להצליח במסמכים שמדרגים את עצמי כבן אדם מוצלח או לא? למרות שאני יודע שבתור בן אדם אני משהו אחר, משהו הרבה יותר גדול,
לא שזה מספיק החשיבה עוד מתערערת
החברה שעליה מסתמכים, כמו קן של נחשים
עוטפת, לוחשת, מתנשפת ומגבילה את חיינו לחוקים
אכזריים,
כדי לדעת מה אתה שווה אתה מביט אל האחר בודק אותו, כולנו במבחן
בתחרות קשה ופוגעת שלא תורמת כלום, הפרס הוא העפר
שבמותנו מחכה,
ושום דבר פרט אליו, אנחנו ממש "מנצלים את החיים"
עד הסוף לא מוותרים על שום דבר,
על כסף, תהילה, והחלום להיות טוב,
המילה "חלום" נשחטה וירדה מהמילון העברי הגדול,
עוד אף אחד לא חושב על עצמו, על חלומו כולם חושבים דבר אחד
לרצות את ההורים רק שירגישו גאווה,
לא צריך עוד לנסות ולמצוא שלווה פנימית, פיתרון קיומי לחיים, האומנות נהרסה, נעלמה, המוסיקה, הציורים והבמות ריקות בוכות
ורוצות שאנשים ישחקו עליהם, יציגו רחמיהם-שמחתם להמון שבא ורוצה טיפה לנשום
את האחר ולשכוח מהמתמטיקה שאת חיינו ממלאת,
ההיגיון הוא שיכחון של החיים ולא נותן הסבר לשום דבר, פרט לריקנות
אין אמונה, אין שאיפות והחיים כבר נקבעו, אז מה נותר לחיות חיים שכבר כתובים עוד מלפני שנולדנו, אפשר למות ועכשיו,