אסיר בביתו שלו
מאת אלון פרנקל כל הזכויות שמורות
פרק שלישי – החיים ממשיכים
(את הפרקים הקודמים ניתן לקרוא באתר "הכל סיפורים" -
)
בימים האחרונים לא חשתי בטוב. אני מאשים בהרגשתי הרעה את החיסון נגד שפעת שקיבלתי. מעולם לא הרגשתי רע כל כך. צמרמורות תקפו אותי ולא הצלחתי להתגבר על התחושה שאני עומד לקפוא ולסיים את חיי כמו גוש של קרח. אפילו שהדלקתי תנור חשמלי, ולבשתי סוודר ואפילו מעיל, ושתית כוס תה חם עם לימון שהכנתי במעט הכוח שעוד נותר בי. שום דבר לא עזר. הרגשתי שאני עומד לסיים את חיי מוקף בכל הדברים שאספתי במשך השנים. ולא שהיה אכפת לי לעזוב את העולם. העולם מלא באנשים שמנת החיים שלהם הייתה קצרה יותר משלי, ואחרים שסבלו בחייהם הרבה יותר ממני. באופן מוכני שטפתי את כוס התה, והעפתי מבט אחרון של פרידה, בחדר האורחים המלא במדפים ובארגזים סגורים. העברתי את ידי על התמונה של רוזה היקרה שלי, שהביטה בי מבעד לימים רחוקים שלא ישובו לעולם. גל של סחרחורת שתקף אותי גרם לי לעצום את עיני. הרגשתי את החדר מסתובב סביבי באלימות, מן העבר השני של עפעפי הסגורים. נשענתי בכתפי על הקיר, ושמעתי את הקולות שמקיפים אותי, בבהירות שאין כמותה. שמעתי את ליבי הפועם, ואת בטנת המעיל המתחככת בסוודר המשובץ והמהוהה שרוזה קנתה לי לפני שנים. שמעתי נמלה אבודה, מהלכת לה על גבי אחד המדפים התלויים מעלי. שמעתי ענפי עץ מתנופפים ברוח ומטרייה שיאבדה את בעליה וריחפה באוויר החורף הקר, הלאה... הלאה...
הרגשתי בנשמתי המשתוקקת להצטרף אל המטריה, לעזוב את הגוף הכובל אותה אל האדמה, ולהמריא לעבר השמיים האפורים מרוב עננים. יכולתי להרגיש את המאבק בין הגוף שעדיין סירב להרפות, לבין החלק שהחליט שהגיע היום.
ואז שמעתי משהו שאמר לי שעלי להמשיך לחיות. שמעתי גל עדין, מתנחשל לאיטו לעבר החוף. ואחריו רדף גל מקציף נוסף, ועוד אחד. הייתי בטוח שאינני חולם, שהגלים הללו, שאותם אני שומע, הם מציאות ולא חלום. למרות שמעולם לא שמעתי את גלי הים בעודי ספון בביתי, מפני שחוף הים מרוחק מביתי מרחק ניכר, ידעתי שאוזני אינן מתעתעות בי. הגלים ביקשו להזכיר לי דבר מה שכמעט שכחתי. נזכרתי באדם שאת שמו אינני יודע, אך יודע אני עליו היום, יותר מאשר האישה שהביאה אותו על העולם. זהו האדם ששולח אלי פיסות כתובות של חיים, בתוך שפופרות של משחק שיניים שנוקו מכל שריד של משחה. איך אוכל לנטוש אותו כך? בזכות שלמדתי להכירו, וקראתי את מילותיו, לימד אותי כמה כדאי להמשיך ולקרוא את מה שיש לו לומר. כתביו גרמו לי ללמוד על החיים יותר משלמדתי במשך עשרות רבות של שנים. הרגשה מוזרה תקפה אותי, בלתי צפויה הרבה יותר מנשמה של אדם בערוב ימיו שרוצה לפרוח לה, לצאת למסע לעבר מקומות רחוקים. נזכרתי באחד המכתבים שקראתי, אשר שגרמו לי לחוש שהוא, הכותב, פונה ישירות אלי; שהוא יודע שאני קורא אותו, ומכיר בו, ויודע שהוא חי וקיים. אם אעזוב עכשיו, מי יודע מה יקרה לו? האם יכתוב למישהו אחר? ואם לא ימצא אחר את מכתביו, או שמי שימצאם לא יאמין בו בכותב, מה יקרה לכותב, לאסיר שלי? האם יפסיק גם הוא להאמין בעצמו? בעצם קיומו?
את הפרקים הקודמים ניתן לקרוא באתר "הכל סיפורים" - http://storiz.co.il/
מאת אלון פרנקל כל הזכויות שמורות
פרק שלישי – החיים ממשיכים
(את הפרקים הקודמים ניתן לקרוא באתר "הכל סיפורים" -
קישור חיצוני • storiz.co.il
http://storiz.co.il/)בימים האחרונים לא חשתי בטוב. אני מאשים בהרגשתי הרעה את החיסון נגד שפעת שקיבלתי. מעולם לא הרגשתי רע כל כך. צמרמורות תקפו אותי ולא הצלחתי להתגבר על התחושה שאני עומד לקפוא ולסיים את חיי כמו גוש של קרח. אפילו שהדלקתי תנור חשמלי, ולבשתי סוודר ואפילו מעיל, ושתית כוס תה חם עם לימון שהכנתי במעט הכוח שעוד נותר בי. שום דבר לא עזר. הרגשתי שאני עומד לסיים את חיי מוקף בכל הדברים שאספתי במשך השנים. ולא שהיה אכפת לי לעזוב את העולם. העולם מלא באנשים שמנת החיים שלהם הייתה קצרה יותר משלי, ואחרים שסבלו בחייהם הרבה יותר ממני. באופן מוכני שטפתי את כוס התה, והעפתי מבט אחרון של פרידה, בחדר האורחים המלא במדפים ובארגזים סגורים. העברתי את ידי על התמונה של רוזה היקרה שלי, שהביטה בי מבעד לימים רחוקים שלא ישובו לעולם. גל של סחרחורת שתקף אותי גרם לי לעצום את עיני. הרגשתי את החדר מסתובב סביבי באלימות, מן העבר השני של עפעפי הסגורים. נשענתי בכתפי על הקיר, ושמעתי את הקולות שמקיפים אותי, בבהירות שאין כמותה. שמעתי את ליבי הפועם, ואת בטנת המעיל המתחככת בסוודר המשובץ והמהוהה שרוזה קנתה לי לפני שנים. שמעתי נמלה אבודה, מהלכת לה על גבי אחד המדפים התלויים מעלי. שמעתי ענפי עץ מתנופפים ברוח ומטרייה שיאבדה את בעליה וריחפה באוויר החורף הקר, הלאה... הלאה...
הרגשתי בנשמתי המשתוקקת להצטרף אל המטריה, לעזוב את הגוף הכובל אותה אל האדמה, ולהמריא לעבר השמיים האפורים מרוב עננים. יכולתי להרגיש את המאבק בין הגוף שעדיין סירב להרפות, לבין החלק שהחליט שהגיע היום.
ואז שמעתי משהו שאמר לי שעלי להמשיך לחיות. שמעתי גל עדין, מתנחשל לאיטו לעבר החוף. ואחריו רדף גל מקציף נוסף, ועוד אחד. הייתי בטוח שאינני חולם, שהגלים הללו, שאותם אני שומע, הם מציאות ולא חלום. למרות שמעולם לא שמעתי את גלי הים בעודי ספון בביתי, מפני שחוף הים מרוחק מביתי מרחק ניכר, ידעתי שאוזני אינן מתעתעות בי. הגלים ביקשו להזכיר לי דבר מה שכמעט שכחתי. נזכרתי באדם שאת שמו אינני יודע, אך יודע אני עליו היום, יותר מאשר האישה שהביאה אותו על העולם. זהו האדם ששולח אלי פיסות כתובות של חיים, בתוך שפופרות של משחק שיניים שנוקו מכל שריד של משחה. איך אוכל לנטוש אותו כך? בזכות שלמדתי להכירו, וקראתי את מילותיו, לימד אותי כמה כדאי להמשיך ולקרוא את מה שיש לו לומר. כתביו גרמו לי ללמוד על החיים יותר משלמדתי במשך עשרות רבות של שנים. הרגשה מוזרה תקפה אותי, בלתי צפויה הרבה יותר מנשמה של אדם בערוב ימיו שרוצה לפרוח לה, לצאת למסע לעבר מקומות רחוקים. נזכרתי באחד המכתבים שקראתי, אשר שגרמו לי לחוש שהוא, הכותב, פונה ישירות אלי; שהוא יודע שאני קורא אותו, ומכיר בו, ויודע שהוא חי וקיים. אם אעזוב עכשיו, מי יודע מה יקרה לו? האם יכתוב למישהו אחר? ואם לא ימצא אחר את מכתביו, או שמי שימצאם לא יאמין בו בכותב, מה יקרה לכותב, לאסיר שלי? האם יפסיק גם הוא להאמין בעצמו? בעצם קיומו?
את הפרקים הקודמים ניתן לקרוא באתר "הכל סיפורים" - http://storiz.co.il/