מה הייתם עושים לו הייתם מגלים שנקלעתם לאי בודד?
נהנים מבדידות מזהרת?
מנסים למצוא את הדרך לחזור אל הציוויליזציה?
האם הייתם מרגישים חופשיים?
האם הייתם מרגישים כלואים?
ומה אם האי הבודד שנקלעתם אליו הוא הבית שלכם או מקום העבודה? ואולי בית הספר שאתם לומדים בו?
מה אם הייתם קמים בוקר אחד ומגלים שרק אתם נותרתם ושאין מלבדכם איש בעולם?
ואולי גרוע מזה – היה מתברר לכם שנותרה רק פיסה קטנה מהעולם? מה הייתם עונים אז לשאלות שלעיל?
האם הייתם מרגישים חופשיים?
לונה – סיפור מתח ומסתורין בהמשכים מאת אלון פרנקל.
כל הזכויות שמורות לאלון פרנקל ©
חלק ראשון
זה חלום. זה חייב להיות חלום. זו לא יכולה להיות המציאות, הו לא. בשום פנים ואופן לא. אני רק אטמון את הראש בתוך הכרית ואחכה למחר. מחר הכול יהיה בסדר. מחר אני אקרא לרפי, החבר הכי טוב שלי, ואספר לו על החלום המטופש שחלמתי ושנינו נצחק לנו. אני מוציא את הראש מתוך השמיכה של ברוך וגוער בעצמי. על מי אני מנסה לעבוד? גם אם אקרא לו עד מחר, רפי כבר לא יענה לי. אפילו שכולי רועד מפחד אני לא יכול לשקר לעצמי ככה. אני יודע שהוא לא יענה לי. גם חדווה ושאול ואהוד לא יענו לי. אף אחד לא יענה לי יותר אף פעם. נשארתי לבד. במו עיני ראיתי איך כולם הולכים. גם אני כמעט הלכתי אחריהם, אבל מאיזו שהיא סיבה עצרתי ברגע האחרון, על סף התהום.
אני זוכר היטב את היום הארור שבו שנפגשנו למטה אני ורפי והתחלנו ללכת לבית הספר. באמצע הדרך, המדרכה שהלכנו עליה והכביש וכל הבניינים נעלמו לרגע אחד ושבו והופיעו מחדש. זה לא נראה אסון גדול בהתחלה. לא יותר מאור שכבה בחדר המדרגות כשאתה מעדיף לעלות ברגל במקום להמתין למעלית. כל מה שצריך לעשות זה לגשת וללחוץ על הכפתור ולהדליק את האור. ההבדל היחיד היה שהפעם זה לא קרה בחדר המדרגות. רפי שאל אותי: "תגיד ראית את ה..."
ואני קטעתי אותו ושיקרתי: "לא, לא ראיתי שום דבר." כנראה שבתוך תוכי הרגשתי שמשהו לא בסדר.
"כן, בעצם גם אני לא ראיתי שום דבר מיוחד," רפי שיתף איתי פעולה.
המשכנו ללכת בשתיקה עד שרפי שאל פעם נוספת: "אתה בטוח שלא ראית... אתה יודע, משהו מוזר? שמת לב שנשארנו רק שנינו מכל האנשים שהיו קודם ברחוב ושאין גם מכוניות שנוסעות לעבודה?"
"שתוק," אמרתי לו, פשוט סתום את הפה שלך. עוד מעט נגיע לבית הספר והמורה אופירה תיכנס ונתחיל ללמוד לקראת הבגרות במתמטיקה. זה הולך להיות יום רגיל, ממש כמו אתמול וכמו מחר."
המשך בקרוב...
אתם מוזמנים להגיב
סיפור מתוך הספר 'כוכבים לארוחת בוקר' שיראה אור בקרוב בהוצאת יובלים מיסודו של אלון פרנקל.
כסופר ומו"ל אני מזמין אתכם לפנות אלי ואני אפיק ואלווה את הוצאת ספרכם באופן אישי, בשירות ובמחיר ללא תחרות. ספרי פרוזה, שירה, סיפורי חיים וזיכרונות ועוד.
alonfrenkel@walla.co.il 0544-478800
נהנים מבדידות מזהרת?
מנסים למצוא את הדרך לחזור אל הציוויליזציה?
האם הייתם מרגישים חופשיים?
האם הייתם מרגישים כלואים?
ומה אם האי הבודד שנקלעתם אליו הוא הבית שלכם או מקום העבודה? ואולי בית הספר שאתם לומדים בו?
מה אם הייתם קמים בוקר אחד ומגלים שרק אתם נותרתם ושאין מלבדכם איש בעולם?
ואולי גרוע מזה – היה מתברר לכם שנותרה רק פיסה קטנה מהעולם? מה הייתם עונים אז לשאלות שלעיל?
האם הייתם מרגישים חופשיים?
לונה – סיפור מתח ומסתורין בהמשכים מאת אלון פרנקל.
כל הזכויות שמורות לאלון פרנקל ©
חלק ראשון
זה חלום. זה חייב להיות חלום. זו לא יכולה להיות המציאות, הו לא. בשום פנים ואופן לא. אני רק אטמון את הראש בתוך הכרית ואחכה למחר. מחר הכול יהיה בסדר. מחר אני אקרא לרפי, החבר הכי טוב שלי, ואספר לו על החלום המטופש שחלמתי ושנינו נצחק לנו. אני מוציא את הראש מתוך השמיכה של ברוך וגוער בעצמי. על מי אני מנסה לעבוד? גם אם אקרא לו עד מחר, רפי כבר לא יענה לי. אפילו שכולי רועד מפחד אני לא יכול לשקר לעצמי ככה. אני יודע שהוא לא יענה לי. גם חדווה ושאול ואהוד לא יענו לי. אף אחד לא יענה לי יותר אף פעם. נשארתי לבד. במו עיני ראיתי איך כולם הולכים. גם אני כמעט הלכתי אחריהם, אבל מאיזו שהיא סיבה עצרתי ברגע האחרון, על סף התהום.
אני זוכר היטב את היום הארור שבו שנפגשנו למטה אני ורפי והתחלנו ללכת לבית הספר. באמצע הדרך, המדרכה שהלכנו עליה והכביש וכל הבניינים נעלמו לרגע אחד ושבו והופיעו מחדש. זה לא נראה אסון גדול בהתחלה. לא יותר מאור שכבה בחדר המדרגות כשאתה מעדיף לעלות ברגל במקום להמתין למעלית. כל מה שצריך לעשות זה לגשת וללחוץ על הכפתור ולהדליק את האור. ההבדל היחיד היה שהפעם זה לא קרה בחדר המדרגות. רפי שאל אותי: "תגיד ראית את ה..."
ואני קטעתי אותו ושיקרתי: "לא, לא ראיתי שום דבר." כנראה שבתוך תוכי הרגשתי שמשהו לא בסדר.
"כן, בעצם גם אני לא ראיתי שום דבר מיוחד," רפי שיתף איתי פעולה.
המשכנו ללכת בשתיקה עד שרפי שאל פעם נוספת: "אתה בטוח שלא ראית... אתה יודע, משהו מוזר? שמת לב שנשארנו רק שנינו מכל האנשים שהיו קודם ברחוב ושאין גם מכוניות שנוסעות לעבודה?"
"שתוק," אמרתי לו, פשוט סתום את הפה שלך. עוד מעט נגיע לבית הספר והמורה אופירה תיכנס ונתחיל ללמוד לקראת הבגרות במתמטיקה. זה הולך להיות יום רגיל, ממש כמו אתמול וכמו מחר."
המשך בקרוב...
אתם מוזמנים להגיב
סיפור מתוך הספר 'כוכבים לארוחת בוקר' שיראה אור בקרוב בהוצאת יובלים מיסודו של אלון פרנקל.
כסופר ומו"ל אני מזמין אתכם לפנות אלי ואני אפיק ואלווה את הוצאת ספרכם באופן אישי, בשירות ובמחיר ללא תחרות. ספרי פרוזה, שירה, סיפורי חיים וזיכרונות ועוד.
alonfrenkel@walla.co.il 0544-478800