![תמונה של דודה דיי (פעילה לשעבר [גילאי 12-13] )](https://cdn.simania.co.il/images/users/63456.jpg)
פרק א'
"הוא עבר פה ליפני שעה " לחשתי
"צריך להמשיך להתקדם תיזכרי הם עדין בעקבותינו לילי" אמר פיטר
"אבל מה אם לא נימצא אותו?"
"אנחנו נימצא" אמרה אנבל
"אני לא חושבת שצריך לחפש אותו עוד אחד שירד בדרך לניצחון" אמרה כריסטין
"תסתמי כריסטין" לפעמים היא יכולה לעלות על העצבים. "לא חשבת על זה שאנחנו חייבים כל כוח שנוכל להסיג? היתרון שלנו הוא בגודל ובמספר וג'ון גדול יותר מכולנו ובעל יותר נותני חסות, מה שאומר שקל לאבד אותו לברית אחרת."
"לילי מותק אין לי מוסג מה את מוצאת בו, אני אשמח לוותר על הברית איתו, והוא גם לא לקח איתו אוכל ואין לא מספיק שכל לחפש בעצמו ככה שהוא לא יגיע רחוק".
"בזמן שאתן רבות הם מתקרבים אלינו יותר ויותר ובלי ג'ון אין לנו יתרון" אמר פיטר.
"טוב, נזוז" אמרתי.
מדהים איך הכל השתנה בשנייה אחת, בגלל פתק אחד החיים שלי השתנו והובלתי לקרב לחים ולמוות, אבל כמובן שזה לא בגלל הפתק, זה בגלל הקפיטול. הייתי צריכה לעזוב את הבית שלי, את אמא שלי, אבא שלי ואחי הקטן ולמצוא את עצמי פה, בברית אם אנשים ממחוזות אחרים אחרי שחברי למחוז נהרג . למצוא את עצמי במקום שהאנשים היחידים שאני יכולה לקרא להם חברים הם אנשים שאצטרך להרוג בסופו של דבר.
שמי הוא לילי , אני גרה במחוז שש,חברי למחוז נהרג לכן הצטרפתי למחוזות אחת ושתים לאחר שנהרגו כל המתחרים ממחוז ארבע , אנבל ופיטר הפכו לחברי אבל ג'ון וכריסטין ממחוז שתים הם אכזריים , לא שזה משנה אם הם יעזרו לי לשרוד.
"אני לא מאמינה" שמעתי את כריסטין אומרת .
"מה?" שאלתי.
ואז ראיתי על מה היא מדברת
מסתבר שג'ון החליט ללכת לצוד, דבר שהוא אינו מוכשר בו בכלל, ולא חשב להודיע.
"אתה נורמאלי?" צעקה כריסטין "חיפשנו אותך שעות חשבנו שקרה לך משהו". היא נשמעת כל כך דואגת, חבל שזה לא עובד על אף אחד, קריסטן לא דואגת לאף אחד חוץ מעצמה. "ג'ון" אמר פיטר במבט רציני "תקשיב, אם אתה רוצה להיות בברית הזאת אתה צריך לידע אותנו בכל דבר שאתה מחליט או לא מחליט לעשות זה ברור"?
כמובן שאנחנו צריכים את ג'ון בברית יותר משהוא צריך אותנו, יש לו יותר נותני חסות והוא יותר חזק אבל ג'ון לא יודע את זה ופיטר חכם.
"אוקי" אומר ג'ון ומממשיך לקלף את העור ללטאה חיה.
דקרתי אותה אם הסכין שלי "תפסיק עם זה ג'ון."
"שתקי." נהם עליי, היחידי שהוא מקשיב לו זה פיטר .
"תיהיו בשקט שניכם" לפעמים לכולם יש הרגשה שפיטר הוא אבא וכולנו הילדים שלו.
פתאום שמענו חצוצרות, כנראה יש הודעה.
פרק ב'
אז נישמע קולו של קלאדיוס סמית' הכרוז של מישחקי הרעב,
" ב12 בצהרים מחר יערך משתה. "
יופי, חשבתי, לא שאנחנו זקוקים לאוכל מים או תרופות, אבל שכולם יגיעו למישתה, הם ישחקו במגרש שלנו, קלאדיוס המשיך .
"במשתה יקבל כל מתמודד מכתב מהבית והמשפחה , משחקים מוצלחים."
אני לא מאמינה! מכתב מהבית! לא העזתי לחלום על כזה דבר, חשבתי שלא אשמע ממשפחתי יותר.
מכתב מאימי, מאחי הקטן והכל כך מעצבן ,
ומאבי . לא ניפרדתי מימנו כמו שצריך,כעסתי, זה ניראה לי כל כך מטופש עכשיו. עכשיו שיכול ליהיות שלא אראה אותו עוד ..
"מה התוכנית?" שאלתי את פיטר.
"אין תוכנית, נלך לשם ונעשה מה שביכולתנו בישביל להיתקדם לניצחון , אבל בינתים נלך לישון"
"אני אשמור ראשונה." אמרתי
במילא אני צריכה קצת זמן לחשוב.
נכנסתי לשק שינה שלי שלקחתי מקרן השפע .
קרו השפע נימצאת במרכזה של הזירה, הזירה היתה מיושבת פעם, אך תושביה נטשו את המקום מזמן, כנראה בגלל הר הגעש הפעיל שפולט גזים רעילים לאוויר .
אנחנו מתגוררים ממזרח לקרן השפע בתוך בקתה רעועה אשר היתה בשימוש בתקופה שהמקום עוד היה מיושב וכל רגע היא עומדת לקרוס, אבל הלילות קרים ולעתים גשומים וזה עדיף על כלום .
אני לא יכולה להפסיק לחכות ליום המוחרת .
אני נזכרת בבית באחי הקטן , אני זוכרת איך לימדתי אותו ליקרא גם כשהתחנן שאניח לו לנפשו, אני ניזכרת באימי שתמיד דאגה לי גם כשהיה קשה.
ובאבי, שלא הספקתי להגיד לו שאני לא כועסת כי איך אפשר?
אני כל כך מיתגעגעת.
אני כל כך רוצה לחזור , ולו רק בישבילם.
הרגע שבא אני נישברת הוא הרגע שאני מבינה שסיכוים לא לטובתי , ושלא בטוח שאחזור הביתה..
לא לילי אני אומרת לעצמי
אסור לך להישבר
עלייך להיות חזקה אם את רוצה אי פעם לחזור הביתה .
פרק ג'
____________________________________________________________________________
לפתע אני שומעת את קולה של אנבל,"רוצה לספר לי מה קרה?"
"מה לא קרה? החיים שלי נהרסו והסיכוים שלי לחזור אי פעם הביתה אפסיים ותלויים בכמות האנשים שאהרוג "
"אני מבינה, אבל את צריכה להפסיק לחשוב על מה קרה ולחשוב על מה את יכולה לעשות עכשיו. בכנות ? לא ידעתי למה נכנסתי שהתנדבתי למשחקים, חינכו אותי לזה, הכבוד! התהילה! נולדתי לזה, לא חשבתי שיש אפשרות אחרת, זה היה נראה לי הגיוני.. אבל אין לי זמן להצטער, מה שהיה היה. אני חושבת הלאה, כי רק ככה אני יצליח לשרוד. גם אני השארתי מאחורי מישפחה, חברים. יש לי אחות גדולה, אני אוהבת אותה יותר מכל דבר בעולם הזה היא מחכה לי שאחזור הביתה בדיוק כמו שמשפחתך מחכה לך. אבל אני לא חושבת על מה המשחקים לקחו ממני, אלא על מה אקבל שאנצח. לא, הכונה היא לא לכסף ולזהב, אלא למשפחה שלי שאקבל חזרה. וזה מה שמחזיק אותי."
שתקנו.
חשבתי על מה שאמרה .
\"אבל מה איתך? אותך לא אקבל חזרה"
"אבל זה מחירו של המישחק לילי, זה לא שיש ברירה אחרת"
ואולי דווקא יש, חשבתי, אבל לא אמרתי בקול.
לא, כמובן שאין, כי מה ביכולתנו לעשות?
"אני אשמור, לכי לישון" אמרה אנבל.
נכנסתי לשק שינה ,ונרדמתי.
בבוקר שקמתי שמעתי לחישות מבחוץ.
יצאתי החוצה .
"בוקר טוב ליליאן " אמר פיטר
ליליאן זה שמי המלא, אני שונאת את השם הזה.
"חה חה מצחיק , יופי, הצלחת להרוס לי את הבוקר."
"תירגעי ,צחקתי , לא צריך להרוג אותי"
"מאוד מצחיק" סיננתי .
"תפסיקי להתבכיין ולכי כבר לצוד, כמעט ניגמר לנו האוכל ואנחנו צריכים לאזור כוחות ליפני הקרב הזה"
"חייבת?" שאלתי.
"לכי!"
"טוב טוב, קרציה."
"איך קראת לי?"
"לא קראתי לך."
"מקווה בישבילך." אמר "ועכשיו עופי."
הוא צחק וזה העלה לי חיוך על הפנים .
לקחתי את הסכין שלי והיתקדמתי לכיוון מזרח.
"אוף אני שונאת לצוד" רטנתי "דם וקרבים וחלקים פנימים מגעלים, פיכס, זה ממש לא בשבילי" כעיקרון אני שונאת לצוד כי אי אוהבת חיות , המטלה נפלה עלי רק כי כריסטין "עייפה מידי".
יופי, אם אני הייתי עיפה מידי היו מוציאים אותי משם עם מקל וגורמים לי לצוד בכח .
זה לא הוגן, טוב מי אמר שהחיים הוגנים?
באתי לצוד לטאה שהיתה במקום.
ואז הרגשתי את הטפרים חותכים את כתפי.
הסתובבתי וראיתי כלב פרא ענק, הרבה יותר מהמקובל, הוא היה בגובה שתי מטר והיה לו שיניים חדות וטפרים ענקיים, טציה.
הגב שלי דימם, וניראה לי ששריר ניפגע .
ברחתי אל מאחורי העץ הקרוב, אבל הוא בא בעיקבותי.
החדרתי לו את הסכין בנקודה שאמורה ליהיות הלב, הוא ילל, הוצאתי את הסכין והחדרתי שוב ושוב, עד שהוא ילל יללה אחרונה ונישכב על הריצפה חסר חיים .עד עכשיו אני לא מבינה איך הצלחתי לעשות את זה.
טוב, לפחות יהיה לנו ארוחה טובה.
הצלחתי ללכת בערך שלושה צעדים ליפני שהתעלפתי.
פרק ד
שהתעוררתי הדבר הראשון שהרגשתי היה מגע השק שינה על עורי, פתחתי עינים וגליתי שאני בבקתה. כנראה פיטר או אנבל מצאו אותי, קשה לי להאמין שג'ון וכריסטין מצאו אותי במצב כזה והשאירו אותי בחיים.
חבשו את הפצע שלי בגב וחוץ מצליעה קלה ברגל שתעבור בעוד כמה ימים אני בסדר .
שיצאתי החוצה שוב שמעתי אותם מדברים . שהגעתי הדיבורים נפסקו מידית . לא התייחסתי , כריסטין וג'ון בטח שוב מנסים לסלק אותי מהברית בצורה החשאית הכי לא חשאית בעולם .
"טוב אנחנו מוכנים לצאת לדרך ?" שאל פיטר .
" זה בהחלט היום שלי. " אמר ג'ון .
"בואו נלך כבר ." אמרתי.
"לילי , באמת, את מורידה לנו את כל המורל." אמרה כריסטן בחיוך זדוני.
"כן , את הורסת את כל הכיף !" צעק עלי ג'ון.
"כיף? כיף לך לרצוח? אני לא רוצחת ג'ון ! וליפני שהגעתי למשחקים לא הרגתי ולא נאלצתי להרוג אף אחד אף פעם!" צעקתי חזרה .
"תפסיקו ! אתם בני חמש-עשרה ומתנהגים כמו בני חמש ! "
"למען האמת אני בת שש-עשרה " אמרה כריסטן .
" את מתכוונת להמשיך להתחכם או שתשתקי ותבואי איתנו? " אמר פיטר .
כריסטין הזעיפה לעברו פנים .
פיטר עמד מולנו בפנים רציניות "עכשיו שכולם התעשתו על עצמם , הינה התוכנית ; ניתקדם לכיון קרן השפע , חשוב שנהיה שם ראשונים וככה נהיה בעמדת כוח, שהם יגיעו נתקוף את כולם, אין מקום לרחמים, כל בן אדם שמת מקרב אותכם הביתה. תזכרו, אנחנו חזקים יותר, זה בכיס הקטן שלנו ."
הנערה ממחוז שבע הגיע ראשונה, זה היה קל מידי, סכין בחזה, מתחת ללב. כשהיא צנחה למותה הרגשתי היתכווצות בפנים, כל מי ש"זכה" לרצוח מכיר את ההרגשה. את התחושה שמצורפת לגזילת חיי בן אדם, במקרה שלי גזילת חיים שבקושי הספיקו לחיות.
אני חייבת, שכנעתי את עצמי, זה לא עזר .
אין ברירה, התחושה בחיים לא תעזוב אותי, עליי להשלים עם זה.
ווילו ופני המתמודדים ממחוז שמונה הגיעו בריצה מאחורי השיחים, שיספתי את גרונו של ווילו בזמן שג'ון זרק גרזן שפגע בראשה של פני. אחת שנים שלושה יריות תותח . הרגנו שלושה , עוד כמה נישארו. הנער ממחוז תשע רק היסתכל לבדוק אם השטח פנוי, טעות איומה, חץ בצוואר, דרך לא נעימה למות. לא שיש דרך נעימה למות.
"ירייה יפה כריסטין." צעק פיטר. כריסטין חייכה חיוך מרוצה.
חיכינו עוד כמה דקות, שראינו שאף אחד לא מגיע, לקחנו כל אחד את המכתב שלו וחזרנו חזרה למחנה שלנו. אבל לפני כריסטין הצליחה לשכנע את פיטר לשרוף את המכתבים של המתמודדים האחרים "זה אסטרטגיה טובה זה יחליש אותם " תירוץ עלוב כל כך לאכזריות של כריסטן, אין לי מושג איך פיטר מקשיב לשטויות שהיא מדברת.
נשארו רק עוד שלושה מתמודדים מלבדינו, תשעה, כולל חברי למחוז, נהרגו בקרן השפע, ארבע כנראה נהרגו בידי מתמודדים אחרים, ואת השלושה שנשארו הרגנו היום. הברית הולכת להתפרק, חשוב להיות ערנית עכשיו. אבל אני כל כך עיפה, אני אשן על זה ומחר יתעמק בענין יותר. אבל קודם כל המכתב, אני פותחת אותו, הידיים שלי רועדות. אני מתחילה לקרא.
לילי.
אוצר שלנו. נראה כאילו רק אתמול הצלחנו להחזיק אותך ביד אחת . אבל את כבר גדולה, ואנחנו גאים בך ובטוחים שתצליחי . קשה לנו לראות את התינוקת שלנו במצב הזה. אבל אין ברירה, שנקלעים למצב קשה קמים על הרגליים ומתמודדים.
אבא מצטער, הוא לא היה אבא מושלם, אבל הזמנים היו קשים והוא עשה ככל שביכולתו. הוא מבקש את סליחתך ומאחל לך בהצלחה ! הוא אוהב אותך! תמיד תזכרי את זה!
אבא שלך אני ואחיך מחכים לך !
אוהבים אותך הכי בעולם – אמא, אבא וג'ונתן
.
עכשיו אני בוכה . אני מתחפרת בשק שינה שלי, עוצמת עינים במחשבה שאם לא אראה את העולם אולי הוא לא יראה אותי . אני פוקחת אותן באכזבה.
כבר בוקר, אני יוצאת מהשק שינה ומנגבת את הדמעות שיבשו על עייני, אני אלך לדבר עם אנבל.
אני יוצאת מהביקתה ורואה את כולם מדברים ובפעם השלישית השבוע ברגע שאני מגיע משתררת דממה.
"הכל בסדר?" שאלתי .
"למען האמת הכל מצוין ." עונה ג'ון .
"מה קרה?" שאלתי את פיטר, מתעלמת במכוון מג'ון.
" הוחלט שאת יוצאת מהברית, זה מה שקרה." אמר ג'ון וחיוך ענק מרוח על פרצופו.
לקח לי זמן לעכל את מה ששמעתי. האוזנים קלטו, המוח לא.
הסתכלתי על פיטר אבל הוא גילה לפתע עיניין באבנים הפזורות על החול, הוא לא מעז להסתכל לי בעיינים.
ידעתי שנתפצל אבל תמיד דמיינתי את עצמי ממשיכה עם אנבל ופיטר.
לכריסטין לעומת זאת לא היתה בעיה להסתכל לי בעיינים, וחיוך זחוח ומתגרה היה מרוח על פרצופה .מובן שהיא אחראית על מה שהולך פה.
הסתכלתי על אנבל, חשבתי שאנחנו חברות, אבל כששאלתי אותה אם תיצטרף אליי,
היא רק הנידה בראשה.
ואת התנועה הזאת ידעתי שאני אזכור לכל החיים, כי כשבן אדם חורץ את גורלך בתנועת ראש, לא כל כך קל לשכוח.
לא שזה חוכמה במצבי, החיים שלי לא הולכים להיות ארוכים מספיק בשביל לאפשר לי לשכוח.
פתחתי בריצה, מעט המוסריות שיש לג'ון וכריסטן מספיקה רק בשביל שהם לא יהרגו אותי בשנתי וזה היה בזמן שהיינו בברית. בפעם הבאה שהם יראו אותי הם לא יחשבו פעמים .
___________________________________________________________________________
פרק ה'
מצאתי מערה קטנה בבסיס הר הגעש, המערה היתה חמימה ונתנה לי מחסה . באתי לפרוק את הציוד המועט שהיה בהישג ידי כשברחתי , ואז שמעתי את הצרחה .
בהחלטה של רגע רצתי כיוון הקול .
אני אפילו לא יודעת למה, אולי זה אסטרטגיה שאומרת שאם אני אציל אותה היא תציל אותי ביום מן הימים, או שפשוט לא יכולתי לנטוש ככה משהו שקורא לעזרה , הצעקה הנואשת הזאת, הייתי חייבת , באותה מידה זה יכול היה להיות אני .
ראיתי שזאת איימי, הנערה ממחוז חמש.
היא נידקרה . הסכין הייתה נעוצה בחלק התחתון של גבה ותקועה עמוק. אם לא הייתי מוצאת אותה היא היתה מתה מוות איטי וכואב .אולי היא עדין תמות, נראה שבעל הסכין מיהר מסיבה כל שהיא ולא יכל להישאר ולסיים את מה שהתחיל.
"את בסדר?" שאלתי. איימי בכתה, היא בת 12 , צעירה.
" היא ניסתה להגיד לי משהו אבל היא חלשה ואיבדה הרבה דם.
"הכל בסדר " ניסיתי להרגיע אותה . "מי שעשה את זה הלך. תני לי להוציא את הסכין ולחבוש אותך." היא המשיכה לנסות להגיד לי משהו, אבל הכי חשוב עכשיו לחבוש את הפצע שלא מפסיק לדמם. סיימתי לחבוש אותה.
ואז הרגשתי נשימה חמימה בגבי .
הסתובבתי .
מאחורי עמדו להקת אריות, האמת אריות זה לא המילה המדויקת, היצורים נראו כהכלאה בין אריה עז הרים ונחש. גוף אריה, ראש עז ובתור זנב נחש . כימרות, אם המצב לא היה כלכך מפחיד הייתי צוחקת, אם יש משהו שהקפיטול מומחים בו זה בלתת מופע טוב. כימרות, יצור מיתולגי מוכר, כל כך קל פשוט "להעיר אותו לחיים" , אפילו לא צריך להיות יצירתי במיוחד .
אני יכולה לנחש למה הנער שדקר את איימי ברח. האמת לברוח זה רעיון בכלל לא רע.
תפסתי את איימי והתחלתי לרוץ. "אני יודעת לאיפה ללל.. ללכת. אני אדריך אותך תמשיכי לרוץ" אמרה איימי. היא כבר איבדה הרבה דם , אני חייבת למהר.
"תפני פה."
פניתי וראיתי שהגענו לדרך ללא מוצא, התחלתי להילחץ.
"את בטוחה? "
"כן. ת..תסתכלי על הריצפה, יש פ..פתח שמוביל למערכת ב..ביוב שהיתה בשימוש שהמקום היה מ..מיושב."
הסתכלתי על הרצפה ובאמת היה עליה מכסה עגול ועליו כתוב באותיות גדולות "ביוב".
נכנסתי בזהירות. המקום לא היה רטוב כפי שצפיתי, למעשה הוא היה יבש לחלוטין.
סגרתי אחרינו את המכסה, המקום היה ריק מלבד תיק אחד קטן ושק שינה. זה בטח המקום בו איימי התמקמה .
"את לא עם הנערים מחוזות אחד ושתים? " שאלה איימי בחשד.
"כבר לא."
"אם כך את מוזמנת להצטרף אלי .. אם תרצי." אמרה בחיוך .
פרשתי את השק שלי על רצפת האבן, נראה לי שזה שימש כתחליף לתשובה.
הימים חלפו ואיימי הבריאה, יצאנו רק כדי לצוד ובכל ערב כדי ליראות כמה מתמודדים נשארו ; הנערה ממחוז אחת עשרה נהרגה. נשארו רק ג'ון, פיטר, אנבל, כריסטין, הנער ממחוז חמש, איימי ואני .
ובאמצע השום מקום, התחלנו להגות רעיון.
דרך לעשות את הבלתי אפשרי, לשים סוף למשחקים ולהרג.
כל פעם מילה, כתבנו, לחשנו, היה לנו זמן. תכננו שמי מאיתנו שתנצח תפיץ את הרעיון. שסיימנו ידענו שנצליח, היה לנו תוכנית עד הפרט האחרון, הרגשנו גאות.
התחלנו להתמקד בלהשאר בחיים.
האוכל שוב נגמר והיינו צריכות לצאת לצוד, אחרי שצדנו החלטנו לשבת ולאכול בחוץ, התגעגענו לשמש.
הסתכלתי על איימי, לפתע הבנתי שיש לנו סיכוי!
אנחנו יכולות לנצח!
ושמחשבה זאת עוד חולפת בראשי, הרגשתי את קור הסכין החודרת לגופי, ישר במרכז ליבי.
הסתכלתי על איימי, ראיתי את הנער ממחוז חמש משסף את גרונה. המוות שלה מהיר משלי.
חשבתי על התוכנית שלנו שלא תספיק להתממש, על אחי שבעוד כמה שנים אולי יכנס למשחקים בעצמו. ובאותו רגע קיוויתי יותר מכל דבר אחר, שיבא יום ויקום איש או אישה אמיץ מספיק לממש את התוכנית שאני ואיימי רקמנו מאוחר מידי.
ועם המחשבה הזאת נסחפתי למקום שאיש עוד לא חזר ממנו . ואיש לא יודע עליו דבר.