"אוי" נאנח גוס,
"איפה אני?" שאל את עצמו שוב ושוב.
כשקם היום בבוקר, הייתה בגוס תחושה מוזרה ומעורפלת, כמו ממש בכל בוקר.
גוס נרתע מפרץ האור הבוהק שמילא את עיניו מהרגע שהתעורר,
"מי הדליק לי את האור?" חשב לעצמו בזעם, בעודו מנסה בשנית לפקוח את עיניו.
אך אף אחד לא הדליק את האור בחדרו של גוס. אף אחד בכלל לא הדליק את האור בחדר שבו שהה גוס כעת. מפני שהאמת העצובה היא – שגוס בכלל לא שהה בתוך חדר כעת.
סוף-סוף התרגל הוא לאור העז ויכל סוף-סוף לפעור את עיניו בתדהמה – הוא היה ברחוב.
"אוי לא, זה רע!" אמר בליבו, כאשר הוא זועף על כל העניין.
מיד הזדקף והחל להלך, איך הגיע לשם בכלל? איך הגיע למצב בו הוא ישן ברחוב באיזו סמטה מעופשת? אך תשובות לאלה, לא היו לו, לגוס המסכן.
בעודו הולך במורד הרחוב, ראה חבורה של בנות מסתכלת עליו ומתלחששת בינה לבין עצמה תוך כדי שחלקן הצביעו עליו, מעשה לא מנומס כשלעצמו, ולבסוף צחקו כולן צחוק גדול, והמשיכו. פשוט הלכו מן המקום, אפילו לא התנצלו. כאילו הוא איזה כלב.
בעודו זועף לעצמו, ומסנן כמה דברים מתחת לשפמו, קלט פתאום על מה צחקו כל-כך הבנות:
הוא היה עירום. באמצע הרחוב. בין רגע קפץ הוא אל תוך פח האשפה הקרוב אליו ביותר – העיקר שלא יראו אותו.
לקח לו זמן להבין את פשר הדבר אך כעבור רגעים מספר התעשת על עצמו, יצא מפח הזבל ואמר בחזה מנופח: "אני רגיל להסתובב עירום ברחובות! ואני גאה בזה!", חייך חיוך קטן, חושף ניבים, והמשיך בהליכתו.
רגע... הזכרתי שגוס הוא חתול?
~
המשיך ידידנו הקט להסתובב ברחובות העיר הגדולה, וניסה למצוא את ביתה של גבירתו, כשפתאום קרקרה ביטנו כמו רעם גדול. הוא היה רעב. מאוד. כעת הלך חתולנו בהליכה מהירה ובעיניים פתוחות – הוא לא רצה לפספס טרף אם היה מוצא אחד כזה.
לפתע תפסה את עינו תזוזה, מקצהו השני של הרחוב – נמוך, הליכה שפופה, פרווה כהה, אף מיוזע... זה היה כלב.
מיד רץ גוס במהירות אל עבר השלל שמצא. "תפסתי אותך!" סינן. והתקרב עוד כמה צעדים אל גופו השמן של הכלב המפותם הזה.
הוא רץ.. קפץ! היה הוא כעת על גבו הרך של הכלב השפוף, ואחז בצווארו בחוזקה. הכלב ניסה להשתחרר מאחיזת הברזל – אך ללא הועיל. הוא רק התפתל שם, חסר אונים, מצפה למותו.
גוס נשך.
גוס חייך חיוך גדול כאשר שמט את אחיזת צוואר הכלב ונתן לעצמו ליפול ארצה.. הרי תמיד ייפול על רגליו.
אמנם הכלב לא שב לעמוד על רגליו. הוא לא שב לחיות ולנבוח בטירוף על כלב השכנים, לא שב לרדוף אחרי רוכבי אופניים מפוחדים, לא שב להציק ודוור. ונדם.
כאשר גוס ליקק את שאיריות הדם משפתיו—
רגע... הזכרתי שהחתול הוא גם ערפד?
~~~
(תודה לצבעוני האדום על הרעיון!)
"איפה אני?" שאל את עצמו שוב ושוב.
כשקם היום בבוקר, הייתה בגוס תחושה מוזרה ומעורפלת, כמו ממש בכל בוקר.
גוס נרתע מפרץ האור הבוהק שמילא את עיניו מהרגע שהתעורר,
"מי הדליק לי את האור?" חשב לעצמו בזעם, בעודו מנסה בשנית לפקוח את עיניו.
אך אף אחד לא הדליק את האור בחדרו של גוס. אף אחד בכלל לא הדליק את האור בחדר שבו שהה גוס כעת. מפני שהאמת העצובה היא – שגוס בכלל לא שהה בתוך חדר כעת.
סוף-סוף התרגל הוא לאור העז ויכל סוף-סוף לפעור את עיניו בתדהמה – הוא היה ברחוב.
"אוי לא, זה רע!" אמר בליבו, כאשר הוא זועף על כל העניין.
מיד הזדקף והחל להלך, איך הגיע לשם בכלל? איך הגיע למצב בו הוא ישן ברחוב באיזו סמטה מעופשת? אך תשובות לאלה, לא היו לו, לגוס המסכן.
בעודו הולך במורד הרחוב, ראה חבורה של בנות מסתכלת עליו ומתלחששת בינה לבין עצמה תוך כדי שחלקן הצביעו עליו, מעשה לא מנומס כשלעצמו, ולבסוף צחקו כולן צחוק גדול, והמשיכו. פשוט הלכו מן המקום, אפילו לא התנצלו. כאילו הוא איזה כלב.
בעודו זועף לעצמו, ומסנן כמה דברים מתחת לשפמו, קלט פתאום על מה צחקו כל-כך הבנות:
הוא היה עירום. באמצע הרחוב. בין רגע קפץ הוא אל תוך פח האשפה הקרוב אליו ביותר – העיקר שלא יראו אותו.
לקח לו זמן להבין את פשר הדבר אך כעבור רגעים מספר התעשת על עצמו, יצא מפח הזבל ואמר בחזה מנופח: "אני רגיל להסתובב עירום ברחובות! ואני גאה בזה!", חייך חיוך קטן, חושף ניבים, והמשיך בהליכתו.
רגע... הזכרתי שגוס הוא חתול?
~
המשיך ידידנו הקט להסתובב ברחובות העיר הגדולה, וניסה למצוא את ביתה של גבירתו, כשפתאום קרקרה ביטנו כמו רעם גדול. הוא היה רעב. מאוד. כעת הלך חתולנו בהליכה מהירה ובעיניים פתוחות – הוא לא רצה לפספס טרף אם היה מוצא אחד כזה.
לפתע תפסה את עינו תזוזה, מקצהו השני של הרחוב – נמוך, הליכה שפופה, פרווה כהה, אף מיוזע... זה היה כלב.
מיד רץ גוס במהירות אל עבר השלל שמצא. "תפסתי אותך!" סינן. והתקרב עוד כמה צעדים אל גופו השמן של הכלב המפותם הזה.
הוא רץ.. קפץ! היה הוא כעת על גבו הרך של הכלב השפוף, ואחז בצווארו בחוזקה. הכלב ניסה להשתחרר מאחיזת הברזל – אך ללא הועיל. הוא רק התפתל שם, חסר אונים, מצפה למותו.
גוס נשך.
גוס חייך חיוך גדול כאשר שמט את אחיזת צוואר הכלב ונתן לעצמו ליפול ארצה.. הרי תמיד ייפול על רגליו.
אמנם הכלב לא שב לעמוד על רגליו. הוא לא שב לחיות ולנבוח בטירוף על כלב השכנים, לא שב לרדוף אחרי רוכבי אופניים מפוחדים, לא שב להציק ודוור. ונדם.
כאשר גוס ליקק את שאיריות הדם משפתיו—
רגע... הזכרתי שהחתול הוא גם ערפד?
~~~
(תודה לצבעוני האדום על הרעיון!)